אסטסיון דה אוליבו, תחנת הזיתים, היא עיירה שוקעת בלבה של צ'ילה. פעם היתה זו עיירה שוקקת חיים, מוקד משיכה לתושבי הסביבה, עד שכביש ראשי חדש שנסלל הפך אותה מבודדת וזניחה. "לכביש הראשי יש צבע כסף, הוא ישר כמו סכין; באבחה אחת הוא שיסף את חייה של אסטסיון דה אוליבו, שנחה לה בעיקול חביב בדרך הישנה. המטענים לא הועברו עוד ברכבת כמו קודם, אלא במשאיות ובכביש. הרכבת לא עברה עוד יותר מפעם או פעמיים בשבוע. נשאר בקושי קומץ תושבים".

יש מי שמשגשג גם כשכל סביבתו דועכת. דון אלחו, העשיר המקומי, שהוא גם פטרון וגם רודן, רוכש בזה אחר זה את הבתים שבהם עדיין נותרו דיירים. יום אחד יהרוס את כולם, ואת חורבותיהם יבלעו הכרמים שהוא מטפח. בבית אחד הוא צפוי להתקל בהתנגדות לפינוי, בית הבושת שהקימה חפונסה הגדולה, ושמנהלת בתה חפונסיטה בשותפות עם מנואל/מנואלה, טרנסווסטיט שתומרן להיות אביה. מנואלה, המנותק במידה רבה מהמציאות, רוצה רק הזדמנויות ללבוש את שמלתו הקרועה והמרופטת ולרקוד בפני אנשים, גם אם הוא מבין שהם אינם מריעים לו אלא מלגלגים עליו. חפונסיטה אינה מכירה חיים אחרים, ואינה מעוניינת להכיר אותם. "היא והעיירה כולה שקעו באפלה. מה אכפת אם הכול מתפורר, זה לא משנה כל עוד היא לא מוכרחה לעבור או להשתנות. לא. כאן היא תישאר, אפופה בחשכה הזאת שבה דבר לא יכול לקרות שאינו מוות בלתי מורגש, מוקפת בדברים המוכרים מימים ימימה".

המקום שאין לו גבול הוא הגיהינום, כך מסביר מפיסטופלס ב"דוקטור פאוסטוס" מאת כריסטופר מארלו. העיירה השוקעת היא גיהינום של עוני, ניצול, רמאות ואלימות. בתוך העיירה ניצב ביתם של חפוסינטה ומנואלה, שדייריו יהיו הבאים בתור לחוות את אובדן הגבול. ובתוך הבית נמצא מנואלה האומלל, טרף לבוז ולכוחנות אלימה.

חוסה דונוסו, בתרגומו היפה של משה רון, מיטיב לתאר את אוירת הפחד, אי הוודאות, הדיכוי וחוסר האונים שחווים גיבוריו. דווקא בשל היכולת הזו שלו עבר זמן עד שהתחלתי להבין מה מתרחש שם, וקצת הלכתי לאיבוד. נדרשה קריאה חוזרת של הפרקים הראשונים, לאחר סיומו של הספר, כדי לגלות כיצד הסופר יוצר אוירה, ומבשר את שעתיד להתרחש בהמשך העלילה.

עצוב ומומלץ.

El Lugar sin Limites – José Donoso

אפרסמון

2024 (1966)

תרגום מספרדית: משה רון