כותרת משנה: למצוא את המילים 1000 לפנה"ס – 1492 לספירה

סיימון שאמה, היסטוריון בריטי-יהודי, נטל על עצמו משימה שאפתנית, לספר את הסיפור של היהודים מאז היווצרותו של העם ועד ימינו. דחיסת ההיסטוריה היהודית כולה אל תוך שלושה כרכים, ובמקביל אל חמש שעות שידור, היא, כמובן, משימה בלתי אפשרית, ולכן אין לצפות מן הספר לתיאור כרונולוגי מדוקדק של כל פן בסיפור. אבל שאמה אינו מתיימר לכך, הוא אינו מבקש לתעד את תולדות היהודים, אלא לספר את סיפורם, ואת זה הוא עושה מצוין. הוא נע כרונולוגית לאורך ציר הזמן, נודד עם גיבוריו במקומות אליהם הגיעו, מרצונם או בכפיה, משלב את הסיפור היהודי בהיסטוריה הכללית, מתמקד בארועי מפתח ובאישי מפתח, ובחינניות מרובה משלב פכים מחיי היומיום המקרבים את ההיסטוריה אל ההווה.

הכרך הראשון, שהוא נושא סקירה זו, נפתח באי יֵבּ שבמצרים, שם התקיימה מאז ימי הבית הראשון ועד סוף תקופת ממלכת פרס קהילה יהודית, שהורכבה בעיקר משכירי חרב שהגנו על גבולה הדרומי של מצרים. הקהילה קיימה אורח חיים יהודי, עם וריאציות משלה, אך עוררה את מורת רוחה של הקהילה המרכזית בארץ ישראל כשהקימה מקדש נוסף לזה שבירושלים. כנראה משום כך ההיסטוריה היהודית הרשמית לא כללה את יֵבּ, אבל, כך אומר שאמה, שתי הדרכים – האקסקלוסיבית והאינקלוסיבית, המבדילה והמכלילה, ירושלים ויֵבּ – התקיימו זו לצד זו בכל מקום שבו היו בכלל יהודים. גם בזמנים מאוחרים יותר התקיימו וריאציות שונות של יהדות בהתהוותה, ושאמה מצביע, בין השאר על בית טוביה, אשר מספר לנו על תרבות שבה זהות יהודית ושמירת מצוות חיו בדו-קיום עם הטעם והתרבות היווניים, בלי שתורגש סתירה בין אלה לאלה, ועל עדויות לקיומם של יהודים-נוצרים ונוצרים כמו-יהודים בשנותיה הראשונות של הנצרות.

"מילים", כפי שמשתמע מכותרת המשנה של הכרך הראשון, הן מוטיב מהותי בסיפור של היהודים. בהקשר זה שאמה מזכיר, בין השאר, את הטקסט העברי הקדום שנמצא בחורבת קאיפה ומתוארך למאה העשירית לפני הספירה, ואת מגילות הכסף, המתוארכות למאה השביעית לפני הספירה, שהתגלו בכתף הינום, ועליהן ברכת הכוהנים. החינוך לקריאה ולכתיבה הוא עתיק יומין, כפי שמעידים שני אלפונים מן המאה העשירית והשמינית לפני הספירה. למילים המוקראות בפני קהל משמעות מיוחדת, כפי שהדבר בא לידי ביטוי בהקראת התורה על ידי נחמיה: הקריאה היהודית היא קריאה דברנית […] היא מופע ציבורי שנועד להסב את לבו של הקורא מקליטה לפעולה […] קריאה הדורשת ויכוח, הערות, הטלת ספק, התערבות ופרשנות […] קריאה יהודית מסרבת להגיע לסוף פסוק. היווצרותה של המשנה נקשרת גם היא לנושא זה: מול החורבן הפיזי קם מפעל גדול של שימור במלים.

הסיפור היהודי שופע רדיפות, גירושים, פוגרומים, ואלה לא נולדו עם הנצרות ועם האשמת היהודים בצליבת ישו. קהילת יֵבּ חרבה עם שקיעתה של פרס. כשאימפריות מתחילות להפרם בקצוות, קבוצות אתניות שנתפסות כמי שנהנות מאמון השלטון מתחילות פתאם להיראות זרות ולא מקומיות, ולא חשוב כמה זמן הן כבר יושבות שם. כשהדת הפכה לחלק מן ה"משחק", הפכו היהודים, בהשפעת הבשורה על פי יוחנן, לבני שטן, אשמים בכל ולכן קורבן "מוצדק": התזמון של המתקפות היודיאופוביות היה תמיד זהה. עיר או חבל-ארץ או מדינה עוברים משבר; המהומות, הסכסוכים, המחסור והפאניקה עברו את הגבול; ודברים נוראים יותר כבר מתדפקים על הדלת. אז מהר, הזדרזו להאשים את אנשי השטן; להכנס חזק ביהודים. יוסף בן-מתתיהו, יוספוס פלביוס, אבחן במדויק ב"נגד אפיון" עד כמה ההסתה קלה: "עם הבלים כאלה צריך להתמודד לא רק על-ידי זעם קדוש, אלא להוכיח באופן חד וחלק כי הם לא ייתכנו כלל – וזאת במיוחד משום שככל שהם יותר מרושעים וסנסציוניים, כך קל להם יותר להאחז בדמיונו של הציבור".

מתוך שפע הנושאים המסחרר בספר אזכיר שלושה:

אחד הפרקים מוקדש לחקר המקרא ולארכיאולוגיה. שאמה סבור כי ארכיאולוגיה שאין לה דבר עם התנ"ך, בארץ הזאת, חיה באשליה לא פחות מאשר "הגיאוגרפיה המקודשת", שלא ראתה לנגד עיניה שום דבר פרט לתנ"ך בעודה חופרת ומכינה מפות.

כמה גרסאות נקשרו לסיפור היחלצותו של יוחנן בן זכאי מירושלים הנצורה כדי להקים ישיבה ביבנה. תהא הגרסה הנכונה אשר תהא, מהות הסיפור היא החשובה: שהיהדות תמשיך ותתקיים גם אם יבוא הרע מכל וסממניה החומריים יושמדו, ושמעכשו מורה, יוחנן, ולא כוהן גדול, הוא שיהיה מקור הסמכות היהודית עתידה להותיר חותם עמוק בזכרון היהודי. זה היה הרגע המכונן שבו התחילה השרשרת הארוכה של השרידה והעמידות.

הגניזה הקהירית סיפקה שפע עצום של מסמכים, כתבי קודש וכתבי חול. נדמה כי כל נייר שהופיעו עליו אותיות עבריות נשמר. בקטע משעשע שאמה מצטט מתוך מכתב של אם, וירטואוזית של רגשות אשמה, שבנה לא כתב אליה במשך תקופה ארוכה: "אל תהרוג אותי בטרם עת".

אזכיר גם שלושה מן האישים המרשימים שהספר מתעכב עליהם: הרמב"ם שטען כי לא רק שאפשר להיות גם אדוק וגם רציונלי, אלא שאי-אפשר להיות אדוק באמת אלא אם כן גם השכל הספקן עובד במלוא המרץ; שמואל נגיד, שהיה משורר כשרוני במיוחד, וכמשתמע משמו הגיע למעמד גבוה; אברהם זַכּוּת האסטרונום, שכתביו שמשו את קולומבוס ומגלי עולם אחרים בני התקופה.

עד כאן על קצה קצהו של המזלג.

הכרך הראשון של "הסיפור של היהודים" הוא ספר מרתק ומעשיר מאוד. הספר נצמד להיסטוריה, אבל התלהבותו האישית של הסופר אינה חבויה ואינה מתנצלת, והיא בהחלט מדבקת. למרות היותו ספר עיון הוא קריא מאוד, והתרגום של אביעד שטיר מצוין. אני סקרנית לקרוא את הכרכים הבאים.

מומלץ מאוד.

The Story of the Jews – Simon Schama

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2017 (2013)

תרגום מאנגלית: אביעד שטיר