ג'ומפה להירי, סופרת אמריקאית ממוצא בנגלי, מיקדה את ספריה הקודמים סביב חווית ההגירה. גיבוריה, שמוצאם כמוצאה, מתמודדים עם הניתוק הכואב ממולדתם, עם הזרוּת בארצות-הברית, מדינתם החדשה, עם הקשיים הפיזיים והנפשיים של העקירה וההשתרשות מחדש, ועם השאלות הסבוכות של הזהות הנובעות מכך. ספרים אלה עוסקים בנושא ברגישות, עומדים על הרבדים השונים של שאלת ההגירה, ומשרטטים בעדינות תמונה מורכבת מאוד.

"סיפורים רומאיים" שונה. להירי, שעברה לחיות באיטליה, כתבה באיטלקית על המהגרים המתגוררים ברומא. מוצאן של הדמויות במרבית הסיפורים נותר מעורפל, אך הן ניכרות בשערן השחור, בעורן הכהה יחסית, אצל הנשים גם בלבושן המכסה את כל גופן, ולעתים גם בקשיי השפה. הכתיבה היפה והמדויקת של להירי, בתרגומו המוצלח כרגיל של אלון אלטרס, מצויה גם בסיפורים האלו, אך המורכבות התפוגגה. בסיפורים הללו יש אנשים תמים, בעלי כוונות טובות, הווה אומר המהגרים, ויש אנשים רעים – באחד הסיפורים הם מכונים "עורבים" – שמתעלמים מהם באופן מעליב ומופגן במקרה הטוב, ומתנכלים להם בעלבונות ובאלימות במקרה הרע. פה ושם מבליחה הבנה בין בודדים, אך היא אף פעם אינה שוויונית.

אפשר להתבונן במורכבות ובבעייתיות של ההגירה, המוסלמית בעיקרה, לאירופה, במבט כולל, כפי שעשה דאגלס מאריי ב"המוות המוזר של אירופה", ולדאוג מאוד. אפשר לפרוט את ההגירה לסיפורים אישיים, ולהבין שמדובר בקבוצה בלתי הומוגנית – יש המבקשים להטמע ולבנות חיים חדשים הרחק מן האסונות שדחפו אותם לעזוב את מולדתם, ויש המבקשים לשחזר את מולדתם על אדמת אירופה על חשבון ערכי המערב. ואפשר, מסתבר, כפי שעשתה להירי, לספר סיפור חד-צדדי שמתעלם מכל היבט אחר.

אם חשקה נפש הקורא בסיפורים אנושיים נוגעים ללב וכתובים היטב, להירי מספקת את הסחורה. אם חשקה נפשו בראיית עולם מורכבת ומציאותית יותר, לא כאן ימצא אותה. מכיוון שהניתוק של הסיפורים מן המציאות בוטה בעיני, אצטרך להמליץ בהסתיגות המתבקשת.

Racconti Romani – Jhumpa Lahiri

עם עובד

2025 (2023)

תרגום מאיטלקית: אלון אלטרס