אדמונד, שבמהלך הספר יכונה "המת שלנו", מת בשנות השלושים לחייו מארוע לבבי. אנו פוגשים אותו כשהוא מפרפר בין חיים למוות, בעוד הרופאים מנסים לשמור אותו בצד החיים. הם נכשלים, והמת שלנו מוצא את עצמו פוסע במנהרה הלבנה המפורסמת לכיוון האור שבסופה. מכאן ועד לסיום ישהה בחדר המתנה, לבן בוהק אף הוא, בחברתו של פקיד קבלה, כשמולו שתי דלתות. מחלון הזכוכית האטומה למחצה שבדלת אחת בוקע אור צהוב, ודמותו של מלאך חביב ושמנמן מעטרת אותה. אור אדום בוקע מן השניה, והעיטור מציג מלאך זעום פנים. האם ממתינים מעברן השני גן עדן וגיהינום? איזה גורל צפוי למת שלנו? לא אחשוף זאת כאן, כמובן, אומר רק שהסופר בחר בפתרון ההגיוני היחיד.

סגנונו של "בחדר ההמתנה" הוא דמוי סאראמאגו. משפטים אינסופיים, סטיות ותפניות אסוציאטיביות בתוך משפט, שימוש בגוף ראשון רבים, פניה לקוראים, ציניות מעודנת, טיפול מדוקדק בנושאים קטנים כמו משמעותה של מילה לצד נושאים כבדי ראש כמו הורות ואמונה, ורוח האין-אלוהים מרחפת מעל.

קל להסחף עם הכתיבה השוצפת, ולחייך למקרא מספר הערות חביבות. הבעיה היא שאחרי מספר עמודים מגיעים להבנה שלמרות הידע שהכותב מפגין בתחומים רבים – ביניהם פסיכולוגיה, שהיא תחום עיסוקו, פילוסופיה, הורות, מקריות וגורל, קמצוץ מדע (לא תמיד מדויק), ספרות ועוד – אין בספר מקוריות סגנונית (סאראמאגו, כזכור), ויותר מזה אין בו אמירה חדשנית שלא נאמרה בעבר. המשכתי לקרוא עד הסוף, כי הייתי סקרנית לגלות מה ממתין למת שלנו אחרי חדר ההמתנה, אבל בערך במחצית התחלתי לקרוא מהר יותר ויותר מבלי להתעכב על פרטים. אולי יכלו להיות לי הרהורי חרטה או יסורי מצפון, שכן מאמץ הכתיבה ניכר היטב, אבל המספר עצמו התיר זאת באחת מן הפניות אל הקוראים באמרו, "ושוב אנחנו מקבלים הוכחה עד כמה התפקיד שלכם כקוראים בסיפור הוא משמעותי ועד כמה אתם אחראים על מה שמתרחש, לפחות בהיבט של קצב ההתרחשויות אם לא בהיבט של מהותן, וזו אחריות נוספת שמונחת על כתפיכם". לקחתי אחריות.

אפרופו פניות אל הקוראים, לטעמי הן מרובות מדי ובחלקן מיותרות. הנה אחת לדוגמא: "אך יש גם נדבך נוסף לעניין זה שרבים לא מודעים אליו והוא החשש מפני מה שהדמות החדשה הזאת תחשוב על כל אחד מכם הקוראים, למשל האם אתה קורא אינטליגנטי ונבון שמבין מה שהוא קורא ובעצם מי שכתבו את הסיפור הזה כתבו אותו במיוחד בשבילך, או שבעצם אתה קורא קצת פחות אינטליגנטי וקצת פחות נבון ואולי אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ומה בכלל המחברים האלה רוצים ממך ולמה אתה עדיין ממשיך לקרוא את הסיפור הזה אם אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ועכשיו נוסף על הכול גם המחברים ממש מעליבים אותך באופן אישי". מה?!

לקראת סיום הסופר ממש מרים להנחתה: "הרי שסיפורנו מתקרב אל סופו הבלתי נמנע ואולי טוב שכך, שכן סביר שממש כמו המת שלנו, המותש מקצב האירועים ומטיבם, כך גם חלק מכם הקוראים". "מותש" זו מילה חזקה מדי. אבחר במקומה ב"לא מסופקת", ולכן לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2024