על הטווח שבין מר ספוק, סמל החשיבה הרציונלית וההגיון הקר, להומר סימפסון הכאוטי והאימפולסיבי שהשכל הישר ממנו והלאה, אומר דן אריאלי, אנחנו קרובים יותר לאחרון. האם עובדה זו בהכרח שלילית? לאי-רציונליות יש לעתים יתרונות חברתיים ואישיים ברורים. הנכונות לבטוח באחרים, לדוגמא, היא ברוב המקרים אינטואיטיבית ולא רציונלית, והיא המאפשרת שיתוף פעולה והרמוניה כל עוד לא הוכח שהבטחון היה מוטעה. כדי להגיע לאיזון יש להיות מודעים לאופן בו הנטיות האי-רציונליות הרבות משפיעות על החלטותינו, להעריך את חוסר השלמות, ולהחליט מה רוצים לתקן.

אריאלי, פרופסור לפסיכולוגיה ולכלכלה התנהגותית, מצביע בספר על מספר התנהלויות אנושיות שאינן מוּנָעות על ידי שיקולים רציונליים. חלקו הראשון של הספר עוסק בנושאים הקשורים בעבודה, והשני בתחומים בינאישיים. במרבית התופעות שהוא מתאר אין, בעיני, חידוש מרעיש, אבל יש תמיד ענין בעשיית סדר במה שנראה מובן מאליו ואין נותנים עליו את הדעת במהלך הרגיל של החיים. יש גם ענין רב באופן בו מה שנראה לי בגדר מובן מאליו ולא נדרש לתיקוף, מקבל חותמת של ניסוי. אריאלי מיטיב להנגיש את שיטות עבודתו לקורא, ומציג באופן ברור ומושך, עם מגע נעים של הומור, את התהליך המחשבתי שהוליך מניסוי לניסוי עד המסקנה (ודווקא משום שנהניתי מן ההיבט הזה של הספר, התאכזבתי לגלות שאת אחדים מניסויו לא הצליחו לשחזר, מה שמאיין את מסקנותיהם).

כל הניסויים נעשו, כמובן, בתנאי מעבדה, והם מבודדים משתנים מסוימים באופן מלאכותי שאינו מייצג בשלמות את המציאות המורכבת. יחד עם זאת, כך כותב אריאלי, "לא ברור לי מדוע המנגנונים הפסיכולוגיים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות הפשוטות שלנו לא יהיו אותם מנגנונים שעומדים בבסיס ההחלטות וההתנהגויות המורכבות והחשובות", והוא מבקש "לחשוב על ניסוי כעל הדגמה של עקרונות כלליים ורחבים יותר, שעשויים לספק תובנה בנוגע לאופן שבו אנשים חושבים ומקבלים החלטות בנסיבות שונות […] ידע שניתן ליישם בחיים המקצועיים והפרטיים".

הנה כמה נקודות בהקשר לעבודה:

פסיכולוג החיות גלן ג'נסן, טבע את המונח "לחם-עבודה", contrafreeloading, שפירושו כי בעלי חיים רבים מעדיפים להרוויח את המזון שהם אוכלים מאשר לקבל אותה כמות אוכל באופן חופשי מבלי לטרוח בשבילו (החתול יוצא דופן, אולי משום שכהגדרתו של אריאלי הוא הרציונלי שבחיות). תופעה זו נקשרת לנקודה שהוא מזכיר כמסקנה של ניסוי אחר, ולפיה מאמץ מייצר תחושת סיפוק בטווח הארוך. ההגיון הקר אולי יוביל אל המסקנה שעדיף לזכות בגמול ללא מאמץ, אבל הנטיה האי-רציונלית לקשור בין השקעה לתמורה מושרשת עמוק.

מה מניע אותנו לעבוד קשה? "אני חושב שכמעט כל סוג של משמעות (גם "משמעות קטנה") יכול להניע את ההתנהגות שלנו. כל עוד אנחנו עושים משהו שיש לו איזשהו קשר לדימוי העצמי שלנו, הדבר עשוי לטפח את המוטיבציה שלנו ולגרום לנו לעבוד קשה יותר". ויעיד כל מי שנענה אי-פעם ל"נראה אותך", וביצע משימה מטופשת כלשהי בשביל הכבוד שבדבר.

בחלקו השני של הספר משכו את תשומת לבי שני נושאים. הראשון הוא רגש הנקמה, רגש בסיסי שקשור ליכולת לבטוח בזולת, הקלות בה הוא מתעורר, והאופן בו הוא מתמתן. השני הוא יכולת ההסתגלות הן לאושר והן לאומללות, ואחת המסקנות הנגזרות ממנה: לא כדאי להפסיק פעילות בלתי נעימה, אלא להתמיד עד סיומה, משום שעם הזמן מסתגלים אל אי הנעימות, ואם נפסיק באמצע נצטרך להתחיל להסתגל מחדש כשנחזור אליה. מאותה סיבה, רק להפך, כדאי לקחת פסקי זמן מחוויות מהנות, ולא להניח לעצמנו להסתגל ולאבד את החידוש שבהנאה. למדתי גם מונח שלא הכרתי, "עדריות עצמית". "כשאנחנו רואים את עצמנו מקבלים החלטה, אנחנו מיד מניחים שההחלטה היתה כנראה הגיונית […] ולכן אנחנו חוזרים עליה". כך החלטה שנגרמה כתוצאה מרגש ממשיכה להתקיים גם כשהרגש המניע התפוגג. כדאי להיות מודעים לכך.

דן אריאלי מרבה לחזור בספר אל החוויה המעצבת שלו. בהיותו נער נפצע קשה, ושבעים אחוז מגופו נכוו בכוויות מדרגה שלישית. בשלוש השנים הבאות היה מאושפז, והפציעה מלווה אותו עד היום. אחד הניסויים המתוארים כאן נוגע ישירות לכאבים המייסרים שחווה. הוא ביקש לבדוק את הקשר בין כאב בעבר ליכולת לסבול כאב בהווה. המסקנה שאליה הגיע היא שרמת הכאב שאדם חש נובעת לא רק מחומרת הפציעה אלא תלויה גם בהקשר שבו נחווה הכאב. לכן פצועים שחוו שיקום כואב שבסופו הטבה, כפי שהוא עצמו חווה, יהיו אדישים לכאב בהווה יותר מחולים סופניים שעבורם אין שום קשר בין כאב לתקווה.

"לא רציונלי אבל לא נורא" כתוב בבהירות ובנעימות, והוא מעניין ומעורר מחשבה.

The Upside of Irrationality – Dan Ariely

דביר

2010 (2010)

תרגום מאנגלית: לי מיכאל ברגר