כשהיתה בת עשרים ואחת איבדה עירית קינן בחטף את אביה יעקב, שנהרג בתאונת דרכים. היא מעידה על עצמה שהיתה ילדה של אבא, ומעידה על אביה שהיה חם ועוטף, אבל למרות שכל חייה ביקשה לשמוע על קורותיו בשנות השואה, שבה איבד את כל משפחתו, הוא בחר לא לספר. געגועיה אליו שלחו אותה למסע בעקבות עברו, וכישוריה המחקריים סייעו לה לחשוף בעבודת נמלים פרט ועוד פרט אודות המשפחה ואודות גורלה של הקהילה היהודית במקדוניה. נקודת המוצא היתה יומן שניהל האב בקפדנות בשנות המלחמה.

מחקריה של עירית קינן, על פי דף המידע המצורף לספר, יוצאים מנקודת מבט רב תחומית, שמשלבת בדיסציפלינה ההיסטורית היבטים של פסיכולוגיה חברתית וסוציולוגיה. נקודת המבט הזו מאפיינת גם את ספרה זה, שמשלב יחדיו היסטוריה פוליטית וחברתית, ועובר בין הרקע הפוליטי-היסטורי להיבטים החברתיים-פסיכולוגיים של הקהילה ושל היחיד. אקדים ואומר שמאוד הערכתי את הספר, והערת הביקורת היחידה שלי היא על ההפרדה המלאכותית לעתים בין עובדות היסטוריות "יבשות" למהלכה של העלילה. הסופרת בחרה לשים מספר פרקים "יבשים" במה שהיא מכנה "בסוגריים", כדי לאפשר למי שמעונין בכך לדלג עליהם, אבל למעשה הספר כולו ספוג הסברים היסטוריים, ואלה – בין אם הם מופרדים ובין אם הם שלובים בטקסט – מעשירים אותו ומהווים חלק בלתי נפרד ממנו. דילוג עליהם הוא הפסד של הקורא.

יעקב קלדרון, שנולד ב-1919, הבן השביעי במשפחה בת אחד-עשר ילדים, והבן האחרון של אמו שנפטרה כשהיה תינוק, גדל בביטולה-מונסטיר שבמקדוניה, עד למעברה של המשפחה לסקופיה. המלחמה הפרידה בינו ובין משפחתו לנצח. יעקב, שהיה חייל, נפל בשבי, ועבר את שנות המלחמה במחנות שבויים, בעבודה מפרכת, בתת-תזונה, נתון בכל רגע לשרירות לבם של שוביו. כמו במקרים רבים אחרים, הצלתו ושרידותו היו תוצאה של מקריות ושל אקראיות ניסיות. כששוביו ביקשו להפריד בין היהודים לשבויים אחרים, קצין גרמני אלמוני מנע ממנו להזדהות כיהודי, ובכך הציל את חייו. רופא צרפתי, תקופה ארוכה אחר כך, יתגלה אף הוא כמושיע. גם העובדה שיעקב, בשמו הלא-יהודי ז'אק, היה שבוי שהופיע ברשימות הצלב האדום תרמה כנראה להשרדותו, למרות שבשלב כלשהו יהדותו נחשפה. אבל אולי יותר מכל אלה, התמיכה והעידוד שקיבל ממרחק ממשפחתו, הם שחיזקו את נפשו ואפשרו לו לשמור על אופטימיות. השבויים היה רשאים להזמין מדי פעם חבילות מקרוביהם ולשלוח ולקבל מכתבים. ביומן שניהל שמר יעקב על העתקי המכתבים ששלח למשפחתו, ועולה מהם כי שני הצדדים הסתירו זה מזה את סבלותיהם, אבל רמזו כי הם מבינים מה עובר על הנמענים. גם כשמצב המשפחה היה בכי רע, על החבילות המעטות ששלחו ליעקב לא ויתרו, ובצדק מונה עירית קינן את מאמציהם עם מעשי הגבורה של התקופה.

"המחשבה היחידה שלי היא אם היקרים שלי עודם בחיים. לאן אלך? מה אעשה? מה להתחיל? […] הייתי רוצה ללכת הביתה, לחזור לחיות את החיים שלי בשלום ובשלווה", כתב יעקב ביומן בנובמבר 1944 לאחר שחרורו. איש לא נותר, "הביתה" התרוקן מתוכן, ויעקב בחר לעלות לארץ. הבדידות והתלישות ליוו אותו גם כאן, כפי שמעיד יומנו. הרישום האחרון ביומן מספר על פגישתו עם רבקה, מי שתהיה אשתו. מכאן ואילך כנראה שוב לא היה לו צורך לשוחח עם עצמו בכתיבה. מדוע נמנע מלספר לילדיו על קורותיו? אולי כדי להגן עליהם, ואולי משום שעצם הדיבור היה שיבה אל הטראומה, בעוד השתיקה היא בחירה בהדחקה שמאפשרת חיים.  

עירית קינן מספרת סיפור שנקודת המוצא שלו אישית ורגשית. יחד עם זאת, זהו ספר מחקר קפדני, שביקש לא להותיר אבן בלתי הפוכה, ושנצמד לעובדות. כהיסטוריונית היא מציגה סימני שאלה במקומות בהם המידע אינו מלא. כבת משפחה, שהמונח "האחים והאחיות של אבא" הפך בעקבות תחקיריה לדמויות אינדיבידואליות מוחשיות, היא משלימה בדמיונה את חייהם על סמך מה שנרמז בכתובים. קורותיה של יהדות מקדוניה לא היו מוכרות לי כלל, ולמיטב זכרוני זהו הספר הראשון שאני קוראת אודות חייו של יהודי שעבר את מוראות המלחמה כשבוי. הועשרתי בידע, התרגשתי מן המסע שעברה הסופרת, ואני ממליצה על הספר.

פרדס

2020