ארבעה אנשים צעירים חולי סרטן סופני הם גיבורי הספר. שתי נשים ושני גברים; שני ישראלים, בריטית וצרפתי; אקדמאית, זמרת מתחילה, כדורסלן עבר ועורך-דין. שום דבר אינו מקשר בין קורותיהם, עד שגורלם המשותף, בעקבות בשורת האיוב שהונחתה עליהם, מוביל אותם אל מרפאה מיוחדת בבוסטון שמעניקה למטופליה סיכוי של עשרים וחמישה אחוז לשרוד. מצטרפת אליהם דמות מרכזית נוספת, אשה אוסטרלית, שמלווה חולים סופניים.

כל אחד מן הארבעה מתמודד עם המחלה בדרכו, והמלווה מתמודדת עם המשימה המייסרת שנטלה על עצמה. שאלות של אמונה מתעוררות ונענות באופנים שונים, יחסים עם בני משפחה מקבלים מימד חדש, רצון להנצחה עצמית, להישארות אחרי המוות, בא לידי ביטוי כך או אחרת. כשהם מתכנסים יחדיו במרפאה נוצרת מעין קהילה, שהתמיכה שלה, כך הם רוצים להאמין, תתרום לסיכויי ההחלמה.

יוסי סוכרי כתב על דמויותיו בסגנון יבש משהו, דיווחי יותר מרגשי, שנותן תחושה של תיאור מקרים יותר מאשר נסיון של ממש להכנס לנפשם של החולים. עוצמת הכאב שהוא מנחית על קוראיו גדולה וחונקת, אבל החיבור של הסיפורים הנפרדים הוא מצד אחד יותר מדי, ומצד שני מקטין את הסיפור האישי של כל אחד מהם. אחרי המקרה השני שקלתי לנטוש את הספר – אני לא נהנית מחבטות מכוונות וחשופות כאלה – אבל דילגתי אל הפרק האחרון, זה שבו כולם מכונסים יחדיו, כדי למצוא מדוע חוברו הסיפורים השונים למסכת אחת. משלמדתי מה צפוי לחולים, שבתי לקרוא את הפרקים שהשמטתי.

מעבר למודעות להלם ולכאב שבסרטן, לא מצאתי בספר אמירה שתעניק לו משמעות יתרה. ואולי דווקא חוסר האמירה היא הענין כאן: אסון יכול להגיע במפתיע, וכולנו נמות, עם משמעות ובלעדיה.

ספר מדכא.

זהו הספר השלישי של יוסי סוכרי שאני קוראת, ומפתיע עד כמה הם שונים זה מזה. "בנגאזי-ברגן־בלזן" תיאר את שואת יהודי לוב בחיות רבה, ו"אמזלג", הטוב בעיני מן השלושה, הציג דמות מורכבת של גבר באמצע שנותיו.

עם עובד

2023