בגד ובגידה – האם היחס לאחד גורר את השניה? רופאה בגיל המעבר, המספרת את הסיפור בגוף ראשון, מפגינה אדישות לחזותה. למרות הביקורת של חברותיה ושל בתה, היא נקיה מאיפור, לובשת את מה שנוח ולאו דווקא את מה שאופנתי, וגם אם היא תוהה לפעמים על בחירותיה היא ככל הנראה לא תשנה אותן. "דווקא משום שאני די מכבדת את עצמי, הנוחות חשובה לי יותר מכל דבר אחר", היא עונה בלבה לטענה שאשה שמכבדת את עצמה תקפיד על לבוש יצוגי יותר משלה. כשמתעורר בלבה חשד שנעמן בעלה בוגד בה, היא אינה יכולה שלא לתהות אם לבחירתה זו יש חלק בכך. את יריבתה האלמונית היא מתארת לעצמה כמי שמקפידה על ה"כללים".

ואולי לא הביגוד הוא שמרחיק את בעלה, אלא לשונה העוקצנית, וחוסר היכולת שלה להמנע מלראות את הצדדים השליליים בבני האדם? "תמיד יש לך משהו רע להגיד," אומר לה נעמן במשפט הפותח את הספר. כזאת היא המספרת, לא מייפה ולא מתייפייפת. אבל היא לא מנותקת, לא אדישה, לא חיה בבועה משלה, מוכנה "לשפר" את עצמה. לכן היא נענית להצעה של חברתה להצטרף לסדנה שתלמד אותה "להכיל". היהפוך כושי עורו? לא. "בסתר לבי אני יודעת שאצלי כושר ההכלה הוא לא יותר מיכולת איפוק. פיתחתי בסדנה את יכולת האיפוק שלי. הצלחתי להתאפק, בלי מאמץ מיוחד, מלומר משהו רע, אבל לא יכולתי להתאפק מלחשוב אותו". כשהיא מנסה לתרגל "הכלה" באמצעות הפחתת ה"אני", היא נדונה לכשלון. "עם כל הרצון הטוב לא יכולתי לאיין את עצמי. אני מתייחסת לעצמי די ברצינות".

אז להשתנות היא לא יכולה, ולמה שתרצה בכך בכלל? אבל גם אם היא משלימה עם מי שהיא, חשד הבגידה מוסיף לפעפע ולייסר אותה. נראה שנעמן אוהב אותה ומסור לה, ויחד עם זאת הוא לפתע מקפיד יותר בלבושו, שופך על עצמו בושם בנדיבות, נעלם בשעות בלתי סבירות, וכל התנהגותו מצביעה על שמירת סוד. כשהמספרת מנסה להבין מה מתרחש, היא מגלה על הדרך כמה סודות ילדות שהדחיקה, ותוהה על הקשר בין ההסתרות של העבר לחרדתה מן ההסתרות של ההווה.

לא אספר, כמובן, מה יתגלה לה בסופו של דבר. אומר רק שלמרות כמה רמזים לא ניחשתי לאן הדברים הולכים.

אהבתי מאוד את דמותה של המספרת. היא כנה, אנושית, אמיתית, מודעת לעצמה ולא מתנצלת. סגנון הדיבור שלה משקף נאמנה את אישיותה, והשנינות הנחרצת שלה כובשת. נהניתי להכיר אותה, ולעקוב אחר סיפורה האמין והמשכנע. פחות אהבתי את הבחירה להשאיר קצוות פתוחים בעלילה, כמו סיפור הדריסה או הבחירה של הבן בבת זוג שהיא בבואה של אמו, ובעיקר את הבחירה לשים לעלילה קץ בנקודה קריטית. הייתי שמחה לגלות כיצד המספרת תתמודד עם הגילוי הדרמטי. אמנם נעמן, טיפוס שלמרות מסירותו לא הייתי רוצה אותו בסביבה, אומר לה כי "מה שחשוב זה ששום דבר לא השתנה וגם לא ישתנה בחיים שלנו. אל תדאגי", אבל מה שהתגלה בהחלט משנה הרבה מאוד. כן, אני יודעת שהיא דמות ספרותית, לא אדם בשר ודם, ובכל זאת מסקרן אותי לדעת אם היא תבחר בתגובה שהייתי אני בוחרת אילו הייתי במקומה.

כתוב היטב, מהנה, מעורר מחשבה ומומלץ.

שתים בית הוצאה לאור

2023