"סיפורים מאזור השלווה" הוא אוסף של עשרות סיפורים שכתב יוסל בירשטיין, ושראו אור כשנה אחרי פטירתו. חייו של בירשטיין היו עשירים ועתירי ארועים. הוא נולד ב-1920 בעיירה הפולנית ביאלה פודולסק, היגר לבדו בגיל שבע-עשרה לאוסטרליה, שירת בצבא האוסטרלי במהלך מלחמת העולם השניה, עלה לארץ והיה רועה צאן ועובד בנק. לכל גלגוליו אלה ניתן ביטוי ביצירתו, הן ביידיש והן בעברית.

מנחם פרי, שכלל בספר שיחה מעניינת עם בירשטיין ומאמר מפורט על יצירתו, כתב כי "בירשטיין ממשיך מסורת ארוכה וחיונית, שאין לה כמעט דוגמאות בסיפורת העברית העכשווית, של שמחת סיפור-המעשה. הוא סופר מסתכל ורושם. פרטי ג'סטות נעלמים נגאלים על-ידו ונרשמים על-מנת שנגלה כי ידענו אותם אך לא שמנו לב אליהם". בסיפורים הקצרים – לא יותר משני עמודים לסיפור – בירשטיין מפליא לצרף יחדיו דמויות וארועים מתקופות שונות וממקומות שונים, ולדחוס, מבלי ליצור תחושת דחיסות, כמה תמונות חיים שלמות ומושלמות אל תוך יצירה קצרצרה אחת. כך, לדוגמא, סיפור שנפתח בהרגשת היחד שחווה כשגר בנצרת עילית, שם שכנים התערבו ללא הרף אלה בענייניהם של אלה, נודד אל תחושת היחד כפי שהיא נצפית בעיניו בתוך אוטובוס ירושלמי. "לפעמים אני אומר לעצמי: אני לא כותב, אני מארגן […] אני רק מארגן וצופה", הוא אומר על עצמו בשיחה עם פרי, כשזה תוהה על ה"טכניקה" שמאפשרת לו את החיבורים הבלתי שגרתיים שלו, ומתייחס גם לאופן בו הוא "מנדיד" ארועים מן המקום והזמן שבו ארעו אל המקום והזמן הספרותיים.

פרי כותב על "שמחת סיפור-המעשה", אך הכוונה אינה לאופי השמח של הסיפורים, אלא לשמחה של היוצר שמחלחלת אל הטקסט. למרות ההנאה שגורמת הקריאה, למרות החיוך וההומור ואהבת האדם, במרבית הסיפורים שזור עצב. עצב של בדידות, של אובדן בני משפחה שנספו בשואה, של זרות. בירשטיין מתייחס באחד הסיפורים לקשר הסימביוטי הזה שבין עצב לשמחה: "קורה לא פעם שהסיפור עצוב, ואני חש בדמעה בעין שלו. אבל סיפור כתוב היטב הופך את הדמעה בעין לשמחה בלב".

למרות שאיני נוטה אל חקר הספרות, אני מציעה לא לדלג על השיחה בין פרי לבירשטיין, ועל מאמרו של פרי "לחזור מהסוף – הצעת קריאה בבירשטיין", שמנסה לפצח את סוד קסמו.

מכיוון שאינני חוקרת ספרות כפרי, ובוודאי אינני סופרת כבירשטיין, בחרתי, במקום לנסות לתאר את הספר, להעתיק לכאן את אחד הסיפורים, אחד מן האישיים שבהם, ולהניח לו לדבר בשם הקובץ כולו.

הפעם – על עצמי.

אמרו לי שאני שייך לעבר. מספר על זקנים. ואחרי שנים רבות בארץ, ממשיך לכתוב יידיש, שפה חירשת-אילמת, כי אין מדברים בה ואין שומעים אותה.

לא אמרו לי זאת בפנַי. הקשבתי מן הצד כשדיברו עלי. והסכמתי איתם. יכולתי להוסיף, שאני מתעצבן כשאינני מרוצה מדף שכתבתי ביידיש. על מה יש להתעצבן? על מלים שלא יקראו ולא ישמעו? ובכל זאת אני ממשיך להתייגע על דברים שכבר אינם קיימים. אני באמת שייך לעבר.

כדי שלא אהיה בודד שם, בעבר, הלכתי לחפש נוספים כמוני.

מצאתי שניים.

אחד בזכרוני, והאחר באבו טור, ירושלים. שניהם בני-משפחתי.

זה שבזכרוני, הדוד לייבל, חי במלבורן. עוד בפולין היה נוהג לצאת לרחוב בזמן הארוחה, בין מנה למנה, לשפשף את ידיו זו בזו ולדבר עם בן-אדם. אלא שבמלבורן, ברחוב שבו גר, לייגון סטריט, לא ראו בני-אדם. בצד אחד היה בית-קברות ארוך, מכוסה ירק, ובצד האחר היו בתים נמוכים, אף הם מכוסים ירק. ובשני הצדדים – שקט. בבית-הקברות עוד התרחש משהו לפעמים, אך בצד של הבתים – לא-כלום. האם משום כך ישבות דודי לייבל ממנהגו? יפסיק לשפשף, בין מנה למנה, את ידיו ברחוב השומם?

הקרוב האחר, זה שבירושלים, קיבל פיצויים, והחל להגשים את חלומו – לבנות בית גדול לכל המשפחה. כשאזל כספו באמצע הבנייה, חסך מכל הבא ליד כדי להמשיך. כשבאתי אליו, לאחר שנים רבות, ראיתי אולם גדול, ומבעד לחלון נשקפו מורדות המדבר. וכמו בארמון, למעלה, מסביב לאולם, היתה גלריה של חדרים – חדרים לכל המשפחה. אלא שבינתים התגרשה ממנו אשתו, והילדים גדלו וברחו, חלקם לַנֵכר. הכסף לו הספיק לו כדי לבנות את המדרגות לחדרים שלמעלה. היה אפשר לטפס אליהם רק בעזרת חבל עבה שהשתלשל מן התקרה.

מצאתי אותו במצב-רוח מרומם, כי האמין שבקרוב יוכל לסיים את בניית הבית ויגשים את חלומו – ארמון לכל המשפחה.  

ובינתים הוא מתאמן בעלייה לחדרים בעזרת החבל. אוחז בקצהו, פוסע לאחור, נותן תנופה, מזנק, מתרומם ונוחת.

נהניתי עד מאוד לקרוא את הספר בקריאה שניה, ועוד אשוב אליו בשלישית. מומלץ בחום.

אשוב ואמליץ בהזדמנות זו על ספרו "המוטבים", שנכתב על רקע עבודתו כמנהל מחלקת השקעות בבנק, ועל "אל תקרא לי איוב" ו"ציפור כהה בדרך", ששואבים מתחנות חייו.

הספריה החדשה

2004