"האסון, כמו צונאמי, הגיע משום מקום והפך את העולם. נופים מוכרים השתנו לבלי הכר, ונותרו זרים גם אחרי שהים נסוג ולמראית עין החיים חזרו לקדמותם. האסון, כמו קרינה רדיואקטיבית, דבק בכול. כמוה, הוא שם גם כשאינו מורגש: מרעיל, מפורר, משנה את הדנ"א".

ב-11 במרץ 2011 היכה גל צונאמי ביפן, ובעקבותיו ארע האסון בתחנת הכוח הגרעינית בפוקושימה. באותו היום היכה צונאמי פרטי במשפחת פוגל. שני מחבלים חדרו אל הישוב איתמר, ורצחו את אודי פוגל, את אשתו רות, ושלושה מששת ילדיהם, יואב בן עשר, אלעד בן ארבע, והדס בת שלושה חודשים. מבקר הספרות והעורך מוטי פוגל, אחיו הבכור של אודי ("הילד השני הוא האח הראשון. נולד לך אח, אומרים לילד הגדול. מזל טוב! הוא אחיך, ומרגע שהגיע, בעקבותיו אתה הילד הבכור – אחיו"), כתב את הספר סביב אחיו, סביב הרצח, סביב ההתמודדות עם הצונאמי האישי. ברוב פרקי הספר הוא נוגע-לא-נוגע באסון, צולל אל יצירות ספרותיות ואל המשמעויות שהוא מוצא בהן, ומתוך הריחוק מתקרב אל המת. "הספר הזה אינו עוסק ברצח, וגם לא באודי. יש בו זיכרונות, אבל הוא אינו ממואר. אלו עיונים ספרותיים, קריאות ביצירות שאני אוהב ושמדברות אלי. ניסיתי לתאר באמצעותן משהו מהרושם שהותירו עלי חייו של אודי ומותו". באופן בלתי נמנע הוא בכל זאת נוגע מדי פעם ישירות בעצב חשוף, בפצע שאינו מגליד.

כל אחד מן הפרקים מעמיק בנושא ממוקד: זמן, ילדוּת, אחים, התנחלות, גלות, בשורה, קומדיה, קבורה, שבעה, קורבנות, נקמה, נחמה. פוגל חודר אל נבכיהן של יצירות ספרותיות, מאדגר אלן פו ועד הרב קוק, מבורחס ועד הגמרא, ובעיקר אל יצירותיו של ז'ורז' פרק, שאמו נרצחה בשואה, ויצירתו נבעה מן הארוע המכונן הזה מבלי לגעת בו ממש. בהעמקה אל צפונותיהן הוא מייצר דיון מעורר ואמירה נוקבת, שכולם מתכנסים באופנים שונים אל האובדן, אל האבל, אל האח האבוד. פוגל, שגדל בהתנחלות נווה-צוף ולמד בישיבת הסדר, מביא אל הדיון שילוב אלגנטי ואינטליגנטי של השיח התלמודי המפולפל ורב-הפנים עם תפיסת עולמו שאינה זו שעליה חונך. בין שאר הנושאים המרתקים בספר הוא מתייחס ליחסים בין אחים ולמאבק על הבכורה, לשאיפה לנקמה ולמה שהיא מעוללת לנוקם, למפעל ההתנחלות שבו הוא אינו מאמין, ועוד כהנה וכהנה נושאים שלהזכיר אותם בתמצית פירושו לעשות עוול לחשיבה שהושקעה בהם ולאופן בו הועלו על הכתב. בצירוף מקרים שלא המו"ל ולא הסופר יכלו לכוון אליו, הספר רואה אור אחרי המתקפה הרצחנית על ישובי העוטף בשמחת תורה, והוא מקבל משנה אקטואליות ורלוונטיות לכאן ולעכשו.

במקומות שבהם פוגל נוגע ישירות באסון, הוא חשוף וכן ומדמם. "מותר להם – לנו – לזעום", הוא כותב על היחס למשפחות השכולות, "אבל מתון־מתון, שלא להבהיל. לחרוק שיניים ולהמשיך לחיות. לזכור אבל לא להזכיר. לקבל את המציאות כי אין ברירה, חייבים להמשיך. להפגין שכול טוב. לא לחינם אות הגבורה הגבוה ביותר שניתן להורים שכולים הוא שהם "ממשיכים לחיות", כאילו אפשר להמשיך לחיות באותו עולם שבו רוצחי בנך חיים. איזו מילה שקרית, להמשיך — כאילו החיים שאחרי הם המשך של החיים שלפני, כאילו הזמן הוא אותו זמן". עם הנסיון לייחס משמעות לרצח הוא אינו יכול להשלים: "כעסתי, ואני עדיין כועס, על כל ניסיון לייחס משמעות למוות, לראות בו חלק מתוכנית גדולה […] אני לא מוכן לראות בסוף הסיפור, במוות של אודי, את מה שמעניק משמעות לחייו […] אני מחפש אסטרטגיות של כתיבה על אובדן שלא תתיימר להפוך את החוסר לבעל משמעות, שלא תהפוך את האדם לאלגוריה, שלא תהפוך את האובדן לסיפור. אני מתעקש לא לתת למוות של אודי משמעות". באופן אירוני משהו אודי היה נוקט כנראה גישה הפוכה, נאמן לאורח החיים שאליו גדל ובו בחר להשאר.

"לא ממואר" הוא ספר שמסרב להתכווץ לתוך סקירה. הוא אוסף של דיונים מתפתחים שראויים לקריאה קשובה. הוא כאב שבא לידי ביטוי בגעגוע, בכעס, בהימלטות אל המילה ובהיאחזות בה. הוא תזכורת צלולה למה שחי ומתייסר מאחורי עוד כותרת על פיגוע קטלני.

את העטיפה ההולמת עיצבה בכשרון כרגיל טליה בר.

מרחיב דעת, מיוחד ומומלץ בהחלט.

אפרסמון

2023