מכל ספרי גיום מוסו שתורגמו קראתי עד היום רק את "מחר", שהיה בעיני קריא אך ריקני. כמעט שש שנים עברו מאז, עיינתי בסקירות שנכתבו על ספריו האחרים, והתרשמתי שמדובר בעוד מאותו הדבר. אבל שם הספר האחרון פיתה אותי. חשבתי שאמצא בו אמירות מעניינות על ספרות, ובכלל, למה לא לשמור על ראש פתוח?

נתן פולס הוא סופר צרפתי עטור תהילה, שפרש לחיי בדידות באי קטן, והכריז שלא יכתוב יותר. עשרים שנה אחרי הפרישה מגיע לאי רפאל, סופר בחיתוליו, שלהוט ליצור קשר עם נתן, לפצח את סוד הסתגרותו, ולקבל ממנו טיפים כיצד לזכות בהכרה ובפרסום. מה שנפתח כסיפור שעיקרו עולמם של הסופרים, מידרדר במהרה לעלילת רצח הזויה. גופות מעונות מתגלות באי, רפאל הופך לבלש, נתן נתקף אימה ופטליזם, בלונדינית יפיפיה מצליחה להפר את בדידותו, אנשים תמימים מתגלים כאפלים, ושרשרת אי ההבנות הארוכה תגיע לסיומה במילים שיכתוב נתן לראשונה לאחר שני עשורים של שתיקה. מוסו משתמש בטריק שחוק של עירוב עצמו הבדוי בעלילה, שותל בתוכה באופן מלאכותי הרצאה על המלחמה ביוגוסלביה, מרבה להתייחס לסופרים אמיתיים ולהביא מדבריהם, אבל כל אלה אינם מצליחים להעניק לספר משמעות ואיכות. כמו "מחר" גם "החיים הסודיים של הסופרים" קריא ודינמי, אבל הדמויות הן לא פחות ממגוחכות, והעלילה חפיפית הרבה למעלה מן המתקבל על הדעת.

לטעמי, אפשר לוותר.

Guillaume Musso – La Vie secrète des écrivains

כנרת זמורה דביר

2021 (2019)

תרגום מצרפתית: שי סנדיק