כותרת משנה: הפילוסוף המקראי

"אין קהלת מלמד אותנו לחשוב כמוהו והוא גם אינו מתווה למעננו מסלול הליכה בעקבותיו. קהלת משלח אותנו למסע ניווט יחידים אל תוך עמק השאלות הגדולות. ובכל זאת, מחבר המגילה מפזר בשטח נקודות ציון: הבל, אדם, עולם, עמל, יתרון, שמש, טוב, עת, אור, רעות רוח, חוכמה, אהבה, מוות".

חיים שפירא צולל אל משנתו של קהלת. בדומה לקהלת, שכאמור למעלה לא התווה מסלול, גם שפירא אינו פורש בפני הקורא משנה סדורה, ואינו מבקש לשמש מורה נבוכים. הוא מתעכב במקומות שמעוררים בו ענין, מרבה בציטוטים מפי הוגים ואנשי רוח שסובבים סביב הנושאים שבהם בחר לעסוק, ומזמין את הקוראים לצאת למסע משלהם.

המגילה נכתבה ככל הנראה בתקופת שיבת ציון, במאה הרביעית או השלישית לפני הספירה, מאות שנים אחרי ימי שלמה, ויוחסה לו על ידי המחבר כדי להעניק לה עוצמה. מן הסתם כשמלך אומר שחיינו הם הבל, בין אם כוונתו שהם חולפים מהר ובין אם הם בעיניו חסרי משמעות, יש לאמירה משקל נכבד יותר מאשר לו נאמרו הדברים על ידי אלמוני כלשהו. מכל מקום, בסופו של דבר, גם אם זהות המחבר מעניינת, התוכן עומד בפני עצמו.

רוב זמן הקריאה התווכחתי עם שפירא, ועל הדרך גם עם קביעות שציטט מפיהם של אחרים. ה"ויכוחים" הללו עשו את הקריאה מעניינת במיוחד, ואני מניחה שלכך בעצם כיוון הסופר. לעורר עניין, לזרוע רעיונות, לאתגר את המחשבה, להראות שאפשר להציג אמיתות והיפוכן וכולן תקפות. בנושא זה הוא מצטט את תומס מאן שהבחין בין אמת עמוקה לאמת טריוויאלית ואמר כי "אמת טריוויאלית זו אמת שהיפוכה שקר. אמת עמוקה זו אמת שהיפוכה אמיתי לא פחות". באופן זה מוסברות, בין השאר, סתירות בדברים שכתב קהלת במקומות שונים במגילה, ומנקודת מבט זו הכל פתוח לדיון מעורר.

הנה שתי דוגמאות לאופן בו שפירא יוצר "שיחה" בין קהלת ל"אורחים" שהוא מזמין אל הספר.

בפרק ב, ד-יא, קהלת מונה את השגיו הרבים ברכוש, בחוכמה, בשמחה, ומקנח באמירה שלמרות הכל הוא יודע שהכל הבל ורעות רוח. שפירא מפתח סביב הסתירה הזו דיון בעושר ובאושר, ובין השאר מצטט את מונטסקיה: "אילו חתרו בני האדם רק להיות מאושרים, יתכן שהיה זה אפשרי, אולם הם חותרים להיות מאושרים מאחרים, וזו כבר בעיה גדולה, כי את אושרם של אחרים נוטים בני האדם להעריך יותר מכפי שהוא, ואת אושרם שלהם הם מבינים לרוב רק לאחר שנגוז", דברים המהדהדים את הנאמר בפרקי אבות: "איזהו עשיר? השמח בחלקו". האם אי היכולת להסתפק במה שיש היא שהובילה למסקנתו של קהלת? לא בהכרח, אבל הדיון סביבה מעניין.

בפרק א, יד-טו, קהלת סבור שלא ניתן לתקן את כל מה שמעוות תחת השמש. לטולסטוי, האורח הראשי בספר, יש עצה: "הפסק לנסות לעשות מהפכות, הפסק לנסות לשנות סדרי עולם, היה אדם טוב – די בכך והותר". האם העצה של טולסטוי תביא לתיקונו של עולם? יחליט הקורא.

הנה דוגמא לסתירות לכאורה (או לא לכאורה) בתוך המגילה: "ומוצא אני מר ממוות את האשה" כותב קהלת במקום אחד, ובמקום אחר "ראה חיים עם האשה אשר אהבת". יתכן שיש לבחון את ההקשר, או לתור אחר פרשנות מתווכת, או לחזור אל דבריו של תומס מאן באשר לאמת עמוקה. בכל אופן, אנשים שונים לאורך השנים בחרו באיזה מהמשפטים להיתלות ואיזה מהם לצטט, וכדאי לזכור ששניהם מתקיימים בקהלת.

"מכיוון שקהלת אמיץ, אין הוא יכול להיות אופטימיסט. מכיוון שקהלת חכם, אין הוא יכול להיות פסימיסט. קהלת רואה ומתאר את החיים ללא כחל וסרק, בכנות רבה ומרגשת", כותב שפירא לקראת סיום, ומצרף את הטקסט המלא של המגילה לקריאה עצמאית.

מי שמבקש פרשנות לקהלת, לא ימצא אותה בספר. מה שכן מצוי פה ובשפע הם זרזים וממריצים למחשבה מעמיקה בנושאים שבבסיס האנושות והאנושיות.

מעורר ומומלץ.

כנרת זמורה ביתן

2011