"בן אדם חושב שהוא רוכב בחוכמה על המאורעות. אחר כך רוצה רק לדעת לאן, לכל השדים, הם מדהירים אותו"

אנטוניו מארטנס עומד למשפט בשל היותו שותף לשורה של מעשי רצח. סנגורו, שהצליח להשיג עבורו אישור לכתוב את סיפורו בכלא, אומר: "את סיפור האימים הזה לא כתב מארטנס עצמו, אלא המציאות".

מארטנס היה שוטר שעסק בחקירות פליליות והועבר בהליך מזורז לעסוק בחקירות פוליטיות במדינה דרום-אמריקאית הנשלטת בידי רודן. "שטפו את מוחי. לא במידה מספקת", הוא מעיד, ולכן זכה לנקודת ראות כפולה, הן כאיש משטרה המסור לתפקידו והן כמי שרואה את הפגמים בעבודה שהוטלה עליו ועל חבריו לצוות, מפקד פסיכופת וחוקר סדיסט.

אנריקה סאלינאס, צעיר עשיר ובודד, נמשך אל אנשי המחתרת שביקשו להפטר מהרודנות. למרות שבזאת הסתכמו חטאיו, הוא נפל אל מתלעות המשטרה, ומרגע שהופעלה נגדו אלימות בלתי מרוסנת, הובילה אותו הדרך ישירות לתהום ללא אפשרות חזרה. וכמו בחקירות מסוג זה, הוא לא היה הקורבן היחיד. השלטון ככל הנראה השתנה, או שנותר על כנו ורק בחר לו שעירים לעזאזל. וכך מצא עצמו מארטנס עומד לדין.

אימרה קרטס, שמבקר בספר את השלטון הקומוניסטי בהונגריה, גם אם הרחיק את הסיפור אל מעבר לאוקינוס, כתב יצירה מצמררת בקור הרוח הדיווחי שלה. הוא מספר על הקורבנות וגם על המנגנון שידע לטפח אומרי הן צייתניים שלא מחו גם כשהיו עדים לאכזריות.

בשונה ה"סיפור בלשי", הנובלה השניה בספר, "השליח", אפופת הזיה. אדם, המכונה השליח, אחוז אובססיה לשוב אל מקום אסון, שעל פי רמזים רבים הוא מחנה ריכוז נאצי. הכאב והבלבול עולים ברורים מבין השורות, אבל הערפל המכסה על הפרטים מקשה למצוא נקודת אחיזה.

בשל הנובלה הראשונה – מומלץ.

Derektivtörténet – Imre Ketrész

מחברות לספרות

2007 (1977)

תרגום מהונגרית: מרדכי ברקאי