סמפאט, גבר צעיר כבן עשרים, חי בדירה צפופה עם הוריו, עם סבתו ועם אחותו הצעירה. הוא מרגיש כלוא בחוג המשפחה, וכלוא מחוץ לה, בעבודה אפורה במשרד הדואר, בשכונה הרועשת המתנהלת כמשפחה אגרסיבית. על כל ארוע, פרטי ככל שיהיה, שופכים האנשים אשדים של מלים, כל פרט בחייו של היחיד חשוף לעיני כל, נתון תחת ביקורת אינסופית. החיים מתנהלים בזעם, בעולם שמצד אחד נתון למרותם של חוקים חברתיים נוקשים, ומצד שני מתנהל באנרכיה, איש הישר בעיניו יעשה. סמפאט אינו מצליח למצוא את עצמו בתוך הרעש-געש של חייו, "על כל סביבותיו נדמו בתי השכונה מתגבהים כמו מלכודת. מבוך של גרמי מדרגות וקירות עם חלונות הנפתחים החוצה רק על מנת להביט זה אל תוך זה".

אמו של סמפאט היא אשה מוזרה, שהצליחה לגרום לבעלה ולאמו לקבל אותה כפי שהיא. היא חולמנית, חיה בעולם משלה, מדברת בעיקר אל עצמה. הטירוף נוכח במשפחתה מזה דורות, ונדמה כי שמץ ממנו עבר אל ילדיה. כשסמפאט מניח לעצמו יום אחד להסחף אל מחוזות מוזרים, ומאבד בשל כך את עבודתו, למגינת לבם של אביו ושל כל מי ששמע על כך, הוא חש שאינו יכול עוד לשאת את מציאות חייו. הוא קם ועולה על אוטובוס, היוצא מן העיר, בלי תכנית מוגדרת, רק מתוך הדחף להסתלק. כשאשה באוטובוס מקיפה אותו בעוד ועוד מלים, הוא מסתלק דרך החלון, מגיע למטע עצי גויאבות, מטפס על אחד העצים ומסרב לרדת ממנו.

בעולמן ההפכפך של הבריות, עולם שטוף אמונות טפלות ואינטרסים יצריים, לא-יוצלח דוגמת סמפאט עשוי להפוך בתוך זמן קצר למנהיג רוחני. כשהוא תולה מבט ריק בחלל האויר ומשמיע דברי הבל, מכתירים אותו האנשים כ"באבא", וסביב העץ, עליו ביקש מרגוע, צומחת קהילה.

סביב סיפורו של סמפאט מתארת קירן דסאי את החיים בהודו. היא שולחת חצים באנשי השררה המושחתים, הפועלים מתוך אינטרסים אישיים, ומשנים את דיעותיהם חדשות לבקרים על פי אינטרסים משתנים. היא מתארת בלגלגנות בלתי מוסתרת את הדרישות שמציג העולם הגברי בפני המועמדות לנישואין: "כאשר היא שרה, על קולה להיות מתוק כדבש […] כאשר היא רוקדת עליה לגרום לאנשים לקרוא וואה! […] יש להבהיר שלאחר החתונה לא תשיר ולא תרקוד עוד כדי לא להמיט בושה על משפחתה. הנערה צריכה לעבור בהצלחה את כל בחינותיה בבית הספר היסודי, אולם היא תאזין ביראת כבוד שעה שתרצה בפניה על אודות נושאים בהם אתה עצמך נכשלת בתיכון". היא מתארת את נכונותם של בני האדם להאמין לכל דבר, ואת קלות הדעת בה הם משנים את דעותיהם, נוהים כעדר אחר דעת הרוב. אבל למרות הביקורת הגלויה שהיא מפגינה כלפי כל היבט בחיי הדמויות שבספר, נדמה שהכוח המניע את הכתיבה הוא חמלה. לא במקרה אמו הבלתי שפויה של סמפאט היא האדם היציב ביותר בספר. היא היחידה שהצליחה לסגור את עצמה כליל בפני זמזומם של קולות זועמים ותחושת הצפיפות והמחנק, שערערו בבירור את בנה, ושהפכו להרגל הרסני בעבור כל האחרים.

ספר הביכורים של קירן דסאי חף מליקויי בוסר. הוא הומוריסטי ושנון, מקונן וחומל, ומצליח להמחיש במלים את מצוקתה של הודו. אפשר לקרוא אותו בנימה משועשעת, ולמען האמת מן הקריאה הראשונה שלי בו לפני שנים זכרתי בעיקר את ההיבט ההומוריסטי שבו, אבל נכון יותר לקרוא אותו כסאטירה חברתית נוקבת. שמונה שנים אחריו פרסמה הסופרת את ספרה השני, "ירושה של אובדן", שזכה לשבחים כמו קודמו, ואף הוכתר כזוכה פרס בוקר.

מומלץ בהחלט.

Hullabaloo in the Guava Orchard / Kiran Desai

כנרת

1999 (1998)

תרגום מאנגלית: אלכס בן-ארי