שושן הרן נחטפה לעזה בשבעה באוקטובר יחד עם בתה עדי שהם ושני ילדיה, נווה בן השמונה ויהל בת השלוש, ועם גיסתה שרון אביגדורי וילדתה נעם בת השתים-עשרה. במשך שעות התבצרו בממ"ד בבית בבארי, מייחלים לעזרה שלא הגיעה, עד שהחליטו להכנע. אבשלום, בעלה של שושן, נרצח במקום, עובדה שנודעה להם רק בשובם לארץ. טל שהם, בעלה של עדי, נחטף והוחזק בתנאים קשים. בבית הסמוך לבית הרן נרצחה אחותה של שושן, לילך, יחד עם בעלה אביתר, שסבל ממחלת ניוון שרירים, ועם פול שטיפל בו. גם עובדה זו לא היתה ידועה להם בחמישים הימים שחלפו עד עסקת השחרור הראשונה.

שלוש הנשים ושלושת הילדים הוחזקו יחד במספר דירות פרטיות בעזה, מופרדות מן המשפחות שהתגוררו בהן על ידי השומרים שהשגיחו עליהן מסביב לשעון. המזון ניתן במשורה, התנאים ההיגייניים היו ירודים, והאזור היה תחת הפגזות של צה"ל. יחסית שיחק להם מזלם (עד כמה שניתן להשתמש במלים אלו בהקשר הזה), והשומרים התיחסו אליהם רוב הזמן כאל קלפי מיקוח יקרים, אבל הזכרונות הטראומטיים הטריים ממה שראו עיניהם בבארי אחרי שיצאו מן הממ"ד הבהירו להם שחייהם תלויים להם מנגד. לכך תרמה גם אמירתו של אחד מהם שהצהיר כי הוא אמנם התמנה לתפקיד עורפי של שמירה על החטופים, אבל הוא ואנשי החמאס שביצעו את מעשי הזוועה אחד הם.

שושן מתארת בלשון שהיא בעיקרה דיווחית, אם כי הרגש נוכח מאוד, את קורותיהם החל מן השעות הנואשות בממ"ד ועד שחרורו של טל אחרי חמש-מאות וחמישה ימים. את היומיום המעיק וחסר הוודאות, את הרעב, את החיים יחדיו במרחב מוגבל, את הנסיונות לגונן על הילדים מפני המציאות, את השאלות המייסרות באשר לגורל בני משפחתם וחבריהם, וגם את האינטראקציה המורכבת עם השובים. עם שחרורם, למרות כאב הבשורות על גורל קרוביהם ולמרות שנזקקו לשיקום, נחלצו למאבק להשבתם של טל ושל שאר החטופים שנשארו מאחור, ונחשפו לסיפוריהם של חטופים אחרים, נשים וילדים, ששוחררו באותה פעימה. על ההתעללות הפיזית והנפשית שספגו אלה שנותרו בעזה עד הימים האחרונים של המלחמה למדו עם רק עם שובם של אלה.

פרק מעניין בספר מוקדש לעניין תגובת העולם לארועי השבעה באוקטובר. מערכת משומנת היטב הוכנה מראש כדי לגייס את דעת הקהל לטובתם של הרוצחים, וכידוע היא השיגה, ועדיין משיגה תוצאות. שושן היתה פעילה בתנועת נשים למען השלום, מתוך אמונה שיש בכוחן לגרום לו להפציע. בספר היא אינה עוסקת בפוליטיקה, אבל נדמה לי שמשהו באמונה הזו נפגם, או למצער שינה פוקוס, ונראה שנדרש חריש עמוק ויסודי, בעיקר בצד הפלשתיני, כדי להביא לדו-קיום בין הצדדים.

בשולי הדברים: ההיכרות הכמעט אינטימית של הציבור עם החטופים, וגם עם חללי אותו יום מר, חשפה דמויות מעוררות השתאות, שחבל שאיננו נחשפים אליהן גם בימים רגילים. תחילה למדנו על אלה שיכלו להמלט, אבל בחרו להבריח מן השטח המסוכן עוד ועוד אנשים, ועל אלה שמיהרו דרומה לעזור. מסיפורי השבים למדנו על חטופים שעודדו חטופים אחרים, על אלה שהעזו לעמוד מול השובים. וכל הזמן הזה סופרו עוד ועוד פרטים מחייהם של החטופים ושל החללים לפני השבעה באוקטובר, והתברר שנעשים פה דברים גדולים שאינם זוכים לכותרות. שושן הרן, כדוגמא, יזמה פרויקט שאפתני ורב השפעה לטיוב החקלאות באפריקה ולשיפור משמעותי בחיי החקלאים. על הפרויקט Fair Planet ניתן לקרוא כאן.

"שבויה במשימה" הוא ספר חשוב. צריך לשוב ולספר את שארע, צריך להציג בפני העולם את הפנים האמיתיות של האיסלם הקיצוני המבקש לשנות אותו שינוי יסודי. הספר כתוב בבהירות, בכנות, חודר ללב ומומלץ.

ידיעות ספרים

2026