אי שם בלב ים, על קו הגבול בין האוקינוס ההודי לאוקינוס השקט, שוכן האי זֶנקאלי. בתקופה המתוארת בספר, האי הוא חלק מן האימפריה הבריטית, ופיטר פוקסגלאב, עובד מדינה צעיר, נשלח אליו כדי לשמש כעוזר ליועץ המדיני. האי, העומד על סף קבלת עצמאות, זכה לפרסום בלתי צפוי, כשהוחלט על ידי הבריטים להקים בו שדה תעופה בנימוק שבכך תימנע מן הרוסים דריסת רגל באזור. מפעל נוסף, שעתיד לשנות את פני המקום, הוא סכר שיגרום להצפת חלק משטחו של האי.

את האי מאכלסים שני שבטים מקומיים, יריבים זה לזה, החיים בסטטוס קוו נינוח. שבט אחד מאמין באל דג, השני באל ציפור. אך אויה, הציפור, שכינויה "ציפור הלעג", נכחדה. יחד איתה נעלמו גם עצי האומבו, ורק שריד יחיד ממנו נותר לפליטה, שמור מכל משמר. לצדם של השבטים המקומיים חי באי השבט המערבי הלבן, המונה כמה פונקציונרים בריטים, אנשי עסקים, זונות, ונציגי שלוש כנסיות.

ג'ראלד דארל, בגישתו הקלילה והאופטימית, המוצאת טוב ויופי בכל מקום, מתאר קולוניאליזם נינוח, שאין בו ניצול חד צדדי. המושל הבריטי הוא מאובן טקסי, והמלך המקומי הוא דיפלומט מתוחכם. האמונה המקומית אינה נחותה מן המערבית – "עליכם לזכור תמיד כי אלוהיו של אדם אחד עשוי להיות מעשיה לילדים לדידו של אדם אחר, אך הן לאלים ולהן למעשיות לילדים יש מקום בעולם", אומר המלך למיסיונרים. הכומר הלבנה של כנסית ההתגלות השניה היא לוחמת קשוחה למען הטבע המקומי ולרווחת המקומיים, ודווקא אחד מאנשי הממשל המקומי הוא זה שדוחף, למטרות רווח אישי, למפעלים שיהרסו אותם. הלבנים, בפטרונות, נותנים לילידים שמות מן התרבות המערבית, כגון נפוליאון וליאונרדו, אך האחרונים מקבלים אותם בסלחנות שוות נפש. המלך קינגי מייצג את גישתם, כשהוא אומר ליועץ המדיני הבריטי: "הו, חניבעל, אלמלא היה לי אותך ואת 'קול זנקאלי' שישעשעו אותי, היה שלטוני כה משעמם". בני אדם הם בני אדם, עור שונה אבל פנימיות דומה, כך אומר דארל מבלי לומר זאת מפורשות.

הספר ממוקד מסר – "עתיד המין האנושי כולו תלוי בשימור הטבע, ולא בניצול מתמשך וחמסני" – אבל עובדה זו אינה פוגמת בהנאה ממנו. למעשה, המסר מחודד רק לקראת סיומו, ובדרך לשם דארל מעביר את הקורא בחיוך דרך שלל דמויות, המתוארות בחיוניות מרובה, ורוב הזמן גם בלגלגנות בלתי מוסתרת, אם לכך הן ראויות. בין השאר הוא מבקר בחן את ההתנשאות המערבית, שהיא לרוב בלתי מודעת לעצמה. כך, לדוגמא, עיתונאי מתייחס בהערצה אל הצלם המתלווה אליו, ומכנה אותו "אנגלי אמיתי", אחרי שהלה משמיע אמירות בזכות כל דבר אנגלי, כולל "אוכל אנגלי הגון […] דגים וצ'יפס", ודברי גינוי כלפי כל דבר זר. ואותו עיתונאי, כשהוא מבקש לסלק קהל מקומי המתגודד סביבו, מנפנף ב"אני הבי.בי.סי.", "אין לכם מושג איזה ערך יש לפרסום", "אנחנו הבי.בי.סי., לא האי.טי.וי.", כי באטימותו אין לו ספק שכל מקום, נידח ככל שיהיה, מודע לעוצמת המדיה ולהבדלים שבין רשתות טלויזיה בבריטניה.

אינטרסנטים, מקומיים וזרים, בוחשים במתרחש באי, ונראה שגורלו נחרץ לשנות פניו לנצח. אבל תגלית שמגלים באקראי פיטר ואודרי, בתו של בעל העתון האירי 'קול זנקאלי', הופכת את הקערה על פיה. בעמק נסתר, שאמור להיות מוצף מים לאחר בנית הסכר, הם מוצאים את ציפורי הלעג שנחשבו אבודות, וגם את עצי האומבו. שובו של האל הציפור הוא תמריץ לשימורו של העמק, אך מסתבר שאין בכך די. צריך להופיע מדען תמהוני עם הסבר משכנע בדבר חשיבות השימור לעתידו הכלכלי של האי, הסבר שמתחיל בפרפר אחד, כדי שהמלך יוכל לדחוף בעדינות לקבלת ההחלטה שהיתה רצויה לו מלכתחילה, הווה אומר למנוע את פלישת מאות האנשים שהיו מגיעים בעקבות הפרויקטים המתוכננים. "אנו, כמדענים צלולי מוח, מבינים שהעולם נשלט בידי נבערים מדעת […] היש תמה אפוא, מר פוקסגלאב יקירי, שהאנשים האחרונים בעולם ששליטינו נועצים בהם הינם המדענים, וזאת רק לאחר שהם כבר עשו מיש-מש גדול מהמצב כולו?", כך מתלונן המדען. ונדמה, למרבה הצער, שדבר לא השתנה מאז. במקום לראות במדע מורה דרך, השליטים פונים אליו רק כאל מוצא אחרון.

בנימה רצינית יותר מתבטא דארל ב"דבר הסופר" בסיומו של הספר. סיפרתי לכם סיפור משעשע, הוא אומר, אבל הכחדות מתרחשות כל הזמן, ובזמן שאנו אולי אדישים להיעלמותו של בעל חיים או צומח מסוים אנו לא לוקחים בחשבון את השרשרת הרת האסון שהיעלמות זו גורמת. הוא מסיים בהזמנת הקוראים להצטרף לארגון ג'רזי לשימור עולם חיי הבר, העוסק בשימור מינים הנמצאים על סף הכחדה.

"ציפור הלעג" הוא סיפור משעשע ומעורר מחשבה גם יחד, מתורגם יפה על יד צילה אלעזר, ומומלץ בהחלט.

The Mockery Bird – Gerald Durrell

ספרית מעריב

1985 (1981)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

איור הכריכה: אמי רובינגר