אנגליה, סוף שנות התשעים. קתי, בת שלושים ואחת, מועסקת מזה כאחת-עשרה שנים כסועדת תורמים, ביניהם רות וטומי, חבריה מילדות. רות כבר סיימה את חייה, טומי עומד על סף סיום חייו, וקתי, שככל הנראה תחדל בקרוב לשמש בתפקידה, נזכרת בארועים שאירעו בילדותם, וקשרו אותם זה לזה. איזו תרומה מעלים התורמים? מה תפקידה של הסועדת? התשובות נחשפות לקוראים בערך בקצב בו נחשפו לגיבורי הסיפור.

קתי חוזרת בזכרונותיה אל הֶלְשַם, פנימיה אי-שם באנגליה. ילדים ללא משפחה וללא עבר חיים שם במה שנראה כחיי רווחה נוחים. כמו בכל מוסד חינוכי הם כפופים לחוקיהם של המבוגרים, המכוּנים משגיחים, אבל הם אינם חשים מוגבלים, אולי משום שאינם מכירים עולם אחר. הם יודעים שיש להם יעוד, אך הוא רוב הזמן מעורפל. למעשה, כשקתי מתבוננת לאחור, היא מזהה שמידע על הצפוי להם טופטף לאוזניהם כל הזמן, אך באופן שאותו היא מכנה "סיפרו ולא סיפרו", כך שבזמן אמת לא תמיד הבינו מה מסופר להם. גם משיחותיהם של הילדים לאחר שבגרו אפשר להבין שידעו רוב הזמן פחות או יותר במדויק מנין באו ולאן הם הולכים. המונח "שטיפת מוח" אינו עולה בספר, אך בבירור זהו מה שהתרחש בהלשם באופן קבוע ומודע. למרות הרקע הזה, שמוסך בעלילה אימה, קתי זוכרת ילדות נעימה, כמעט שגרתית, בחברת ילדים המתנהלת כפי שחברת ילדים מתנהלת בכל מקום.

קאזואו אישיגורו רוקם בסבלנות וברגישות את סיפורם של הילדים, את היחסים ביניהם, יחסי אהבה וקנאה וברוגז ושולם ותככנות ותמיכה. התיאורים המדויקים שלו נמשכים אל תוך בגרותם של גיבוריו, הדמויות מתפתחות, והן נוגעות ללב. יחד עם זאת, הסיפור כולו סובל מהיבטים בלתי ברורים ומחורים בעלילה, הפוגמים באמינות רעיונותיו, ובסופו של דבר נותרתי עם תחושת סתמיות מתסכלת. לא לזה ציפיתי ממי שכתב את "שארית היום" הנהדר.

אישיגורו מתעלם באלגנטיות מן השאלה כיצד נוצר מצב שאִפשר את מה שהתרחש בסיפורו. הקורא מתבקש להשתכנע שיתכן קיום אלטרנטיבי, כזה שבו מתנהלים חיי גיבורי הספר, לא באיזשהו עתיד ערפילי אלא בהווה. הילדים – כולם כאחד – אינם שואלים שאלות, אינם מדמיינים אפשרויות חיים אחרות, למרות שהם מורשים לקרוא ספרים מכל סוג שהוא, ספרים שבהם מתוארים חיים שונים לגמרי. גם בבגרותם, כשהם מנהלים את חייהם כמעט בעצמם, הם אינם מעלים על דעתם להסתלק. בגיל שלושים, כשרובם כבר כבויים, אלה שעדיין בשיא כוחם סבורים כמו קתי שעליהם "לנסוע אל כל מקום שלא יהיה, שבו אני אמורה להיות". לא משכנע.

אפשר היה אולי להתעלם מן הכשלים הללו, אילו היתה בספר אמירה מרכזית משמעותית. אבל אישיגורו הקדיש לרעיון המרכזי של הספר משפטים ספורים, קלישאיים למדי: "ראיתי עולם חדש קרב ובא מהר. מדעי יותר, יעיל, כן. יותר ריפויים למחלות הישנות. טוב מאוד. אבל עולם אכזרי, קשה. וראיתי ילדה קטנה, שעיניה עצומות בחוזקה, והיא מחזיקה צמוד לחזה את העולם הטוב הישן, עולם שבלבה היא יודעת שלא יישאר, והיא מחזיקה אותו ומתחננת שאף פעם לא יתן לה ללכת".

הספר קריא מאוד, כתוב במיומנות וברגישות, דמויותיו מושכות את הלב, ורוב הזמן מפתה להתמיד בקריאה כדי לחשוף את סודותיו וללוות את גיבוריו. לטעמי, לא די בזה.

Never Let Me Go – Kazuo Ishiguro

הספריה החדשה

2019 (2005)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר