יגאל הוא שקרן. כך הוא רואה את עצמו. תחת מסווה של פרצוף נאה, פרצוף של אדם ישר, הוא נגרר בקלות לאמירת שקרים. הוא משקר לפקיד בנק כדי לא להודות שהבחין שקיבל ממנו בטעות ששים דולר עודפים. הוא משקר לבתו, ששואלת לשמה של ציפור, ובמקום להודות שאינו יודע הוא בוחר בשם הראשון שעולה על דעתו. הוא קונה ספרים איכותיים, עבורם הוא משלם מחיר מלא, ומגניב תחתם ספרי פורנוגרפיה זולים שלקח בחשאי מן המדף. בשל השקרים אינו חש יסורי מצפון או אשמה. לעומת זאת הוא מתמלא זעם צדקני כשמישהו מפקפק בדבריו ואינו נותן בו אמון. כי מה שבאמת חשוב ליגאל, בסופו של דבר, זו דעתם של האחרים עליו. אולי משום כך הוא אינו מרחיק לכת מעבר לשקרים הבלתי מזיקים ברובם, למרות שאינו מאמין שיש גבול בינם ובין שקרים קולוסאליים. "השקר, ידידי, כמו הצדק, אינו ניתן לחלוקה! אם אתה משקר במקום אחד, אתה משקר לאורך כל החזית! אתה מסוגל לכל. לפעמים אני חושב שבעצם הייתי מסוגל גם למעול בכספי ציבור, או אפילו לבגוד במולדת. עקרונית, כלומר. מדוע לא? ואם לא מעלתי, לא בגדתי – הרי זה מפני שלא היתה לי הזדמנות לכך. או מתוך פחדנות. או מסיבה טפשית מזו – מפני שהייתי נרתע מלגרום אכזבה לכל אלה שנתנו בי אמון".

למותר לציין שאת מה שיגאל יודע על עצמו הוא אינו חולק עם זולתו. אבל בעקבות מקרה שזעזע אותו – הוא נתן מתנת הוקרה לגרמני שבא להתנדב בארץ, והלה התעלם ממנו לחלוטין כאילו עמד על טיבו – הוא מתוודה באוזני הסופר. לא במקרה בחר דווקא בו. הוא חושד שהאיש אף פעם לא "אישר" אותו כבן-זוג לאשתו, שהיתה בעבר אהובתו. משמע, מכיוון שהסופר ממילא רואה מתחת לפרצוף היפה, הוא האדם המתאים להאזין לדברים שאולי כבר חשד בהם בעצמו. בתמורה הוא דורש מן הסופר להשמיע וידוי משלו, ואינו נענה.

למה יגאל הוא כזה? בסיום דבריו הוא מספר אפיזודה מילדותו שנחרטה עמוקות בזכרונו ובנפשו, ולמרות שאינו מקשר במודע בינה ובין וידויו, הקורא עושה את ההקשר.  

קולו של הסופר אינו נשמע ישירות במהלך הדיאלוג בין השניים. אמנם מתנהלת שיחה, אך אנו שומעים רק את יגאל, ולמדים מתגובותיו על דבריו של בן-שיחו. ממילא אין לדברי הסופר חשיבות של ממש בפני עצמם, שכן הוא נוטל על עצמו רוב הזמן את תפקיד המגיב בלבד, מבלי לנסות להוביל את השיחה או לתרום מידע. במקום תגובה מקיפה ישירה הוא בוחר להעלות את דבריו שלו בפרק הסיום של הספר, ומשלב בהם סיפור המהדהד באמנות כמה ממרכיבי הווידוי שהשמיע יגאל.

בשונה מיגאל, שנזקק תמידית לאישורו של הזולת החיצוני, הסופר, כך הוא כותב, נזקק לאישור של הזולת השוכן בתוכו. "האני, דרוש לו הזולת כדי לאשר את זהותו, או כדי להשלימה […] אך אשר לי, הצרה היא שלעתים קרובות, קרובות מדי, אני הוא אני ואני הוא הזולת באותו זמן עצמו […] כשאתה רואה את עצמך, שומע את עצמך מדבר, אינך יכול להיות כן. אתה מודע לעצמך. משחק בפני הזולת שהוא אתה עצמך. אין רגע שכולו "אמת", שכולו "טבע". זהו מום קשה מאוד הגוזל מאדם שמחה שלמה או צער שלם". למעשה, הוא תוהה, "האמנם הכרח הוא לגלות את האמת? האמנם טוב הוא לגלותה?"

"על עצים ואבנים" הוא רומן פסיכולוגי דק אבחנה, המדייק לחדור אל מהותם של גיבוריו, ועל הדרך מציע דיון רב פנים בשאלות של שקר ואמת, תוך התיחסות לשני אלה גם במלאכת הכתיבה. שמו של הספר ניתן לו כהתיחסות לסיפור צדדי קצר יחסית אודות מכר של יגאל, מלח הארץ, שביסס את עצמו באמצעות רכישות והשקעות – "שקדים ומחצבות, עצים ואבנים. לבנין הארץ" – שבוצעו בזכות קשרים. הבחירה במלים מתוך תיאורו של האיש, שיגאל מתייחס אליו בציניות ומייחס לו אי-יושר, יש בה מן הרמז שמגד כיוון את ספרו אל ביקורת חברתית.  

בתוך מכלול יצירותיו המצוינות של אהרן מגד, מהסופרים האהובים עלי במיוחד, "על עצים ואבנים" מצליח, לדעתי, להתבלט ולהרשים. למעט רגע אחד של חמלה, יגאל לא הצליח למצוא מסילות ללבי, אבל הספר, לעומת זאת, בהחלט כן.  

הטקסט המלא של הספר מצוי בפרויקט בן-יהודה

עם עובד

1973