כותרת משנה: רשמי מסע בשוודיה

"אווזים", כפי שמעידה כותרת המשנה, הוא אוסף רשמים של סופרת ישראלית מחייה בשוודיה, משיטוט בנופיה ובתרבותה, ומהתבוננות באנשיה. קשה, ומן הסתם גם בלתי נחוץ, להגדיר את אופיו של הספר. בתוך המסגרת הצנומה יחסית, סגנונו מתגלגל בכתיבה בטוחה מסיפור הזייתי משהו בפתיחה, דרך סיפורים אנושיים אפופי חמלה, ועד מאמר חברתי וסקירה ספרותית. אמנם שוודיה היא המצויה תחת הזכוכית המגדלת, אך זוית ההתבוננות היא אישית-ישראלית-יהודית-קיבוצית, והיא המחשקת את כל הסיפורים והמאמרים לכלל יחידה מגובשת.

החטיבה הפותחת את הספר כוללת ארבעה סיפורים, שזירת ההתרחשות שלהם היא שטוקהולם. הראשון שבהם, כאמור, הזייתי משהו, ומכיוון שקצת קשה לי עם הריחוף, חוויתי דרך הסיפור בעיקר את העיר, בה מסתובבת המספרת בחברת הנער נילס, בין ספטמבר למרץ, בין ביקור בסקנסן לחדר הלידה. בשני, אולי העמוק מבין הארבעה, מספר כומר על אהבתו לאשה יהודיה. שני הסיפורים הנותרים דברו ללבי במיוחד: בשניהם הדמות המרכזית אפורה, שקועה בשגרה מייגעת, ומאורע יוצא דופן וחד-פעמי מאיר לרגע את חייה. "פרינסס לנסיכה" מדגים את יכולתה של עלית קרפ להאיר נושא משלל זויות באמצעות סיפור פשוט לכאורה, במקרה הזה היחס השוודי לבית המלוכה, בתוספת קריצה ישראלית. "נעליים" נתן השראה לכריכה המקסימה שעיצבה טליה בר.

החטיבה הסוגרת את הספר מרחיקה לצפון, אל העיר קירונה שבלפלנד השוודית. חייהם של התושבים כולם, הסאמים הנודדים ותושבי הקבע בעיר, מושפעים דרמטית ממכרה הברזל, ומאמר מקיף עוסק בדומיננטיות הגורפת של החברה המפעילה את המכרה. מקירונה ממשיכה הסופרת מזרחה, אל איי לופוטן שבנורווגיה, בעקבות ספריו של רוי יקובסן, שלדאבוני עדיין לא קראתי, "הבלתי נראים" ו"ילדת פלא". "נסענו ללופוטן," כך היא כותבת, "כי אני מאמינה למה שכתוב בספרים". גם אני.

בין שתי אלה משובץ מאמר, שתחילתו בתרגום שירו של ביאליק, "אל הציפור", לשוודית, והמשכו בהחיאת דיאלקט שוודי נשכח, בהשפעת ההגירה המסיבית על אוכלוסית המדינה הקולטת, ובמשט לעזה.

עלית קרפ כותבת בכשרון ובמיומנות מובהקים, נעה בביטחון מן הרעיון המרכזי של כל סיפור ומאמר אל הערות שוליים ואל רעיונות נספחים, מפרוזה בדויה לתיעוד, מכובד ראש להומור. במאמר מוסגר אציין שמכיוון שיש לי היכרות מסוימת עם שוודיה, בעיקר עם שטוקהולם, יכולתי להעריך את הדייקנות שבתיאורים, שעוררו בי גל של נוסטלגיה. אסיים, אם כך, בציטוט קטע מתוך "יאללה בית"ר":

הימים היו ימי סתיו מאוחרים, ולמען בני האור ובני החושך כפי שאנחנו פה, במזרח, מכנים את עצמנו, אומר שמדובר בתקופה מדכאת ביותר בלוח השנה הסקנדינבי, שגם כשהוא לא מדכא, הוא בוודאי מבלבל. צריחיו המחודדים, הזקפתיים של המוזיאון הנורדי, שתמיד נראה לי כמו ארמון נטוש מלכוּת, חדרו את שמי העופרת של ספטמבר, ותחנת הסירות המפליגות מהתיאטרון הדרמטי אל גרנה לונד ובחזרה כבר שבתה בעונה זו. ברור שהים עוד לא קפא. זה קורה רק בינואר או בפברואר, בעקבות גלי הקור הגדולים שמקפיאים את הים בגלים, ולא בצורת מראה חלקה ושטוחה, כמו שחשבתם. אבל אף על פי שעדיין לא קר, ספטמבר הוא החודש הקשה ביותר בסקנדינביה. השלג והאור המועט שהוא מביא אתו, יורד בדרך כלל בסטוקהולם רק בסוף אוקטובר והיה עדיין רחוק. השלכת, שמתחילה כמעט מרגע שהירוק המועז של יוני מתפאר את היקום, לעומת זאת, כבר כמעט שסיימה את שליכותה. מה שהצית את כל יערות הצפון באדום לוהב, נשר והשאיר גדמי עצים שנראים כמעט שרופים באור ההולך ודועך של עונה זו של השנה.

מומלץ בהחלט.

אפיק

2019