ג'יין טאקאגי-ליטל, בת לאם יפנית ולאב אמריקאי, מצטרפת לצוות צילום יפני המכין סדרת תכניות תחת השם "רעייתי האמריקאית". בכל אחד מפרקי הסדרה מככבת אשה אמריקאית, המספרת על עצמה ועל משפחתה, במטרה להציג את ההווי האמריקאי בפני הנשים היפניות. אבל זוהי רק המטרה המשנית, מוצר לוואי למטרה הראשית. נותנת החסות לתכנית היא ביף-אקס, התאחדות היצואנים והמשווקים של בשר בקר, והמטרה האמיתית היא להגביר את יצוא הבשר האמריקאי לשוק היפני. לכן, שיאו של כל פרק הוא מתכון למנה בשרית שאותו מציגה הרעייה התורנית. ג'יין, שתפקידה הרשמי הוא מתאמת, אמורה לאתר נשים מתאימות ולערוך את התחקיר הראשוני. במהרה מתברר לה שהרעייה האמריקאית היא תמיד לבנה ונראית טוב, שהמשפחה האמריקאית היא תמיד נורמטיבית ושמרנית, שלרגשותיהן של הרעיות אין כל חשיבות בעיני המפיקים, ושהמסר הוא בשר בכל מחיר. אחרי מספר פרקים משמימים ניתנת לה ההזדמנות לביים ולהשפיע על התכנים, והיא ממהרת להציג בזו אחר זו משפחת מהגרים מדרום אמריקה, ומשפחה המורכבת מזוג לסביות צמחוניות, האחת שחורה והשניה לבנה, ומשתי בנותיהן. החירות שהיא נוטלת לעצמה מעלה אותה על מסלול התנגשות עם איש חברת הפרסום, ג'וייצ'י אואנו, המעדיף להקרא ג'ון. ההתנגשות תחריף כשג'יין תחשוף אמיתות מזעזעות על תעשיית הבשר האמריקאית.

ביפן צופה בתכנית אקיקו, אשתו של ג'ון. אקיקו היא אשה כנועה, מושתקת, שמכוונת כולה להשבעת רצונו של בעלה התוקפני, שאינו מהסס להכות אותה כשאינו מרוצה ממנה. ג'ון משתוקק לילד, אבל אקיקו מתקשה להרות. הרופא מאשים אותה שהיא גורמת לעצמה בכוונה תחילה תת-תזונה מתוך גישה שלילית, ואולי הוא צודק, גם אם היא אינה מודעת לכך. נדמה שזהו הכוח היחיד שנותר בידיה. תחילה היא צופה בתכנית בעל-כורחה, משום שג'ון מתייחס אליה כאל אבן בוחן לתגובת הקהל היפני לתכנית. אבל הפרק על משפחתן של הנשים הלסביות מעורר בה את האומץ להרהר באפשרות לשנות את חייה כליל, לבחור באומץ בדרכה שלה. "היו אלה דמעות התפעלות מהנשים החזקות ומהחלטתן הנחושה לגדל משפחה נגד כל הסיכויים. ודמעות רחמים עצמיים, על החרדה שהיא חשה במקום תשוקה ועל הרגש החיוור, הרופס, שהניחה לו להקרא אהבה". חייהן של שתי הנשים, ג'יין ואקיקו, עתידים להצטלב, והשתים, השונות לכאורה לחלוטין זו מזו, תמצאנה נקודות השקה שישפיעו על שתיהן.

רות אוזקי, שכמו ג'יין חיה את שתי התרבויות, עוסקת בספר זה, כמו בספריה האחרים, במפגש מזרח-מערב, וגם כאן היא אינה מצטמצמת לנושא אחד, אלא מבריקה בשילוב מספר נושאים ליצירה מורכבת אחת. שני הצירים המרכזיים הנוספים של הספר הם יחסי גברים-נשים, בעיקר באמצעות הזוגיות המעוותת שבין אקיקו וג'ון והזוגיות המתפתחת בין ג'יין והמוסיקאי סְלון, ותעשיית הבשר האמריקאית. בדומה ל"רעייתי האמריקאית" נראה שגם בספר בסופו של דבר "הבשורה היא בשר".

לסופרת מסר חד-משמעי על התעשיה, אבל היא מצליחה להציג אותו באופן שאינו הופך את הספר לפמפלט. עד בערך שליש הספר הנושא הזה עולה רק באמרות אגב פה ושם. כשהוא מתחיל לצוץ באופן משמעותי, אוזקי אינה מסתערת עם העוולות כלפי בעלי החיים, אלא מציגה בהדרגה את הנזקים שהבשר התעשייתי מסב לבני האדם. היא כותבת על הורמונים שמסופקים לבקר ועוברים אל בני האדם, כשהם גורמים לעיוותים בהתפתחות המינית של ילדים ובסימנים המיניים של גברים. היא מתייחסת לכמויות העצומות של אנטיביוטיקה שניתנת לבקר, שסופה שהיא חושפת את צרכני הבשר למחלות משום שהם מפתחים עמידות כלפיה (ב-1989 אסרה אירופה יבוא בשר מארצות הברית בגלל השימוש בהורמונים. ב-1990 נחתם הסכם בשר חדש עם יפן. "שנת הבשרים" מתרחש ב-1991 על רקע המאמץ לקדם את מכירת הבשר במסגרת ההסכם). והיא מתארת גם את תנאי המחיה הבלתי נסבלים של בני הבקר, שהפכו מבעלי חיים לגושי בשר שיש להאביס, והם מוזנים במזון שמשמין אותם אך מזיק לאוכליהם. מה שהתחיל מבחינת ג'יין במרד כלפי ג'ון – "אני אחטט בלב המסריח של התעשיה הזאת, ואזרוק את הקרביים המצחינים לאואנו ישר בפרצוף" – מתפתח להכרה בעובדות המזעזעות, ומגיע לשיא דרמטי ביום צילומים במשחטה.

"ברור שידעתי על רעילות הבשר, על הפגמים התברואתיים שבגידול בקר מתועש בקנה מידה גדול, על בירוא יערות הגשם כדי לפנות אדמת מרעה להמבורגרים […] העדפתי לעצום עיניים. עצימת עיניים, "עיוורון" שכזה, היא פעולה רצונית, בחירה שאת בוחרת שוב ושוב, בעיקר כשהמידע מציף אותך והידיעה נעשית מילה נרדפת לאין-אונות […] אם איננו מסוגלים לפעול על פי הידיעה, כי אז איננו מסוגלים לשרוד בלא עיוורון […] הידיעה הרעה משתקת אותנו, והדרך היחידה לברוח ממנה היא להעמיד פני מטומטמים", מסכמת אוזקי מפיה של ג'יין.

את הספר מלוות ציטטות מ"ספר הכרית" שכתבה סיי שונאגון, אשת חצר יפנית בת המאה העשירית והאחת-עשרה. שונאגון היתה מתבוננת חדת-עין, שהיטיבה לתאר את סביבתה ואת הרהוריה, והדברים שכתבה רעננים ועכשוויים, חדים ונטולי התייפיפות. כל אחת מן הציטטות תואמת היטב את הפרק שאותו היא מקדימה. אלה, לדוגמא, הדברים המקדימים את הפרק בו מופיעה אקיקו לראשונה: "כשאני מאמצת את דמיוני לתאר לי איך זה להיות אחת מאותן עקרות בית המשרתות נאמנה את בעליהן, נשים ששום אירוע מרגש אינו צפוי לקרות להן בחייהן, ואף-על-פי-כן הן מאושרות, אני נמלאת בוז". אקיקו, שמבקשת לעצמה קול, מנסה לכתוב ספר כרית, יומן, משלה, או למצער ליצור רשימות בנוסח שונאגון, כמו "דברים מענגים" או "דברים מבישים".

זהו ספרה הראשון של רות אוזקי, והוא בשל ומורכב ומרשים לא פחות מספריה המאוחרים יותר. אוזקי היא כותבת סבלנית, רגישה לפרטים, המיטיבה לאפיין את דמויותיה ולהרכיב יצירה מושלמת ממספר קוי עלילה ומשפע נושאי משנה.

מומלץ מאוד.

My Year of Meats – Ruth L. Ozeki

עם עובד

2001 (1998)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר