אמיל זולא, שנולד בפריז 1840, היה בנו של מהנדס איטלקי – עובדה שהוטחה בפניו בעתיד על ידי מתנגדיו שגינו אותו כזר – ושל אם צרפתיה. בימי חייו של האב, שעל שמו קרוי סכר שבנה בדרום צרפת, ידעה המשפחה חיי רווחה. אחרי מותו נקלעו האם ובנה לקשיים, וסבלו עוני ומצוקה. מכיוון שנכשל בבחינות הבגרות נאלץ להסתפק בעבודות פשוטות, עד שבהיותו בן עשרים וחמש, אחרי נישואיו, התמסר לכתיבה.

כמי שראה עצמו אדם בעל חשיבה מדעית, עבודת היצירה שלו היתה מתוכננת ומובנית. הוא השקיע רבות בתחקירים, והתווה את מהלך עלילותיו הרבה לפני שישב לכתוב בפועל. כשהגיע זמן הכתיבה היה מסוגל לכתוב כמעט ללא תיקונים. כאחד מאבות הנטורליזם כתב על המציאות ללא כחל ושרק, לא בחל בשפה המונית שבה דברו גיבוריו, ותיאוריו את הדלות, את האלימות ואת הגסות היו בוטים ומדויקים ללא נסיון ליפות. "להפנות עורף לרומנטיקה ולתאר את המציאות בצבעיה האמיתיים […] כבר לא היו קיימים נושאים שהיו טאבו, כבר לא היו מלים אסורות מטעמי נימוס". גישה זו הקנתה לו תומכים ומתנגדים, והויכוחים סביב ספריו, בעיקר עשרים ספרי משפחת רומון-מקוואר, הפנו אליו תשומת לב רבה, ותרמו, כמובן, להפצתם. כפי שמציין טרויה, הבורגנים של זמנו יכלו ליהנות מן הקריאה תוך סתימת אפם וגינוי הכותב. הוא הפנה את חיצי ביקורתו אל הכנסיה, אל בעלי ההון, וגם אל האנשים נטולי הכוח. גיבוריו היו עובדי מכרות פחם, זונות, סוחרים זעירים, אך הגיבורה האמיתית היתה המציאות החברתית, בין אם העלילה התרחשה במקומות של מצוקה ובין אם התרחשה בסלונים מעודנים.

הביוגרף אנרי טרויה מתאר את חייו של זולא מלידה עד מותו בחנק בשל ארובה שנסתמה. הוא עומד בהרחבה על הפער שבין האיש ובין היוצר, לעתים גולש מדי, לטעמי, לקביעות פסיכולוגיות בגרוש. הוא מספר על חוג חבריו של זולא, החל מחבריו בתקופת הלימודים, ביניהם סזאן, והמשך בחבורות הסופרים שכונו בהמשך "קבוצת החמישה", ביניהם מופסאן, דודה, גונקור וטורגנייב, ו"האדונים זולא". היחסים רוויי היצרים בין הסופרים מתוארים בהרחבה, בעיקר הקנאה והעוינות שחש אדמונד דה גונקור, שלא היסס להשמיץ את זולא בכל הזדמנות (הוא השווה את עצמו לאמריקו וספוצ'י ואת זולא לכריסטופר קולומבוס, כלומר הוא המגלה האמיתי של הספרות הנטורליסטית, וזולא, שאותו האשים ללא ביסוס בגניבה ספרותית, הוא רק השני). טרויה מתאר גם את חייו האישיים של זולא, את הקשר האמיץ עם אמו, את נישואיו לאלכסנדרין, שהיו ככל הנראה נוחים גם אם לא שופעי אהבה, ואת המשפחה השניה שלו עם ז'אן, פילגשו ואם שני ילדיו.

זולא מוכר, כמובן, גם בזכות מאבקו עבור דרייפוס והמאמר "אני מאשים". הוא שילם מחיר יקר עבור התיצבותו לצד דרייפוס, הועמד למשפט, נידון לקנס ולמאסר, גלה לאנגליה כדי להמנע ממאסר, וגם בשובו לצרפת אחרי שחרורו של דרייפוס המשיך לסבול משנאה. כפי שמציין טרויה בצדק, פרשת דרייפוס לא באמת הסתיימה עם סיום ההליכים המשפטיים. "מי יגאל את צרפת מנוכחותך הרקובה? פרס הוצע לראשך", "חזיר מטונף, מכרת את עצמך ליהודים. אני יוצא מפגישה שבה הוחלט כי תתפגר", "הגורל בחר בי, ואתה, אדוני, תתפוצץ; חומר הנפץ יחסל את אישיותך הנלוזה שהארס שלה מזהם את צרפת שלנו" – אלה הם רק מבחר קטן מדברי השטנה שנשלחו אל זולא. בשל דברים אלה ודומיהם עלתה ההשערה כי מותו של זולא מחנק בשל ארובה שנסתמה לא היה תאונה אלא רצח. השאלה נותרה פתוחה.

אנרי טרויה מצטייר כאן כביוגרף אובייקטיבי. אם כי ניכר שהוא מעריך את זולא הסופר, הוא אינו מאדיר את דמותו, אלא מתאר במידה שווה את מעלותיו ואת חסרונותיו כאדם. ספרותית, לדעתי, הביוגרפיה הזו נופלת מן האחרות שלו שקראתי, אבל היא מעניינת ולכן מומלצת.

Zola – Henri Troyat

כנרת זמורה ביתן דביר

2005 (1992)

תרגום מצרפתית: דלית להב