שמונה סיפורי "קרקע לא מוכרת", כמו יצירותיה האחרות של ג'ומפה להירי, סובבים סביב חווית המהגרים מאזור בנגל שבהודו לארצות-הברית.

חלקו הראשון של הספר מורכב מחמישה סיפורים נפרדים, וכל אחד מהם נוגע בהיבט אחר של המקומות בהם נפגשות שתי התרבויות, הבנגלית והאמריקאית. כמו בספר "השם הטוב", שם מנסה הבן בצעירותו להיות יותר אמריקאי ופחות בנגלי, ורק בגיל מבוגר יותר מוצא את המקום המתאים לו בין המסורתי למודרני, כך גם הדמויות בסיפורים אלה. ב"קרקע לא מוכרת" בת לאב מהגר מתחבטת בין רצונה לחיות באופן עצמאי-אמריקאי עם בעלה ובנה ובין החובה המסורתית-בנגלית להזמין את אביה האלמן להתגורר איתה. במפתיע, האב המהגר, שגם הוא חי בין שתי התרבויות, אינו מצפה להיות מוזמן. ב"גיהינום-גן-עדן" מתוודה אשתו האמריקאית של גבר מהגר באוזני מכריו שהגיעו אף הם מהודו על הקושי להכיר את מהותו של בן-זוגה: "כל כך קינאתי בכם אז, על זה שאתם מכירים אותו, מבינים אותו בדרך שאני לא אוכל להבין אותו לעולם". "בחירת אכסניה" מתאר בין השאר את חוויותיו של בן למהגרים, שנשלח לפנימיה אמריקאית כשהוריו שבו להודו בשל משרה חדשה, עשה כל שביכולתו להטמע ואף הצליח בכך, אך מעולם לא סלח להוריו על שנאלץ להיות יותר אמריקאי מאמריקאי. ב"רק טוּב" ההורים המהגרים "משוכנעים שילדיהם מחוסנים מפני הקשיים והעוולות שהשליכו אחר גוום בהודו", ומופתעים כשבנם מדרדר. "לא ענין של אף אחד" הוא סיפורה של בת למהגרים, אשה מתבגרת, שנאחזת באירוסים כי כך מצופה ממנה, וכאמצעי להתנער מחיזורים בלתי רצויים.

שלושת סיפורי החלק השני קשורים זה בזה. הֶמה וקאושיק נפגשו בגיל צעיר בזכות הוריהם שהיו מיודדים, ורק בגיל מבוגר יותר הבינה הֶמה כי הם "חיבבו אלה את אלה רק בזכות מוצאם, בזכות זמן ומקום שאבדו להם". הסיפורים הראשון והאחרון – "פעם בחיים" ו"הירידה אל החוף" – מתארים תחנות בחייהם של השניים, שבהן דרכיהם הצטלבו. השני, "סוף שנה", הוא סיפור הסתגלותו, ובעצם אי הסתגלותו, של קאושיק, אל האשה ההודית ואל שתי ילדותיה, שאביה הביא מהודו כשנותר בודד אחרי שהתאלמן.

ג'ומפה להירי כותבת בעדינות, בלי התלהמות, בלי שיפוטיות. למרות הקשיים שחווים גיבוריה, הסיפורים נעימים לקריאה, ותורמים עוד זויות ראיה אל חייהם של מהגרים. נהניתי לקרוא אותם, כמו את ספריה האחרים, אבל הפעם תוך השוואה בלתי נמנעת להגירה ההמונית של ימינו לאירופה. להירי מתארת אנשים שעזבו את מולדתם בשל קשיים כלכליים או חברתיים, ובחרו להיטיב את חייהם במקום זר. גם אם האמריקאיוּת לא היתה לגמרי לרוחם, הם אימצו לפחות חלקים ממנה, שימרו כמיטב יכולתם מנהגים ומסורות שהביאו איתם, וגיששו למצוא את המרחב המתאים להם בין המולדת שעזבו למולדת שאימצו. ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, כפי שדאגלס מאריי מסביר בהרחבה וברהיטות ב"המוות המוזר של אירופה", אינה מבקשת להטמע, להשתלב ולשלב, אלא לייבא את ארצות המקור ואת תרבותן לאירופה, ולדחוק החוצה את תרבותה. ואירופה מניחה להם לעשות זאת.

חזרה ל"קרקע לא מוכרת" – כתוב היטב, מתורגם היטב, ומומלץ.

Unaccustomed Earth – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2009 (2008)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון