בשנת 1863, כשמסעות החקר לגילוי צפונותיה של אפריקה היו בעיצומם והלהיבו את הציבור האירופי, פרסם ז'ול ורן את "חמישה שבועות בכדור פורח", ושיגר את גיבוריו לתור את היבשת העלומה במסע אווירי. דוקטור סמואל פרגוסון, הרפתקן חסר מנוח שזכה לתהילה בשל מסעות עבר שערך, הגה את הרעיון לבנות כדור פורח שיישא אותו לרוחבה של אפריקה, מן החוף המזרחי אל המערבי. תכניתו היתה להשלים את שנבצר מחוקרים קודמים להשיג, כמו זיהוי מקורות הנילוס, בשל הקשיים שבמסע רגלי, וכן ליצור רצף בין תגליותיהם של החוקרים השונים. יחד אתו עלו לאויר ידידו הסקוטי דיק קנדי, צייד נלהב שהכיר את פרגוסון בעת השירות הצבאי, וג'ו, משרתו הנאמן של פרגוסון.

ז'ול ורן רקח סיפור מותח ורב תפניות, המשלב הרפתקאות עם פיזיקה (בלתי אפשרית) ועם גיאוגרפיה (שבדיעבד התבררה כבלתי מדויקת). מאה וששים שנה אחרי שראה אור לראשונה, הספר עדיין תוסס, משעשע, ודמויותיו, למרות הארכאיות שלהן, נכנסות אל הלב. הדמיון היוצר של הסופר, שבא לידי ביטוי בהיבטים ה"מדעיים", מרשים למרות שהתגלה כבלתי מציאותי.

מה שלא עומד במבחן הזמן היא ההתיחסות לתושבי אפריקה. שלושת גיבורינו רואים עצמם עליונים על האפריקאים, שאותם הם משווים לא פעם לקופים, לאמונותיהם הם בזים, ואל מותם הם מתייחסים בשוויון נפש. אין לי היכרות מספיקה עם ז'ול ורן כדי לקבוע אם זוהי עמדתו שלו, או אם הוא רק משקף בסיפורו את דעותיהם של בני זמנו, אבל אני חושדת שהאפשרות השניה קרובה יותר למציאות, שכן הוא שותל בעלילה דעות אחרות וביקורת. כך, לדוגמא, כשקנדי מנסה לשכנע את פרגוסון לוותר על היציאה למסע המסוכן, הוא שואל, "מי לידינו יתקע כי שבטי אפריקה יהיו מאושרים יותר לאחר שיוכנסו תחת כנפי התרבות? ומנין לנו הבטחון שהתרבות – כאן היא ולא שם?". פרגוסון, אגב, אינו מתעניין בשאלות פילוסופיות כלל. הוא רק מעוניין להיות הראשון שיזכה בתהילת התגליות. גם ג'ו מביע את דעתו שאין הבדל גדול בין אפריקאים לאירופים. כשבטנם של השלושה מתהפכת למראה האכזריות שמגלים האפריקאים במלחמות השבטיות, אומר ג'ו כי "פראי אדם הם אלה, אך הלבש אותם מדים ולא יהיו נבדלים במאום מכל החיילים האחרים בעולם". שני רעיו אינם מוחים.

גם היחס אל בעלי החיים המאכלסים את האדמה שתחתם מתאפיין בשוויון נפש, והפעם ללא הסתיגות גלויה או מוטמנת. כשעוגן הכדור הפורח נתפס במה שהם סברו שהוא סלע והתגלה כפיל, הם יורים בפיל שוב ושוב עד מותו, ללא שום צער על יסוריו אבל עם צער רב על השן שלו שנשברה, "שן הפיל שמחירה באנגליה שלושים וחמש גינאות לכל מאה ליבראות". אפרופו צער זה, הפגם היחיד שמונה הסופר באישיותם המושלמת של שלושת הגברים הוא תאוות בצע. ג'ו, המושלם מכולם, מסתנוור כשנקרית לו ההזדמנות להעלות לתוך הכדור סלעים שמהם ניתן להפיק זהב. "כמה יצרים רעים ותשוקות מעבירות על הדעת, ובעקבותיהם – כמה מעשי פשע, עלול לעורר גילויו של אוצר זהב זה! מה עגום אף להרהר בכך".

הספר תורגם לעברית פעמים רבות. התרגום שקראתי הוא משנת 1960, וכמנהג אותן שנים, וכמוצהר בפתח הספר, מדובר גם בעיבוד ובעריכה. על אינספור כשלי ההגהה אין טעם להרחיב את הדיבור. מכל מקום, חינו של הספר לא אבד, ואם יזכה לתרגום חדש אולי יזכה גם לחיים חדשים.

אסיים בקטע שיחה שנשא חן בעיני:

"עוד שנים-עשר יום ונגיע".

"לאן?"

"אינני יודע, וכי מה זה אכפת?"

היעד חשוב, הדרך חשובה לא פחות.

Cinq Semaines en ballon – Jules Verne

עמיחי

1960 (1863)

תרגום מצרפתית: צבי אורבך