בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022