אורח החיים העירוני מכנס אל תחת גג אחד אנשים שונים זה מזה. הימצאותם בכפיפה אחת אינה תמיד מבחירה, דיירים עוזבים, אחרים נכנסים, וכולם נדרשים להסתדר איכשהו יחדיו. אחדים יתיידדו, אחרים יפתחו רגשות טינה. אחדים יהיו מעורבים בחיי שכניהם, אחרים יסתגרו בתוך דירתם-מבצרם. כלפי חוץ יטפחו תדמית ציבורית מסוימת, ומאחורי דלתותיהם יתרחשו חיים פרטיים נסתרים.

"אספת דיירים" הוא סיפורו של בנין אחד ברחובות. את הפן המשותף מייצגות הודעות הנתלות בלובי – גבית כספים, החלפת מנקה, איחולי חג שמח, שיפוץ מתוכנן. בתוך הדירות, ומעט גם ביניהן, רוחשים חיים מגוונים: אשה, שבנה עבר טראומה והתרחק מהבית, נאלצת לחלוק את דירתה עם חמה המשותק והשותק ועם המטפל הזר. מנהלת משפחתון עוקבת בחרדה אחר היחסים בין אחת הפעוטות לסבה. אלמנה מזדקנת מבקשת מבנה של השכנה להניח פרחים על קברו של בעלה. אם חוששת לאבד את בנה כפי שאיבדה את אביו. שכנים ששיפצו את דירתם מתרשלים בתיקון הנזקים שנגרמו לדירה שתחתם. בחניה המשותפת יש מי שאינו מתחשב בקוי ההפרדה שבין החניות. מאחת הדירות עולה באופן קבוע קול בכיה של תינוקת. בסיפורים קצרים וממוקדים, המיטיבים לתאר את דיירי הבנין במבט כפול – כפי שהם נראים למתבונן מבחוץ, וכפי שהם חשים בתוך עצמם – הסופרת יוצרת מארג רוחש חיים, ופורטת בנין משותף כמושג למרכיביו האנושיים.

אורית גרוס כותבת באמפתיה וברגישות, וניחנה ביכולת ללכוד הלכי רוח באמצעות מלים פשוטות ומחוות. הסיפורים מחוברים מאוד למציאות, וקריאתם מעוררת בהכרח את התהיה מה אנחנו באמת יודעים על מי שמצויים מדי יום ביומו במרחק כה קצר מאתנו.

קריא, עכשווי ומומלץ.

כרמל

2019