בעקבות קריאת "סוד אחיזת העיניים" של מאיר שלו, ששניים מפרקיו עסקו בהרחבה ביצירתו של נחום גוטמן, התעורר בי החשק לקרוא עוד משל האחרון. בתיבת האוצרות של פרויקט בן יהודה מצאתי את "ביאטריצ'ה".

ביאטריצ'ה היא כלבה פריזאית ששכלה את כל גוריה. בגן החיות של פריז כלוא גור אריות צעיר שאמו מתה. הכלבה-האם האבלה והגור היתום מרכיבים משפחה חדשה. סביב הצמד הזה טווה גוטמן סיפור מורכב וססגוני, שתחילתו בחמור שאולי, ואולי לא, לקה בכאב שיניים, המשכו בהיקסמותו של הסופר מפריז ובמגוריו בבית רועש שעל גגו עוברת מדי כמה דקות רכבת, וסיומו בטרגדיה חייתית. בין כל אלה הוא עוסק בנאמנותם של בעלי החיים ובבוגדנותם של בני האדם, בהתערבותו של האדם בטבע, ובגן החיות כגיהינום (ולא בכדי נקראה הכלבה ביאטריצ'ה, כשם אהובתו של דנטה).

לדמות האם וליתמות, כפי שציין שלו בספרו, מקום משמעותי ביצירתו של גוטמן. כאן הן באות לידי ביטוי ביחסה  האימהי של הכלבה אל הגור, ובתיאור מותה של הלביאה: הַלְּבִיאָה שָׁכְבָה כְּמוֹ שֶׁשּׁוֹכְבוֹת כָּל הָאִמָּהוֹת שֶׁמֵּתוּ: בְּפָנֶיהָ הָיְתָה הַבָּעָה שֶׁל אֵם אֲשֶׁר חָשְׁבָה לִפְנֵי מוֹתָהּ: “אֲנִי גָּמַרְתִּי אֶת שֶׁלִּי. אֲנִי עָשִׂיתִי כָּל מַה שֶׂיָּכֹלְתִּי. אֶת הַשְּׁאָר אֲנִי מַפְקִידָה בִּידֵי הַבִּלְתִּי יָדוּעַ”. ושוער גן החיות אומר למראה הכלבה המלקקת את הלביא הפעוט: " לֹא בְּשֶׁל חֲלָבָהּ הַמֻּעָט רָצִיתִי בָּהּ. חֲלֵב כַּלְבָּה קְטַנָּה אֵינוֹ מַסְפִּיק לְגוּר אֲרָיוֹת. אִמָּא רָצִיתִי לִמְצוֹא בִּשְׁבִילוֹ, אִמָּא שֶׁתְּחַמֵּם וּתְחַנֵּךְ אוֹתוֹ. מִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם נְמוּכָה שָׁוָה לְמִדַּת הָאַהֲבָה אֵצֶל אֵם גְּבוֹהָה, הַאִם לֹא כַּךְ, אֲדוֹנִי הַצָּעִיר?"

בשנת 1934, שמונה שנים לפני כתיבת "ביאטריצ'ה", הופיעה בעיתון דבר הידיעה שלמטה, שיתכן שהיוותה השראה לסיפור.

גוטמן, כרגיל, מספר בקלילות לכאורה סיפור שמצטייר כמיועד לילדים, ומעטר אותו באיורים מלבבים, אך הישענותו של מקורות מסורתיים ותרבותיים ושפע הנושאים כבדי הראש השלובים בו עושים אותו ראוי עד מאוד לקהל המבוגר, שיוכל למצוא בו פנים רבות, ולהעריך את שילוב הטרגי עם הקומי. פרופ' זיוה שמיר כתבה אודותיו מאמר מקיף ומעניין.

"ביאטריצ'ה" נעים מאוד לקריאה ולהעמקה.

עם עובד

1942