"חשבתי שלמראה עגלת הקברנים ועליה אמא בתכריכים, יד נעלמה תנעץ חץ בלבי, כמו התערבות כירורגית גואלת לניקוז מורסה על העור. והדקירה תוליד לא רק היטהרות אלא גם השלמה, שחרור פנימי מכעס קדמוני שרוחש מתחת לעורי כתולעת ברהיט עץ. היתה בי פנטזיה על מורסה נקרעת משכבת תאיה המתים, זולגת כמו לבה במורד הר געש ומקרישה את יגוני כמו אבני בזלת. כל זה לא קרה".

כשאמם של קובי ואורי מתה, שני האחים חיים כבר שנים מחוץ לישראל, מחפשים איש בדרכו את השלווה אחרי ילדות אומללה. ילדותם ונערותם של קובי הבכור ואורי הצעיר היו רצופות אלימות פיזית ובעיקר התעללות נפשית, שנבעה ברובה ממה שהם חוו כשנאתה של אמם כלפיהם, בצירוף התקפי אלימות בלתי צפויה מצד אביהם. קובי זכה באשה תומכת ובמשפחה יציבה באוסלו. אורי ההומוסקסואל, שחי באתונה, מגדל באהבה ילד בשותפות הורית עם אשה שחיה בישראל. אולי אפשר היה לצפות שהחוויות המשותפות יקרבו בין האחים, אך בפועל זה לא מה שקרה. "כל הזמן הרגשתי צורך לנער אותו, לגרום לו לומר את המילים המפורשות. ציפיתי שיעמוד לצדי, והוא תמיד הכזיב. מה שמעולם לא הפריע לי לקוות שיום אחד זה יקרה. גם היום. לייחל ליום שבו קובי יגיד, בלי כחל וסרק: נכון, גדלנו אצל מפלצת דו־ראשית. ראש נחש וראש צבוע", אומר אורי.

בשונה מקובי ואורי, שבחרו להתרחק, אחותם האמצעית דבורה הצילה את עצמה בדרך הפוכה, כשהיתה למה שהאחים מכנים משת"פית של האם. היא נשארה בארץ, שמרה על קשר קרוב עם האם גם אחרי מות האב, והיא זו שמבשרת כעת לאחיה, שבינם ובינה כמעט ואין קשר, על מות אמם.

במפתיע, ואולי לא, הארוע משפיע על הדינמיקה שבין הבנים. מה שמתחיל כויכוח אם לנסוע לארץ להלוויה – קובי רואה זאת כמובן מאליו, אורי מתלבט – ממשיך כסדרה של שיחות נפש שבמהלכה האחים משתפים זה את זה בחוויות הילדות השונות שלהם, בפרקים מן הביוגרפיה המשפחתית הסבוכה, ובעיקר ברגשותיהם אז ועכשו.

איך מתמודדים עם עבר קשה כל כך שאינו מרפה גם בהווה? קובי מבקש למצוא להוריו תירוצים וכתוצאה מכך לסלוח. אורי אינו מעוניין בתירוצים. "אתה גדלת להיות נציג הסנגוריה הציבורית, ואני באמת מעריך את העמדה שלך. הלוואי שיכולתי להיות שם, אבל בחוויה שלי, אחרי כל השנים האלה, אני עדיין מייצג את התביעה שחותרת להרשעה. שרואה בעיני רוחה סורגים ובריחים", הוא עונה לאחיו. קובי מאמין בכוחה של הסליחה, לא עבור הנסלח אלא בעיקר עבור הסולח. לדבריו, "הסליחה היא לא רק אקט של אצילות, או נדיבות, או טוהר לב ששמור לבודדים. בעיני, הסליחה היא ביטוי ליכולת ריפוי. ליכולת לפנות מקום לתקווה". אורי אינו מוכן לנסות לסלוח, משום שהעוול קשה מנשוא, ואומר, "אני לא סולח לה על כך שהיא חמסה ממני את הזכות לאהוב אמא. אני מאמין שאהבת התינוק לאמא שלו היא צורך קיומי מכריע עבורו, לא פחות מאהבת האם ליוצא חלציה. תחשוב כמה אנחנו פורחים כשאנחנו מתמלאים אהבה".

תוך כדי השיחות בין האחים הם לומדים על החיים הקשים שחוותה אמם כילדה. האם יש בכך כדי להצדיק את היותה אם איומה? להסביר אולי, להצדיק לא. אורי יודע שהאלימות של הוריו "היתה בעצם הביטוי הטראגי לחוסר האונים הקיומי שלהם",אבל עובדה זו אינה מפחיתה מבגידתם באחריות ההורית.

אין לספר הזה סיום מזכך של השלמה והבנה ומחילה. הוא כנראה אינו אפשרי, שכן "המרחק לא מרפא והשנים שעוברות לא מתקנות את הנשמה". יש בו נחמה של אחווה אחאית שצמחה מתוך הארוע המכונן ומתוך הבגרות של הבנים שמצאו סוף סוף את הדרך להדבר.

בשכונת ילדותו של המספר בשנות ה-60 אנשים ידעו על אלימות שמתרחשת מאחורי דלתות סגורות ובחרו להתעלם. שכנה אחת בלבד הציעה ליטוף וחמלה, קרן אור שכוחה לא נשכח גם אחרי עשרות שנים.

הספר, ששואב מן הביוגרפיה של הסופר, מיטיב לתת ביטוי לכאב ולאומללות, ונותן רשות ומקום לכעס ולעלבון הבלתי נמחה.

עוצמתי ומומלץ.

אפרסמון

2025