כחמישים סיפורים ביוגרפיים נכללים ב"אנשים בדרכי". בספר סיפורים קודם, "בית הדין של אבא", תיאר בשביס-זינגר את קורותיו ואת קורות משפחתו, כמו גם פרקים מקורותיהם של האנשים שבאו לבקש עצה והלכה מפיו של אביו, בארבע-עשרה השנים הראשונות לחייו, בעיקר מתקופת מגוריהם בורשה. "אנשים בדרכי" מספר בחלקו הראשון על אותה התקופה. חלקו השני, הקצר יחסית, מתרחש בבילוגריי, שאליה עברו בשל המצוקה הקשה של אחרי מלחמת העולם הראשונה. בחלקו השלישי המספר, שהוא כבר בן שבע-עשרה, שב לורשה, ועושה צעדים משמעותיים אל עתידו הספרותי.

הסיפורים, מטבע הדברים, "נגועים" בתובנה של המספר המבוגר, אבל בשביס-זינגר במודע מבקש לשמור ככל האפשר על נקודת המבט המקורית, ולתאר את הארועים כפי שחווה אותם הילד והנער. בחלקו הראשון של הספר הוא מתאר "ילד אדום-פאות, שמתערב בעסקי זרים, יודע סודות מוזרים וחושב מחשבות פראיות", ילד סקרן שמקשיב מאחורי דלתות סגורות לסודותיהם של המבקרים הרבים בבית, ואת שאינו שומע הוא משלים מדמיונו. "כבר רתחה בי מרדנות העולם העכשווי והתשוקה ההרפתקנית למהפכות, לחידושים פראיים, לשינויים מופלאים", הוא מעיד על עצמו, ואת תשוקותיו אלה הוא מזין בספרי מתח שהוא קונה כשמזדמנת לו פרוטה. סיפוריהם של הבאים להתייעץ עם אביו האידיאליסט, וגם עם אמו המעשית, יוצרים יחדיו פסיפס של החיים היהודיים בורשה של לפני מלחמת העולם הראשונה, ונקודת המבט הילדית מְשווה גם למצוקה האובייקטיבית וגם לחיבוטים הסובייקטיבים חן והומור.

פרקי בילוגריי מתארים נער צעיר שמנסה לבור את דרכו בחיים. "מה יהיה בסופי? מה אצמח? אינני יכול להגיע להשכלה שיטתית, אינני לומד מקצוע. ב'יידישקייט' אינני מאמין יותר. מ'גויישקייט' אני רחוק כרחוק שמים מארץ. ואיפה מקומי? מה אהיה?" הוא מתנסה בכתיבה בעברית, אך חש מוזר לכתוב כשהוא נעזר במילון. נסיונות הכתיבה שלו ביידיש מהוססים. הוא נמשך לעתים אל החברותא בבית המדרש, אבל בטוח שמקומו אינו שם. אביו איבד עם המעבר לבילוגריי את מעמדו – "הוא לא היה רב כאן ואפילו לא מורה-הוראה. היה חתנו של הרב הזקן בלבד" – אך בנו לא איבד את העירנות לסביבה, את הסקרנות, ואת הדמיון המשלים את סיפוריהן של הבריות. "יותר מאשר חיות רבות ארבו סביב בילגוריי ובעיר גופא – שדים, לצים, שדונים, אנשי-זאב, ליליות ושאר מיני רוחות רעות", ואלה יאכלסו את כתיבתו העתידית.

פרקי ורשה נפתחים בבריחה. גונבה לאוזניו של הנער שמועה על סמינר ורשאי רבינרי, תחכמוני שמו, שיעניק הן השכלה יהודית והן השכלה כללית, ויכשיר את בוגריו להיות או רבנים או סטודנטים באוניברסיטה. עבור מי שפוסח על שתי הסעיפים נדמה שמדובר בפתרון מושלם. אמנם מדובר בסמינר שעדיין לא נפתח, אבל גיבורנו האימפולסיבי יוצא לדרך מבלי להודיע לאיש וללא אמצעים להגיע ליעדו. הנסיעה ההרפתקנית הזו, שסופה התקבלות לסמינר אך גם חזרה בלית ברירה לבילוגריי, מתוארת בחיות רבה בכמה מן הסיפורים. בין השאר הוא מתאר את האנטישמיות הבוטה והמתעללת שחוו יהודים שנסעו כמוהו ברכבת. "אלה המתפעלים מן הגלות היהודית, היו צריכים לחוות נסיעה שכזאת". הנסיעה הזו אמנם הסתיימה בחצי תבוסה, אבל היא פתחה לו את הפתח אל ורשה, ובאמצעות אחיו ישראל-יהושע, שחזר לורשה אחרי מספר שנים בקייב, ניתנה לו דריסת רגל בעולמם של הסופרים.

לצד ההתפעלות מדמותו של נער סקרן, עירני, פילוסופי, ומתחבט רבות בשאלות של משמעות, יש בכמה מן מהסיפורים פן שוביניסטי בלתי נעים. ההוצאה, שחשה בכך, צירפה בתחילתו של הספר ציטוט מספרו האוטוביוגרפי של בשביס-זינגר, "איש צעיר מבקש אהבה", שנועד אולי לרכך את השוביניזם: "ויינינגר, שופנהאואר, ניצ'ה ונסיוני שלי הפכו אותי לשונא נשים. חשקתי בנשים אך בו בזמן ראיתי את מגרעותיהן, שהעיקרית בהן (מדובר בנשים מודרניות ולא נשות הנוסח הישן) דמיונן המדהים לי: אף הן תאוותניות, ערמומיות, אנוכיות ולהוטות אחרי הרפתקאות".

למעט החריקה הזו, נהניתי מאוד לקרוא את הספר, כמו את מכלול יצירתו של בשביס-זינגר, שהוא סופר חד-עין ובעל כשרון ניכר להחיות בסיפורים תוססים מציאות שהיתה ואיננה. הוא משלב לבלי הפרד הרהורים פילוסופיים עם קונדסות ילדותית, התחבטויות גורליות עם הומור, והתוצאה מלבבת.

מיין טאטנס בית-דין שטוב (המשכים זאמלונג) – יצחק באשעוויס זינגער

ספרית פועלים

1999 (1996)

תרגום מיידיש: אריה אהרוני

האיור על הכריכה: יוסל ברגנר