"פרשת גבריאל תירוש" מתרחש ברובו בשנת 1936, ימי המרד הערבי. אל הכתה השביעית בגימנסיה, בה לומד המספר, מגיע מורה מחליף להיסטוריה. בשונה מן המורים האחרים, הנתפסים בעיני התלמידים כמיושנים ומנומנמים, גבריאל תירוש, המורה החדש והצעיר, בן עשרים ושמונה, שופע כריזמה, ובשיעוריו, בכתה ובסיורים ברחבי הארץ, הוא מפיח חיים בהיסטוריה הישנה, ומצביע על הרלוונטיות שלה. עד מהרה מתגבשת סביבו חבורה של חמישה תלמידים – "החוג המצומצם ביותר", כפי שהם רואים את עצמם – ארבעה בנים ובת אחת. בהדרגה מנחיל להם גבריאל את תפיסת עולמו, ומוביל אותם לפעולות גרילה כנגד המסיתים והמרצחים.

היבטים רבים לספר, והם שלובים היטב יחדיו. הקשר בין גבריאל לנערים מציג את כוחה של כריזמה, ובהרחבה את התפקיד החשוב שעשוי מורה לתפוס בחיי תלמידיו. יצחק שלו, שהיה אף הוא מורה, מתאר את דרכו של גבריאל לכבוש את לב תלמידיו, לא בפקודות מתוקף מעמדו כמורה וכמפקד, אלא בפניה אל רגשות האמון שבהם, ובבחירה לפנות בסבלנות אל שכלם, באותו טון של סמכות העומד על סף פקודה אלא שלכלל פקודה אינו מגיע. לא משום שאינו יכול לעשות זאת, אלא משום שבוחר הוא, מרצונו, להשאר בתחום הקולות הנכנסים אל השכל ולא הלב בלי לקרוע בדרכם את האוזן. המספר, המשקיף על הארועים ממרום שנותיו, מבחין בין מורה על פי האופי לפדגוג על פי התעודה, ומאמין בכוחו של הראשון: הללו שמלגלגים על מקצוע ההוראה אינם יודעים מה יכול מורה להיות לגבי חניכו, ואיזה כוח נאדר עשוי לזרום בקוי המתח הגבוה הנמתחים בין הקתדרה לספסל!

האהבה אף היא אחד מהיבטיו של הספר. איה, הנערה שבחבורה, היא מושא אהבתו של המספר, שאינו מבין רוב הזמן כי היא מוצאת אצלו ידידות, אוזן קשבת והבנה, ואינה מבקשת יותר. היא מצדה, ממש כמוהו, מאוהבת במי שאינו משיב לה אהבה רומנטית. שניהם גם יחד מתעלים מעל אכזבותיהם, ונותרים נאמנים לאהוביהם וליעדי חייהם. איה תשלם על אהבתה בחייה. גבריאל, כפי שמסופר כבר בתחילה, ייעלם מספר ימים אחר כך, אולי יצא לקרב בשל מותה.

ההיבט המרכזי של הספר מצוי ברעיונות שגבריאל מטיף להם. גבריאל אינו מאמין כי יתכן שלום בין היהודים לערבים בעתיד הנראה לעין. "השלום האמיתי יקר רק לזה שנואש להשיג את חפצו בדרך אחרת. אנו והערבים טרם נואשנו מכך…", הוא סבור, וחוזה מאבק מתמשך. כנגד הטיעונים שהעליה היהודית שיפרה את תנאי חייהם של הערבים תושבי הארץ, ושיש כאן די מקום לשני עמים, הוא טוען כי עובדות אלה חסרות משמעות לעומת השאלה מי יהיה כאן הכוח המכריע. כדי להפוך להיות הכוח המכריע, הוא קובע, יש לחדול ממדיניות ההבלגה, שאינה "אלא אחת מעוויתות הנפש היהודית שעוד לא נשתחררה מן הגלות". הוא עושה הבחנה ברורה בין תאוות נקם פשוטה לאסטרטגיה סדורה, שתכליתה פגיעה בשורש הרע, במנהיגים ובמסיתים, באנשי הכנופיות ובכפרים המשמשים להם מעוז. התלמידים, ייאמר לזכותם, אמנם שבויים בכריזמה שלו, אבל אינם מהססים להשמיע ספקות עד שנחה דעתם.

בקריאה ראשונה לפני שנים רבות התרשמתי מן הקשר בין גבריאל לתלמידיו. הפעם ראיתי באופן ברור יותר את סכנותיו של הקשר הסמכותי הזה. הפעם גם צרמו לי כמה אמירות של המספר על האופי הנשי, וביניהן, "הקסם האמיתי היה נעוץ בתכונה נשית אחרת שרק עתה ביכולתי לעמוד על חינה ויקרה. היתה זו הכניעה הדקה שנשתקפה מכל הוייתה, כניעה מרצון למרות גברית, ובלבד שמרות כזאת ניצבת לפניה במלוא שיעורה. רק עתה יודע אני שיכולתה של אשה להכנע לגבר בלי להשפיל את כבודה כמלוא הנימה, היא-היא אולי הקוסמת שבסגולותיה. כניעה חרישית כזאת נופלת רק בחלקם של גברים אמיתיים". תמהתני אם היה כותב כך היום. מן הסתם לא, וטוב שכך.

שנים רבות עברו מאז התקופה המתוארת בספר, וגם מאז התקופה בה נכתב (שלוש שנים לפני מלחמת ששת הימים), ועדיין לא פגה תקפותם של הנושאים העולים בו. אפשר להזדהות עם דיעותיו של גבריאל או להתנגד להן, אבל קסמו של הספר, כך נראה לי, אינו מותנה בהשקפת עולמו של הקורא. קסמו נובע מן השפה העשירה של יצחק שלו, מתמימות הנעורים של התלמידים ומהלהט של המורה, מן הדמות המודעת לעצמה של המספר, ומן המינימליזם התיאורי למרות המתח הרגשי הרוטט.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

1964