רועי ועדן נפגשו במקרה. היא אם חד הורית לטמיר, ילד בן חמש, החולקת דירה תל-אביבית עם מיקה שמתמודדת עם דכאונות קשים. הוא, נווד שהעביר את מרכז חייו לארצות-הברית, מסבלט לתקופה קצרה את הדירה שמולה. ערב דרמטי אחד, שבו טמיר נפצע בחדר המדרגות בהיעדרם של אביו, שאיחר לאסוף אותו, ושל אמו, שהפקידה אותו בידי מיקה ויצאה לשחות, קושר אותם יחדיו.

זהו סיפורם של רועי, שלא יכול היה לשאת את משפחתו, ובחר להתרחק ולהתנתק ממנה, ושל עדן, שיצרה לעצמה ניתוק קטן כשעברה מאשדוד לתל-אביב, אך נותרה מחוברת למשפחתה בכל נימיה. זהו סיפורן של שתי משפחות צפופות, הנכנסות לקרביים של בניהן, האחת רעילה ורומסת והשניה מחבקת ומספקת רשת בטחון.

רועי עבד כל חייו, החל מגיל הנעורים, כדי לפצות על כשלונותיו של אביו וכדי לרַצות את אמו. "בן של תחמן גרוע ושל אחת שחושבת שכולם אויבים אישיים שלה, כולל בעלה", הוא מאפיין את הוריו. כשבישרו לו באדישות שלמרות כל קורבנותיו הם בחרו באחיו כבן ממשיך במשק, משהו פקע בו. נדמה שאת כל החמלה שיכלו לגייס העניקו לאחותו התאומה, הסובלת מפיגור, ולאחיו, ועבורו לא נותר דבר. כשעזב נדמה היה לו שניתק כליל את כל הקשרים עם המשפחה, אבל כעת, כשחזר לתקופה קצרה, גילה כי "החוטים הלא נראים שקשרו אותו לא נקרעו אלא הסתבכו סביבו עוד ועוד בלי ששם לב".

עדן, למרות שכמה מן הבחירות שלה לא נשאו חן בעיני הוריה – ההחלטה ללדת מבלי להנשא, המעבר לתל-אביב, הרשות שנתנה למיקה, שאינה בת משפחה, לגור יחד איתה בדירת סבתה – היא חלק אורגני מן המרקם המשפחתי, שהוא אולי שתלטני ודחוס, אבל כפי שרועי מאבחן בקנאה, "היא מדברת כאילו יש מאחוריה תמיד צבא, ובאמת יש".

נעמה דעי שוזרת אל תוך הסיפור של הקשר בין רועי ועדן את פרטי הפרטים המרכיבים משפחות בכלל ואת משפחותיהם בפרט. בין השאר היא עוסקת בקשר האחאי בין רועי ואושרי, כששני האחים העוינים זה את זה מוצאים עצמם מתבוננים זה בזה באופן שונה, קצת מנוער מן הקיבעון שהשתרר ביניהם. היא עוסקת בהרחבה בחווית ההורות של עדן, שצריכה להסתגל לעובדה שאביו של טמיר עומד להנשא וללדת לבנו אחות, ושטמיר, שעד כה התגורר אצלה באופן בלעדי החל לישון מדי פעם אצל אביו ובת זוגו. היא בוחנת את הגבולות בתוך מערכות זוגיות, ושואלת היכן מותר לפסוע אל תחומו של הזולת גם אם נדמה שאינו מעונין בכך – מיקה ובן זוגה בנימין מתחבטים בשאלה זו, מאור אינו מסוגל לסגת מן הזוגיות לכאורה עם עדן למרות שנפרדו והוא, כאמור, מאורס, עדן אינה מסוגלת שלא להתערב בחייו של רועי, במחשבה שהיא פועלת לטובתו, ועוד. ההתמודדות עם השונה, עם הפגוע, גם היא דומיננטית בספר – רועי עם אחותו, עדן עם מיקה. ולצדם הוריו של רועי ויחסיהם המעוותים, אחיה של עדן שמתמרמר על קשיים בגיורה של בת זוגו, חברותיה המעטות שיודעות לתת עצות אובייקטיביות, שלהן היא לא תמיד מקשיבה, ועוד סיפורים ותתי-סיפורים המשתלבים במלאכת מחשבת ליצירה מלאת חיים ומעניינת.

כמו בספרה הקודם והמומלץ מאוד, "צערו העתיק של הירח", גם כאן הסופרת פונה, הפעם במינון נמוך, אל המקורות, באמצעותה של עדן, שהיא מורה לתנ"ך. בשונה מן הספר הקודם, כאן הדמויות חילוניות, שפתן אינה שזורה בלשון חכמים, אבל ה"נגיעות" הללו מעשירות את הסיפור.

נעמה דעי היא כותבת סבלנית. לא אצה לה הדרך להתיר את תסביכיהם של גיבוריה ואת הסיבוכים של חייהם. אחרי הפתיחה הדרמטית היא רוקמת באיטיות ובעדינות את פרטי העלילה, ומניחה להם לגשש את דרכם, להתקרב, להתרחק, לתהות, לטעות ולתקן. מכיוון שמדובר בדמויות חיוביות בסך הכל, כמעט מתבקש לספק להם סוף מתקתק. אבל כפי שעדן יודעת, החיים אינם מתנהלים כמו הדרמות הטורקיות שהיא אוהבת. הסופרת מספקת סיום הגיוני, מציאותי וראוי.

את העטיפה הנאה והמושכת עיצבה אנה ריינגוורץ.

מומלץ בהחלט.

עם עובד

2024