"ההיית מעדיף לפחד מן המוות, או לא לפחד?", זו אחת מן השאלות הרבות שמעלה ג'וליאן בארנס בספר "אין מה לפחד", שבניגוד לשמו המרגיע עוסק בהרחבה בפחד המוות שממנו סובל הסופר. הוא סבור כי "אי שם בין הפניית עורף מועילה וטקטית כגון זו [המחשבה כי אנו בני אלמוות] ובין ההסתכלות הנבעתת שלי בבור, קיימת – בהכרח – גישת ביניים הגיונית, בוגרת, מדעית, ליברלית", אולם הספר למעשה מציע דיון, לא פתרון.

הסופר טוען כי הספר אינו אוטוביוגרפיה, וגם לא נסיון "לחפש" אחר הוריו, ובכל זאת הוא נקרא במידה רבה ככזה. הוא נסמך על זכרונות ילדות שלו ושל אחיו, הפילוסוף ג'ונתן בארנס, ומתאר דמויות במשפחתו – בחייהן ובמותן. לאורכו של הספר כולו הוא מנהל דיאלוג עם אחיו, ומשום שגישותיהם לחיים כל כך שונות, הדיאלוג מאפשר לסופר להרחיב את הדיון ולהציג מול כל עמדה שלו עמדה נוגדת או משלימה. כבר בפיסקה הפותחת של הספר, הוא מבקש מאחיו תגובה על הצהרתו כי "אינני מאמין באלוהים, אבל הוא חסר לי", והפילוסוף מגיב במילה אחת: "רכרוכית".

הספר שופע רעיונות, ונסמך על אינספור דוגמאות ומובאות. משום ש"סביבת המחיה" של הסופר היא הספרות, יחסם של סופרים אחרים אל המוות – ובראשם ז'ול רנאר – מוצג בהרחבה. לצדם מציג הסופר את עמדותיהם של אנשי מפתח מעולם המוזיקה, הפילוסופיה והמדע, ביניהם סטרווינסקי, דוקינס, מונטיין ורבים אחרים. הספר נפתח, כאמור, באלוהים, ושאלת קיומו ומהותו עולה שוב ושוב בהמשך, שכן לא ניתן להפריד בין הדיון במוות לדיון באמונה בעולם הבא. בשולי הדברים נוגע הספר במלאכתו של ג'וליאן בארנס כסופר.

בשל ריבוי הרעיונות, והאופן בו האחד מוביל אל משנהו, קשה לסכם את הספר בסקירה. אסתפק איפה בציון סגנונו הדיבורי, המקרב את הנושא ואת הכותב אל הקורא, ובאזכור ההומור השזור בו למרות הנושא כבד הראש, ואולי גם המטיל אימה, שבו הוא עוסק.

הנה כמה ציטוטים לטעימה:

על האמונה: אם כיניתי את עצמי אתאיסט בגיל עשרים ואגנוסטיקן בגיל חמישים וששים, אין זה מפני שקניתי בינתים עוד ידע: רק עוד מודעות לבּוּרוּת.

על הדת הנוצרית: היא שרדה גם מפני שהיתה שקר יפיפה, ומפני שהדמויות, העלילה, "הארועים התיאטרליים" השונים, המאבק המגשר בין טוב לרע, יצרו רומן נהדר. סיפורו של ישו – שליחות נשגבת, התקוממות נגד המשעבד, רדיפה, בגידה, הוצאה להורג, חזרה לחיים – הוא דוגמא מושלמת לנוסחה שהוליווד מחפשת אחריה בקדחתנות: טרגדיה עם סוף טוב.

הקומוניזם הסובייטי, הוליווד והדת הממוסדת היו קרובים זה לזה יותר מכפי ששיערו – בתי חרושת לחלומות שייצרו את אותה הפנטזיה ["טרגדיה אופטימית"].

על חוסר היכולת האנושית לתפוס באמת את המוות – ציטוט מספר של ארתור קסטלר: אף אחד, אפילו בתא הנדונים, אפילו כשהם שומעים את קול הירי בידידיהם ובחבריהם, אינו מסוגל אי פעם להאמין במותו שלו.

על ה"אלמוות" של האמנות: אפילו נצחונה הגדול ביותר של האמנות על המוות זמני עד גיחוך. סופר עשוי לקוות לדור קוראים נוסף – לשניים או שלושה במקרה הטוב – מה שאולי מרגיש כמו לעג למוות; אבל למעשה אינו אלא גירוד על קיר תאו של הנידון למוות. אנחנו עושים זאת כדי לומר: גם אני הייתי פה.

דילמה של סופר: ההיית מעדיף למות באמצע רומן ושאיזה נבלה יסיים אותו במקומך, או להשאיר אחריך עבודה בתהליך, שאפילו לא נבלה אחד בעולם יגלה שמץ של ענין בהשלמתה?

משום שהספר כתוב בכשרון, מעמיק ומעורר מחשבה, אני ממליצה על קריאתו.

Nothing to be Frightened of – Julian Barnes

כנרת זמורה ביתן דביר

2010 (2008)

תרגום מאנגלית: שרה ריפין