נטליה היא בת למשפחה שעלתה מרוסיה. אביה הוא גבר חדל אישים, פחות או יותר. מדי פעם הוא מרכיב למפות למכירה בשוק, אבל רוב הזמן הוא עסוק בעצמו. אמה היא אשה אמביציונית, אחות בבית חולים, שלוקחת על עצמה גם עבודת סיעוד פרטית, רדופת חלום לבנות בית פרטי. מלחמה מתמדת נטושה בין ההורים, ולידם גדלה נטליה, בלתי מוכרת להם, עכברית וחסרת בטחון.

בטי, חברתה היחידה של נטליה, היא בת למשפחה מסורתית יוצאת גרוזיה. אחותה הבכורה, שנישאה בנישואי שידוך בגיל צעיר, נמלטת מדי פעם מבית בעלה, מטילה את ילדיה על הוריה, ושוקעת במיטת ילדותה מוכה ומדוכאת. אחיה מתנהל בעולם משלו, להוט להסתלק. ולידם גדלה בטי, מיטלטלת בין דתיות לחילוניות, ומייחלת לנס שירחיק ממנה את "הדודות", אלה שמרחרחות אחר שידוך עבורה, כאילו גורלה של אחותה אינו משמש תמרור אזהרה.

אמיליה, ילידת ארגנטינה, הופרדה מאמה שנותרה מאחור, ועלתה לארץ עם אביה ועם בת זוגו שהיא מתעבת. כלפי חוץ היא ילדה סוערת, דומיננטית, לא עושה חשבון לאיש, אך היא נושאת צלקת בלתי נמחית שמעיבה עליה. אמיליה נכנסת בסערה אל חייה של נטליה, ושלוש הבנות הופכות חברות.

"שום דבר לא עניין אותן ממש. לא היו להן שום תוכניות גדולות לגבי החיים, לא חלומות להיות רופאות או עורכות־דין או מורות, אומניות או משהו. אף פעם לא היו להן מחשבות רציניות מסוג זה. לא ביקשו דברים גדולים ולא חשבו מחשבות גדולות. כל האפשרויות היו פתוחות, רק משום שהיו צעירות כל כך, אבל אף אפשרות לא משמעותית". בעולמן של הבנות, בשכונה ירושלמית קשת-יום בשנות השמונים והתשעים, במסגרות משפחתיות שהן בו זמנית שתלטניות ומנוכרות, נדמה שהתקיימו רק שתי אפשרויות: ללכת בתלם או לפרוץ את כל הגדרות. שום דבר באמצע. אז אחת נכנעה לגורלה בלית ברירה, ואיכשהו התמזל מזלה והיא מצאה אם לא אושר אז לפחות נוחות מספקת. ואחת החליפה את ירושלים בתל-אביב, עולם שונה לגמרי, התאמצה להמציא את עצמה מחדש – "ביטחון, קסם אישי, ידע שהם תולדה של יסודות יציבים – דבר מאלו לא היו חלק ממנה, לא צמחו מתוכה. הדביקה אותם על עצמה, כמו קישוטים" – אבל גם היא וגם בן זוגה, אף הוא מהשכונה, "לא ידעו שהם־מי־שהם, לא יוצאים מזה". ואחת נעלמה, והיעלמותה הוסיפה לרחף מעל חברתה כאילו היתה נוכחות חיה. וכשהחברה הזו חושבת שכל מה שהיה נחוץ לנערה שנעלמה זו "יד שתגן ותשמור. היה מספיק אחד. אחד שיראה ויבין […], ינחם וירגיע ויעשה לה מקום מוגן בעולם", הדברים יפים לשלושתן.

הקוקושקה היא הקוקיה, הציפור שאין לה בית. כל הדמויות בספר – המבוגרים והצעירים גם יחד – עקורות בדרך זו או אחרת, מבקשות אחר בית, ושלוש החברות יותר מכולן. כל מה שהן עושות, כל הפגיעות שהן סופגות, כל הנסיונות שבהם הן נכשלות, נובעים מן החיפוש הנואש, ואולי הבלתי מודע, אחר הבטחון והאהבה שגלומים בבית.

אין רעים של ממש בספר, אלא החמצות וטעויות ומשקעים מן העבר שמכתיבים את ההווה. אביה של נטליה, לדוגמא, שמאכזב ללא הרף את אשתו ואת בתו, ואולי גם את עצמו, הוא "תוצר של זיכרונותיו הרמוסים, כשהיה ז'יד קטן שהסתובב עם אגרופים קפוצים קטנים ומסכנים, מוכן לכל רע". הקוראים אינם מתוודעים לביוגרפיה השלמה של המבוגרים בספר, אבל ברקע מרחפת ההנחה שגם הם התבגרו על רקע כשלים משלהם, ושהנסיבות שגלגלו אותם אל המקום בו הם נמצאים אולי הופכות אותם למרוכזים בעצמם ועיוורים למחצה כלפי בנותיהם.

"קוקושקה" הוא סיפור עצוב על עליבותם של החיים בשכונה, על הורות מוחמצת, על חוסר היכולת למצוא אושר, על היעדרה של אהבה. אפשר לצמוח מן הרקע הקשה הזה, אבל התלאות שבדרך מותירות את רישומן חרוט עמוק וכואב. שרית אלקון מיטיבה לספר, בכתיבה חכמה ובתיאורים הלוכדים פרטים מדויקים ומצטרפים לתמונה שלמה, את סיפורו של המקום, את סיפורה של התקופה, ובעיקר את סיפורן של שלוש הבנות שנולדו לתוכם.

הציור שעל הכריכה הוא פרי מכחולה של שירה זכים.

כתוב היטב, נוגע מאוד ללב ומומלץ.

פטל

2024