בשנת 1946, שנה אחרי תום מלחמת העולם השניה, ביקר הסופר והעיתונאי השבדי סטיג דאגרמן בערים החרבות של גרמניה המובסת, ותיאר את שראו עיניו. גרמניה, שנשלטה על ידי בעלות הברית, עדיין לא התחילה להתאושש מתוצאות המלחמה, ובעיקר מתוצאות ההפצצות המסיביות על עריה. דאגרמן מתאר עם עני מאוד ברובו הגדול, מוכה רעב ועסוק במאבק על פת לחם ועל הישרדות. למרות היותו אנטי-פשיסט, ולבטח לא מאוהדי היטלר ומשטרו, הוא סירב לראות בגרמנים כולם ציבור אחיד נגוע בנאציזם, וסבר כי יש לשמר את החמלה גם אם מדובר באויב מאתמול. את התרשמויותיו פרסם בשורה של מאמרים בעיתוני שבדיה, ושנה אחר-כך קיבץ את המאמרים בספר. לספר מצורפים שני מבואות, האחד מאת הסופרת הגרמניה אלפרידה ילינק, שעוסק בתפיסת עולמו של הכותב, והשני מאת העיתונאי האמריקאי מארק קורלנסקי, שחלקו הגדול מתייחס להיבטים המעשיים והמוסריים שבהפצצת ערי גרמניה.

דאגרמן היה סופר פורה ומצליח, עד שב-1954, בהיותו בן שלושים ואחת, שם קץ לחייו. כתיבתו בספר זה רהוטה, מדויקת ומנומקת, אבל התקשיתי מאוד לגייס את החמלה שביקש. כן, ילד רעב שחי במרתף מוצף הוא ילד שסובל על לא עוול בכפו, אבל הניתוק בין מה שקורה בהווה של הספר לבין מה שקרה באותו המקום בדיוק שנה ועשור קודם לכן הוא בלתי אפשרי. וזהו בדיוק מה שחורק בספר הזה. כולו הווה מנותק. הדבר בולט במיוחד בפרק שבו הוא מספר על רכבת המגורשים, תושבי עיר גרמנית שעברו במהלך המלחמה לכפרי בוואריה, וכעת גורשו על יד הבווארים חזרה אל עירם. דאגרמן מתאר את מצבם העגום של המגורשים שנאלצים לחיות בתוך רכבת, שאינה ראויה אפילו להובלת משאות ובעלי חיים. אנשים סביבו מביעים תסכול: "היית מאמין, בני אותו עם מגרשים זה את זה. גרמנים נגד גרמנים. בעינַי זה הנורא מכול." אבל אף מילה על צחוקו הציני של הגורל, ועל העובדה שאותם אנשים לא אמרו את המשפט הזה כשיהודים-גרמנים נדחסו לרכבות. באותה רוח, כשהוא מבקש לטעון כי כשאנשים אומרים שהיה טוב יותר בתקופת היטלר – כי רעב עם שתי פרוסות לחם ליום גרוע יותר מרעב עם חמש פרוסות – הם אינם בהכרח אוחזים בדעות נאציות, הוא מתעלם בחוסר אלגנטיות מדעותיהם בשנים קודמות. "המצוקה הגרמנית היא קולקטיבית, בה בשעה שגילויי האכזריות הגרמנית, למרות הכול, אינם כאלה", הוא כותב, למרות שהוא מתאר באותה נשימה גם איכרים גרמנים שחיים ברווחה יחסית ובורגנים שכבר התאוששו.

ובכלל, לגורלם של היהודים אין כמעט זכר בספר, למעט בפרק על תהליך הדה-נאציפיקציה שהוא שם ללעג, חלקית בצדק. מי שלא בקיא בהיסטוריה יכול להסיק שהדבר הגרוע ביותר שקרה ליהודים באותן שנים הוא שלא היו נחמדים אליהם. אם מוזכרים בספר מחנות ריכוז, ההקשר הוא פוליטי, לא גזעי.

אז כן, היתה הצדקה לשיקומה של גרמניה למרות פשעיה, וכן, לא כולם היו נאצים, ונכון, יש לשמור על "ערכים המושתתים על כבוד לפרט אפילו אם הפרט הזה הפסיד את אהדתנו, ועל חמלה, כלומר היכולת להגיב לנוכח הסבל, בין שהוא מוצדק בין שלא". אבל צמצום הספקטרום להווה בלבד הוא בגדר עיוורון והיתממות, והוא זועק במיוחד כשהוא מגיע ממי שניחן בבירור בעין בוחנת ובכושר אבחנה לפרטים ולתהליכים.

לכן, למרות כתיבה טובה, ולמרות הדיון המוסרי שהוא עשוי לעורר, לא אוכל להמליץ על הספר.

Stig Dagerman – Týsk Höst

אפרסמון

2022 (1946-7)

תרגום משבדית: דנה כספי