כך כותב ביל מאהר בפתח הספר:

"המאה ה־21 באמריקה היא סיוט פוליטי מפני שהשנאה בין המפלגות שוברת שיאים. שני הצדדים התנגדו זה לזה תמיד, אבל אני זוכר את שלהי המאה העשרים, וזה לא היה נורא. אנשים רבים צרחו זה על זה בטלוויזיה בשנות התשעים (לא מעט מזה בתוכנית הקודמת שלי), אבל לפחות יכולנו לשבת יחד באותו חדר".

וכך בפרק האחרון:

"אם אנחנו רוצים לבלום את ההידרדרות הזאת למלחמת אזרחים, אנחנו חייבים להפסיק לשנוא אלה את אלה. זה נעשה כל כך נורמלי עכשיו עד שאנחנו לא שמים לב כמה פעמים קורה שמישהו ברשת מאחל למישהו למות. כל מי שאנחנו לא מסכימים אתו – לא משנה על מה – הוא הרֶשע בהתגלמותו, וכל ויכוח עובר מאפס לרצח בתוך שניות. זה אפילו לא צריך להיות ויכוח על משהו חשוב: אמרת שהתוכנית ״אחת שיודעת״ היא זבל? אתה מת!"

"הפילוג האמיתי שלנו הוא לא בין אדומים לכחולים אלא בין בני אדם משני הצדדים שלא מוכנים לבוא במגע עם אמריקאים שמחוץ לשבט הפוליטי שלהם, ולכן אין להם שום מושג איך הם באמת, ובין בני אדם משני הצדדים שמוכנים לעשות זאת".

"בימינו כולם אומרים שהדרך לגשר על הפער המפלגתי הנורא שלנו היא לדבר עם הצד האחר ולשמוע את נקודת המבט שלו. לא – זה בדיוק מה שאסור לנו לעשות. זה לא עובד. אף אחד מעולם לא החליף צד בעקבות ויכוח. דברו עם הצד האחר, בהחלט, אבל לא על פוליטיקה. אין לזה סיכוי, זה כמו לנסות לשכנע את טום קרוז לרדת מהסיינטולוגיה. אל תלכו לשם בכלל".

"כששני הצדדים מאמינים שהצד האחר בשלטון פירושו סוף העולם – כן, באווירה כזאת יכולה לפרוץ מלחמת אזרחים".

די להחליף את אמריקה בישראל ואת הכחולים והאדומים בימין ושמאל, והדברים יכולים להקרא כאילו נכתבו כאן.

בין המבוא לסיום מאהר – פרשן מדיני, קומיקאי, מנחה תכניות טלויזיה – מדבר על כל מה שיש לתקן בארצות הברית, שמצטיירת כאן בצבעים קודרים כמעט בכל תחום, וגם על מה שיש לתקן בעולם. כמי ששורשיו בקומדיה, הכתיבה שלו שופעת שורות מחץ, ואלו אינן מכסות על הכעס ועל הדאגה שהוא חש. מאהר ידוע כמי שאומר את שהוא חושב מבלי להצטעצע ולהתייפייף, ולכן לעתים הוא בוטה, ובשוליים גם וולגרי, אבל ניכר שהדברים בוערים בו, שהוא אדם שחושב לעומק, וגם אם לא מוכרחים להסכים אתו דבריו ראויים לשמיעה ולהרהור.

כמו אנשים רבים בשנים האחרונות, מאהר חש שהמפה זזה מתחת לרגליו. הוא ליברל מובהק, אבל מונח הליברליות נע הרחק שמאלה אל מחוזות הקיצוניות הווקית והופקע מרשותם של מי שרואים עצמם דמוקרטים-ליברלים. בלשונו של מאהר – "דרגות של רגישות יתר, תרבות קורבנית ושפע של שטויות, שאני מסרב להעמיד פנים שהם שלוחה של הליברליזם". המצב בצד השני של המפה זהה, כשמה שהוגדר פעם כשמרנות נע לקיצוניות ימנית. במרכז נותרו רוב האנשים שאיכשהו איבדו את זהותם הקולקטיבית, אבל מזוהים על ידי המחנה הנגדי על פי הסמן הקיצוני של השתיכותם. כן, כמו בארץ. אם אתה מפגין בעד החזרת החטופים אתה ללא ספק רל"ב הזוי, ואם את מתנגדת לפתרון של שתי מדינות את לבטח ביביסטית שטופת מוח. כאילו אין שום דבר באמצע, כאילו אי אפשר גם וגם.

מלבד הקיטוב הפוליטי, ומלבד הבוז שמאהר רוחש לרפובליקנים, או ליתר דיוק לגלגול הנוכחי של הרפובליקניות, הוא כותב על שורה ארוכה של נושאים חברתיים מקומיים. הוא מתייחס לשיטה החברתית בכלל – "הסוציאליזם נחוץ כדי למתן את הקפיטליזם, כמו שנהר שוצף זקוק לסכר מפעם לפעם, כי יצר הרווח מייצר תמריצים נוראים שצריך לרסן" – ולתופעות חברתיות מסוימות בפרט. בין השאר הוא מדבר על המכללות, שהפכו מיותרות בעיניו, ולא רק בגלל המחיר הבלתי נסבל של הלימודים, על חינוך ילדים שמוריד עוד ועוד את הרף של הישגיות ושל אחריות אישית, על עודף ביורוקרטיה שמסרבל כל דבר, על יחס לאתאיסטים, על מגפת ההשמנה, על הבעייתיות של הביטוח הרפואי, על חופש הדיבור, על ניכוס תרבותי ועוד.

נושאים נוספים שמעסיקים אותו נדונו בהרחבה גם בספריו של דאגלס מארי, "שגעון ההמון" ו"המוות המוזר של אירופה". ביניהם נמצאים התקינות הפוליטית שהפכה למשטרת מחשבות מסרסת, השנאה העצמית של כל מה שלבן ומערבי ומתן הנחות גורפות לכל תרבות אחרת, שכתוב ההיסטוריה, שינוי מגדר בגיל הילדות, ועוד. הנה כמה אמירות בנושאים אלה:

"אתם המפלגה המזוהה עם גירוש נואמים מקמפוסים של מכללות, ואתם גורמים לכולנו ללכת על ביצים ולהחליף את 'הבה לא נבחין בצבע' ב'הבה נבחין בצבע תמיד ובכל מקום'״. עמדה שבעבר הייתה של הקו־קלוקס־קלאן".

"ווק – היא נעשתה מילה שגורמת לגלגול עיניים מפני שהיא מזוהה עם אנשים נעלבים מרגע שהם פוקחים את העיניים בבוקר ומקבלים פקודות מטוויטר, והיהירות ועודף הרגישות שלהם נעשו מכבידים ומטריחים".

"ציידי המכשפות המסוכנים ביותר עכשיו באים מהטוויטר, מאוניברסיטאות היוקרה ומן השמאל ה'פרוגרסיבי'".

"משטרת התקינות הפוליטית קבעה שגינוי של נוהג תרבותי שונה משלנו הוא גזענות. ואני אומר שהליברליזם איבד את הדרך כשהחל לחשוב ככה ולהעמיד פנים שאפרטהייד מגדרי בעולם המוסלמי הוא פשוט נוהג תרבותי ״שונה״ ולא הפרה מאוסה של זכויות אדם"

"יש תיעוב עצמי מוזר אצל לבנים ליברלים, וזה לא עוזר לאיש. לרומם בני אדם שהחברה רימתה או זנחה אותם זה ליברליזם. לשנוא כל דבר לבן זו פשוט הפגנה מייגעת של עליונות מוסרית. התשובה למאסרי המונים היא להפסיק להכניס לכלא שחורים שלא מגיע להם עונש כזה, ולא להכניס יותר לבנים לכלא של טוויטר".

"למה כל תרבות אחרת מקבלת יחס אוהד, ורק התרבות המערבית היא סכום כל העוולות שעשתה אי־פעם ולא יותר?"

בין הנושאים הנוספים המעסיקים אותו נמצא את שאלת איכות הסביבה, החלומות על התישבות על מאדים ("זה רעיון מסוכן שהתרבות שלנו כבר שבויה בקסמו יותר מדי: שאפשר להמשיך לזהם ולהחריב את כדור הארץ מפני שיש לנו מקום חדש, כיפי, מסעיר ואופנתי שנקרא מאדים"), יחסים רומנטיים במקומות עבודה, היחס לסין, הבדידות המתפשטת בשל ההתמכרות לטלפונים, אזהרות טריגרים ("אני נדלק בכל פעם שאני רואה אזהרת טריגר מפני שאני נזכר עד כמה שברירית וחלשה נעשתה אמריקה. כאילו היא עוטה מסכה על הנפש"), ועוד ועוד.

עוד בדומה לדאגלס מארי, גם מאהר דובר בזכות ישראל ונגד הטרור ותמיכת המערב בחמאס אחרי השבעה באוקטובר. הנה כמה מדבריו בנושא זה:

"אין הרבה דברים חיוביים, אם בכלל, שקרו בזכות הטבח של 7 באוקטובר בישראל, אבל אחד מהם הוא שאמריקה נוכחה לדעת איך ההשכלה הגבוהה שלה נהפכה לאינדוקטרינציה לסלט של רעיונות רעים, ובהם התפיסה הפשטנית שהעולם הוא מקום בינארי שכולם בו הם ״מדכאים״ או ״מדוכאים״. כשמדובר בישראל ה״מדכאים״ הם תינוקות וקשישים".

"אותם סטודנטים שיאמרו לכם שמילים הן אלימוּת ושתיקה היא תוקפנות השמיעו דברי תמיכה רמים מאוד כשהחמאס יצא להילולת רצח ואונס שהוויקינגים בוודאי היו מתפארים בה. הם ידעו מיד אל מי לכוון את האצבע המאשימה: אל הנרצחים. הם הרי למדו את הקורס באתיקה".

"לכל שוחרי הקִדמה ואנשי האקדמיה שמדברים על ישראל בתור ״מוצב קדמי של תרבות המערב״, כאילו זה משהו שלילי, אנא שימו לב: תרבות המערב היא שנתנה לעולם כמעט כל ערך ליברלי שהליברלים אמורים להוקיר: חירות הפרט, החקירה המדעית, שלטון החוק, חופש דת, זכויות נשים, זכויות אדם, דמוקרטיה, משפט באמצעות מושבעים, חופש דיבור… בבקשה תפסיקו אותי מתי שהוא. ומאחר שאפשר למצוא את כל הערכים האלה בישראל של ימינו וכמעט בשום מקום אחר במזרח התיכון, הרי ברור שהעולם היה מקום טוב יותר אילו היו בו עוד מדינות כמו ישראל. מובן שהמסר הזה נופל על אוזניים אטומות של בני הדור הנוכחי, שמצמצמים כל דבר לקורבנות ולאשמים, ולכן ישראל נתפסת כפרי הרעיל של המערב המקרבן. האירוניה היא שכל אנשי השוליים בעולם חיים טוב יותר היום בזכות, ולא למרות, האידיאלים המערביים".

"מלחמות מסתיימות במשא ומתן, והתקשורת די מתעלמת מהעובדה שקשה מאוד לשאת ולתת כשעמדת הפתיחה של הצד האחר היא 'תמותו כולכם ותעופו לנו מהעיניים'" (בהתייחס לסיסמת "מן הים עד הנהר").

למרות שפע הציטוטים, הסקירה היא רק טעימה מן הדברים, ולדעתי הם ראויים לתשומת לב ללא קשר לעמדה הפוליטית או החברתית של הקוראים. לא מוכרחים להסכים על תובנותיו, אבל בהחלט כדאי להרהר בהן, בוודאי בעולם שבו אנשים נסגרים בבועות של המוכר בזכות תוכן "מותאם אישית".

מכיוון שמאהר מרבה במשחקי מלים ובהתיחסויות של האמריקניוּת, עמד מן הסתם המתרגם יוסי מילוא בפני משימה מאתגרת, שלטעמי צלח אותה היטב.

מעורר מחשבה, מעניין ומומלץ.

What This Comedian Said Will Shock You – Bill Maher

עם עובד

2025 (2024)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא