מאז ש"המעון של מיס פרגרין לילדים משונים" ראה אור, נכתבו עליו סקירות רבות, שהצלחתי להמנע מלקרוא, כי הספר על פניו נראה מעניין, ורציתי להגיע אליו ללא ידיעה מוקדמת על תכניו, מעבר לטקסט המצומצם שעל כריכתו. הסתפקתי, לפיכך, בשורה התחתונה של מרבית הסקירות, שהיתה חיובית. לצערי, אני לא שותפה לדעה זו.

ג'ייקוב בן החמש-עשרה מוצא את סבו הנערץ עליו גוסס בשדה ליד ביתו. בשארית כוחותיו מבקש ממנו הסב לנסוע אל האי, אליו נשלח כילד במהלך מלחמת העולם השניה, ומוסיף וממלמל עוד כמה מלים, שמשמעותן נסתרת מן הנכד. ג'ייקוב, המשוכנע שראה מפלצת בשדה, סובל מתופעות של פוסט-טראומה, ומופנה לטיפול פסיכיאטרי. בעידודו של הפסיכיאטר, הוא יוצא עם אביו אל האי הוולשי, בתקווה שביקור במעון בו גדל הסב, ואולי שיחות עם מי שהכירו אותו באותה תקופה, יסייעו לו להתאושש. הסיפור, שהצטייר עד כה כמבטיח, מקבל תפנית הזויה אל מחוזות הפנטזיה, מאבד כל פן אלגורי – אם בכלל היתה כוונה לייצר כזה – והופך לספר הרפתקאות לילדים. אמנם על הכריכה מובטחת הנאה לבני 12 עד 120, אבל בעיני זהו ספר פעולה שטחי, ומכאלה איני נהנית.

בצד הזכות, הספר מושקע מאוד בהיבט החזותי, ותיאורי הנוף שבו מלאי חיים.

לדעתי, אפשר לוותר.

Miss Peregrine’s Home for Peculiar Children – Ransom Riggs

כתר

2012 (2011)

תרגום מאנגלית: טל ארצי