גרגור יוהן מנדל, המכונה "אבי הגנטיקה", היה כומר ואב מנזר בברנו (היום בצ'כיה). בעודו תלמיד במנזר נמשך אל לימודי המדעים, ובהמשך למד הוראת ביולוגיה ומתמטיקה. הוא אמנם נכשל בבחינות ההסמכה להוראה, אך הבסיס שהקנו לו לימודיו שימש אותו במחקרים שעשו לו שם. במשך שנים טיפח בקפדנות מדעית דורות של אפונים, ובאמצעות הכלאה מבוקרת עקב אחר העברת שבע תכונות, כגון צבע התרמיל וצורתו, בין הדורות. את תוצאות מחקריו הציג החל משנת 1866 בהרצאות ובהתכתבויות עם אנשי מדע אחרים, אך חשיבות ממצאיו לא הובנה בתקופתו. רק בשנת 1900, כחמש-עשרה שנים אחרי מותו, התקבלה תורתו.

סיימון מאואר, שנוסף להיותו סופר הוא גם מורה לביולוגיה, אמר בראיון כי רצה לספר את סיפורו של מנדל, אבל מכיוון שחייו של הנזיר לא היו מרגשים במיוחד, ברא מדמיונו את בנדיקט למברט, ושם את הסיפור בפיו. בנדיקט הוא גנטיקאי שלקה באכונדרופלזיה, גמדות שהיא תוצאתה של מוטציה גנטית. למעשה, הליקוי הזה הוא שקבע את דרך חייו: "דברים רבים אני עושה. אך דבר אחד אני עושה במיוחד: אני מחפש את הגן שעשה אותי". בנדיקט הוא קרוב משפחה רחוק של מנדל, אליו הוא מתייחס כדוד רבא-רבא-רבא-רבא. למעט תחום העיסוק נדמה שאין דבר משותף בין שני האישים, אך מאואר משכיל לספר שני סיפורים אישיים מקבילים, המשליכים זה על זה. כך, לדוגמא, בנדיקט המוקף ציוד מתקדם משקיף ממרחק השנים על שיטות עבודתו של מנדל, ומאמין שהנזיר היה מסתגל בשמחה לעולם החדש. וכך סיפור יחסיו של בנדיקט עם נשים מתכתב עם פרשה מעורפלת של הקשרים בין מנדל ובין אשת חברה שהתעניינה בעבודתו.

בנדיקט הוא אדם מר נפש, שמתמודד עם מצבו באמצעות ציניות ומיזנתרופיה. כשהוא מרצה, הוא נהנה להביך את שומעיו ולעורר בהם רגשות אשם באמצעות דיבור ישיר על מגבלותיו. "רגש האשם שלהם הוא רגש האשם של הניצוֹל". הוא אומר כשהוא מתאר את מבוכתם. הוא נאלץ להתמודד עם התיחסות אליו כאל ילד בשל קומתו. הוא מודע עד כאב לכך שלפני זמן לא רב היו השותפים לגורלו מוצגים לראווה בקרקסים. מידותיו אמנם מעוותות, אך רגשית הוא גבר לכל דבר, וחוסר היכולת לכונן קשר זוגי נטול פניות מתסכל אותו. יש לו חלומות, אך אין לו אשליות. "מה היה השקר שסיפרה לי אמי תמיד? "לא חשוב איך אתה נראה בחוץ, מה שאתה בפנים זה מה שחשוב". לא האמנתי בזה אז, ואיני מאמין בזה היום. הפנוטיפ מנצח, תבינו. בימי הביניים הטוב תמיד היה יפה והרע מכוער. מאז הדברים לא השתנו הרבה". בנדיקט מפגין יהירות והתנשאות כלפי המין האנושי בכלל, וכלפי גברים בפרט, אך גם את עצמו הוא שופט לחומרה. שוב ושוב נאמר לו שהוא אמיץ, ותגובתו הקבועה היא, "זה לא אומץ. כדי להיות אמיץ צריך שתהיה לך ברירה. צריך שתהיה לך האופציה להיות פחדן. כשאתה כמוני, אין לך ברירה", כשהוא למעשה מתעלם מדבקותו בעצמאות ובהישגיות מקצועית.

גנטיקה היא, כמובן, נושא מרכזי בספר, וכך גם אאוגניקה, שתחילתה עוד בתקופתו של מנדל, ופריחתה כרוכה בהתקבלות ממצאיו. באחד מפיתולי העלילה בנדיקט עוסק בהפריה מלאכותית, ומפריד בין עוברים מוטנטים לעוברים תקינים. לדעתו, אמנם המונח "אאוגניקה" הפך למוקצה מחמת מיאוס, אבל התורה עצמה חזקה מתמיד ונתמכת בטכנולוגיה: "באאוגניקה הישנה שלטה לפחות תיאוריה כלשהי, איומה ככל שתהיה. באאוגניקה החדשה, באאוגניקה שלנו, שולטים רק חוקי השוק אתה מקבל מה שאתה יכול לשלם בעבורו […] כפי שהענינים מתנהלים עכשו, העתיד ייבחר לפי אותם קריטריונים שבני אדם בוחרים היום השתלות שיער ושדי סיליקון ושאיבת שומן. זו תהיה אאוגניקה לפי בחירת הלקוח, האאוגניקה של השוק".    

בשולי הדברים נוגע הספר גם באופן ההתיחסות הרווח כלפי העבר, התיחסות צרה המטפלת בכל ארוע או אדם בנפרד. לדוגמא, המלחין לאוש יאנאצ'ק, המשחק תפקיד בעלילה – בעבר כבן תקופתו של מנדל, ובהווה כמלחינה של יצירה שבנדיקט משמיע לידידתו – אינו מופיע בביוגרפיות של מנדל, ומנדל אינו מופיע באלו שלו. מאואר מזכיר אותם יחדיו, שכן היו בני אותו מקום ואותו זמן, ומנדל הוא שמינה את יאנאצ'ק למנצח המקהלה במנזר. אזכור מסוג זה, כמו גם הזכרת שמו של דופלר, שהיה מבוחניו של מנדל לתעודת הוראה, וקשירת מדענים נוספים לעלילה, מרחיבים את היריעה וממקמים את סיפורו של מנדל בתוך ההיסטוריה של התקופה.

"הגמד של מנדל" הוא סיפור מרתק ומרחיב אופקים, המתאר באופן מעניין פרק בהיסטוריה, מאיר עיניים בשאלות של מדע ומוסר, ונוגע ללב בפן האנושי. מומלץ בהחלט.