"שירתה של טרויה" הוא גרסתה של קולין מקאלוג לסיפור המלחמה הממושכת של היוונים נגד העיר שאליה נחטפה, או ברחה מרצונה, הלנה. הסופרת מפקידה את מלאכת הסיפור בידיהם של דוברים שונים, דמויות מפתח של התקופה. נמצא ביניהם את פריאמוס מלך טרויה, שפותח בסיפור לידתו של בנו פאריס, שעתיד להיות זה שיכניע את אכילס; פליאוס, אביו של אכילס, שמתאר את יחסיו עם הנימפה תטיס ואת הולדת בנם; הלנה שבשלה, לכאורה, פרצה המלחמה; אגממנון שהוביל את הצבא היווני למלחמה, שתכליתה האמיתית לא היתה להחזיר את אשת אחיו מנלאוס, אלא להשתלט על זכויות הסחר שהטרויאנים הפקיעו לעצמם; אכילס והקטור, הלוחמים הבכירים בשני הצדדים, שגורלותיהם היו כרוכים יחדיו; ועוד רבים.

כמו מדלין מילר ב"שירו של אכילס", שנכתב למעלה מעשור אחר-כך, גם מקאלוג בוררת לעצמה מן המיתולוגיה את גרסת הסיפור המועדפת עליה, או בוראת גרסה משלה. מילר, שמסרה את הסיפור לידיו של פטרוקלס, ידידו של אכילס, שמה דגש על האהבה ביניהם, ונצמדה יותר ממקאלוג אל ה"מציאות". מקאלוג, מכיוון שבחרה להציג נקודות מבט רבות, מספרת סיפור מגוון יותר.

הנה דגימות מן הבחירות המעניינות של הסופרת:

אודיסאוס שלה, האיש שמיוחסת לו תחבולת הסוס, נחשב לחכם ביותר במחנה היווני. הוא תחבלן מרחיק ראות, אסטרטג מעולה ומניפולטור. מן הרגע הראשון בו הגיעו הצבאות אל מול טרויה, הוא הקים לעצמו צבא פרטי קטן במקום חבוי, בחר לאייש אותו בחיילים בעייתיים, והכשיר את נבחריו לשמש כמרגלים מבלי לספר על כך לאיש, אפילו לא לאגממנון. הוא ואנשיו הסתננו פעמים רבות אל טרויה לאסוף מידע, גייסו מודיעים מתוך העיר, וחלקם התחבאו בבוא העת בתוך הסוס. מקאלוג מייחסת לו גם את הריב שפרץ בין אגממנון לאכילס בגלל שבוית מלחמה, ריב שבגינו פרשו אכילס ואנשיו מן הקרבות. על פי גרסתה הריב בוים על ידי אודיסאוס, והוא נועד לפתות את הטרויאנים להאמין שהיוונים נחלשו ולגרום להם לנצל את ההזדמנות ולצאת להלחם מחוץ לחומות.

אכילס שלה דומה בקוים רבים לזה של מילר. הוא דואג לתהילתו – "אין זה משנה לי, איך אחיה או כמה זמן, בתנאי שאזכה בתהילה. אסור שישכחוני כשאהיה מוטל בקברי" – והוא להוט אל ההרג – "לו היה מישהו מניח קסדה טרויאנית על ראשי, ומשסה אותי באנשי שלי, הייתי טובח בהם בדיוק באותה צורה. לא היו בעבורי טוב ורע, רק תאוות ההרג. לשם כך חייתי כל חיי, לשם כך נותרתי בן-תמותה: כדי להפוך למכונת ההרג המושלמת". כאן הוא אינו מאהבו של פטרוקלס, למרות שזה האחרון מאוהב בו, אבל הוא קשור אליו בקשרי חברות. העקב המפורסם מקבל אצל מקאלוג סיפור שונה מן המקובל, ולפיו אמו תטיס, שתכננה להרוג אותו מיד בהיוולדו כדי שיישב לצד האלים, כפי שנהגה עם ששת הילודים הקודמים, קיללה אותו אחרי שנמשך בעקבו הימני מן הרחם בניגוד לרצונה. העקב הסורר גרם לאכילס למעוד בשדה הקרב, ופאריס ניצל את ההזדמנות ושיגר אליו חץ קטלני. למרות רצונו העז לזכות בתהילת עולם, הוא מגלה גדלות נפש כשהוא מסכים להכתים את שמו כמי שפרש מן הקרבות בשל ריב על שבוית מלחמה.

ניאופטולמוס, בנו של אכילס, שתפס את מקומו בשדה הקרב אחרי מותו, הוא כאן בן ראוי לאביו, בשונה מגרסת מילר שהציגה אותו כשחצן מלא מעצמו, אכזרי, ונטול לחלוטין יראת כבוד כלפי בכירים ומנוסים ממנו.

הלנה, המודעת ליופיה ולהשפעתה על גברים, מצטיירת כקרת לב, אגוצנטרית, שאינה מהססת לפגוע באיש. היא אמנם הלכה אחרי פאריס משום שחשבה שהתאהבה בו, אך משמצאה עצמה בחצר שמתנכרת לה שינתה את טעמה.

בפי כמה מהדמויות שמה הסופרת דברי כפירה ציניים. כך אומר פליאוס על הסיפורים הניסיים של לידת בני אנוש כצאצאיהם של אלים: "גבר או אשה, שטוענים כי אחד מהוריהם היה אל, נולדו לרוב כממזרים – ובמרבית המקרים הודות לחסדיו של רועה או סייס כלשהו" וגם "באשר לסבי – אין לי מושג, אבל אני מסופק אם היה מלך האלים. סביר יותר להניח שהיה שודד שחמד את סבתי". פאריס, שמתואר כילד טבע, אומר על נבואות האורקלים: "לפעמים תהיתי שמא כל תכליתן של נבואות אלה מפי האורקלים לא היתה אלא לסלק את המלך למקום בטוח, עד שהשחיקה הטבעית תביא את המגיפה לקיצה הבלתי נמנע. דרך להגן על המלך מנקם, משום שאם היה נשאר בבית, סביר להניח שהיה מת גם הוא במגיפה, או מוצא עצמו מועלה לקורבן טקסי". היא מתייחסת גם לכללי המלחמה, ביניהם האיסור להרעיב עיר במצור, ואומרת, או מתריעה, מפיו של אודיסאוס כי "נראה לי כי כל חוק עלוב המכתיב את המלחמה, מפלה לטובה את הצד השני. ויום אחד יהיה מישהו שירצה כל כך לנצח במלחמה, עד שיפר את הכללים הללו, ואחריו הכל ישתנה".

סיפורה של מלחמת טרויה הוא סיפור של יצרים גועשים, של חברוּת ושל יריבוּת, של פוליטיקה ושל יחסי אנוש. הוא אמנם נטוע בתרבות עתיקה, אבל נדמה שבבסיסו של דבר לא הרבה השתנה בין אז ועתה. המדינאי וההיסטוריון הרומאי גאיוס סאלוסטיום קריספוס אמר במאה הראשונה לפני הספירה כי, "סיפורי המיתולוגיה לא אירעו מעולם, ובכל זאת הם קיימים תמיד". מכיוון שכך, נתונה הרשות לכל אחד ליטול מהם את תובנותיו שלו, ולהוסיף לקיימם בדרך זו גם היום. קולין מקאלוג, בתרגום היפה של עדי גינצבורג-הירש, מיטיבה להביא לידי ביטוי את מורכבות ההיבטים האנושיים של הארועים המיתולוגיים, והספר מרתק ומומלץ.

The Song of Troy – Colleen McCullough

מודן

2000 (1998)

תרגום מאנגלית: עדי גינצבורג-הירש