מחבר etiser

אדוארדו בן השלוש-עשרה ואחיו הצעיר ממנו בשנה נשלחים על ידי הוריהם למחנה קיץ בגואטמלה, ארץ הולדתם. שלוש שנים קודם לכן נמלטו מהמדינה, שהפכה מסוכנת, והיגרו לארצות הברית. כעת, אולי לשם חיזוק שורשיהם של הבנים, שורשים כפולים – גואטמלים ויהודים – הם שולחים אותם למחנה לילדים יהודים. אדוארדו כבר הרחיק עצמו משורשיו, הוא מסרב לדבר ספרדית, מסרב לקיים את מצוות הדת, ואינו מודע למה שיבין עשרות שנה אחר כך: "עכשו אני מבין שההתנגדות שלי לא היתה לדרישות עצמן, בכל אופן לא ישירות, אלא לכל מה שההורים שלי ייצגו, לעולם שלהם באופן כללי". מכל מקום, אין לו יכולת בגילו להתנגד לתכניות הקיץ שהתוו הוריו.

המחנה, שיש בו אלמנטים צופיים, כמעט צבאיים, מתגלה כבעל סדר יום אידיאולוגי, שיישומו עתיד להותיר צלקות בקרב החניכים. הטקסט שעל הכריכה והפרסומים סביב המהדורה העברית נמנעים מלתאר את ארוע המפתח שחווים אדוארדו וחבריו, אבל קשה להגיד משהו משמעותי על הספר מבלי להתייחס אליו (ולעניות דעתי אין מדובר פה בקלקלן שיפגע בחווית הקריאה). סמואל בלום, המדריך הדומיננטי, שמבטיו הרתיעו את אדוארדו ממש מהרגע הראשון (או שזו תובנה בדיעבד), החליט להנחיל לחניכים את חווית השואה בפועל, כי בקריאה ובדיבורים אין, לדעתו, די. מבלי להתריע, מבלי להסביר, מחנה הנוער הופך למחנה ריכוז, כולל מסדר אינסופי, סלקציה בלתי הגיונית, עונשים ללא סיבה, אלימות או למצער כוחנות, ואימה נוכח הטירוף שאין בו שמץ של הגיון. ארבעים שנה לאחר מכן, כשנקרית לאדוארדו ההזדמנות לשאול את סמואל לפשר ארועי אותו יום, הוא עדיין חש בושה וסלידה.

איך מסבירים לילדים יהודים את הגורל היהודי? איזו שיטת לימוד עדיפה בנושא זה ובכלל? פדגוגיה מסורתית או פדגוגיה רעילה אך בלתי נשכחת מבית מדרשו של סמואל? עד כמה ניתן לסמוך על זכרון אישי כשמבקשים לספר על העבר ואולי להפיק ממנו תובנות? בשאלות עיקריות אלה, ובשאלות נוספות המסתעפות מהן ואליהן – ביניהן יחסים בין-דוריים, אהבת נעורים, כתיבה, שורשים ושייכות, אנטישמיות ועוד – עוסק הספר, שהוא צנום יחסית אך מכיל התיחסות מעמיקה לנושאים מהותיים. 

הסופר מעניק למספר בגוף ראשון את שמו ופרטים ביוגרפיים השאולים מחייו, משלב פרטים היסטוריים ודמויות היסטוריות, ושם בפיו של אדוארדו הספרותי דברים שאדוארדו הסופר אומר בראיונות (לדוגמא שאלה שנשאל על ידי עיתונאי ספרדי: אילו שני ספרים לא קרא אף פעם אבל הכי השפיעו עליו כסופר? תשובתו: התנ"ך והפופול וו, סיפור הבריאה של בני המאיה. "הם חלק ממני, שניהם כתובים אי שם עמוק מאוד בתוכי. הספר של היהודים והספר של הגואטמלים […] שתי היצירות המונומנטליות האלה, שמייצגות ומגדירות את שני העמודים הגדולים שעליהם נבנה ביתי"). כתוצאה מכך הגבול בין מציאות לדמיון מיטשטש, ולולא חיפשתי מעט מידע מחוץ לספר הייתי נוטה להאמין שמדובר בסיפור אמיתי. את התחושה הזו יש לזקוף לזכות הכתיבה האמינה של הסופר, ולזכות היותו של הספר כעין מונולוג חופשי, הזורם לצדדים ושב ומתכנס אל ציר העלילה, כנהוג בסיפור בעל פה. התרגום היפה של מיכל שליו תורם אף הוא לחווית הקריאה הטובה.

זהו הספר הראשון של אדוארדו חלפון שמתורגם לעברית. יהיה מעניין לקרוא ספרים נוספים שלו.

Tarantula – Eduardo Halfon

חרגול ומודן

2025 (2024)

תרגום מספרדית: מיכל שליו

בילי, נטלי, מרי-אליס והלן הן רוצחות שכירות בשירות ארגון בינלאומי חוץ-ממשלתי המכונה "המוזיאון". הארגון נוסד תחילה במטרה ללכוד ולחסל פושעים נאצים, וכשמספרם של אלה פחת, עבר להתמקד בדיקטטורים, בסוחרי אדם, ובסוחרי סמים או נשק, כלומר, באנשים שחיסולם יביא תועלת לאנושות. הארגון, שהיה מורכב בימיו הראשונים מגברים בלבד, החליט לאפשר לנשים להצטרף לשורותיו, וארבע הנשים הללו גובשו בצעירותן לכלל יחידה עצמאית משלהן. הן מאמינות בשליחות שהוטלה עליהן, רוצחות ללא יסורי מצפון, ואינן חורגות מרשימת היעדים שמספק להן המוזיאון. אלא שכעת, כשהן בשנות הששים לחייהן ועל סף פרישה, מסתבר להן שהן עצמן הפכו יעד לחיסול. מישהו, אולי בתוך הארגון, החליט להפטר מהן, והן רוצות לגלות מי ולמה, וכמובן להציל את עצמן.

בריחה והסתתרות אינן באות בחשבון, גם משום שאין להן רצון לנהל חיי מחתרת, וגם משום שקשה להאמין שאפשר לחמוק לאורך זמן מעיני המוזיאון. לכן, חמושות בכישורים שרכשו עם השנים, הן יוצאות למסעות חיסול, שנועדו להוריד אחד אחד את כל מי שקם נגדן.

מכיוון שזהו ספר על נשים מזדקנות, יש בו ברכיים כואבות ופה ושם קוצר נשימה, שבעיני נראו כמו יציאה ידי חובת דרישת העורכת (שלה הסופרת מודה בסיום) לכתוב על נשים מבוגרות. פרט לכך, זהו ספר פעולה שיחודו בשיטות הפעולה הבלתי שגרתיות של הגיבורות, אבל בסופו של דבר הוא רגיל למדי. כמנהג ימינו, שהגיע הזמן לחדול ממנו, הוא מסופר לסרוגין בהווה ובעבר, ובאופן מלאכותי ההווה מסופר על ידי בילי בגוף ראשון, והעבר מסופר בגוף שלישי.

דיאנה רייבורן כתבה עשרים ושמונה ספרים בשמונה-עשרה שנים (אם לא טעיתי בספירה זהו הספר העשרים ושניים שלה). מצד אחד ניכרת מיומנות בכתיבה, היא זורמת, קריאה, לא מייגעת. מצד שני ניכרת ההסתפקות ב"ניצוצות" אקשן על חשבון סיפור משכנע, וחבל.

חובבי מתח לשמו כנראה ייהנו ממנו. אני פחות.

לקריאת פרק ראשון באתר עברית

Killers of a Certain Age – Deanna Raybourn

מטר

2025 (2022)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

כשנדמה שחייו של הצאר הרוסי בסכנה בעודו נופש עם משפחתו בעיר יאלטה, מזעיק ראש העיר את אראסט פטרוביץ' פנדורין לעזרה. הרוצח הפוטנציאלי, המכונה בפי הבלשים אודיסאוס, אם כי הוא עצמו בוחר בשמות ציפורים כמסווה, הוא טרוריסט חמקמק, אפילו טביעות אצבעותיו אינן מצויות במערכת. פנדורין, שהגיע לעיר בתפקיד רגוע של חבר הוועד המארגן ארוע להנצחתו של צ'כוב, נענה לקריאה. אודיסאוס מצליח לחמוק (לצאר ולמשפחתו שלום), ופנדורין יוצא למרדף, שיוביל אותו אל באקו, העיר השחורה, שכינוייה ניתן לה בשל עסקי הנפט המשגשגים בה ובסביבתה.

העיר רוחשת מאבקים, גלויים וסמויים. דם רע זורם בין הארמנים לאזארים, בין הבולשביקים לתעשיינים ולבעלי ההון. היצרים גועשים סביב העסקים המניבים עושר אגדי. שוחד ודמי חסות הם נוהג נפוץ, אף פעם לא ברור מי אויב ומי ידיד. שביתה מאיימת לשתק את שדות הנפט, ולא תמיד ניתן לדעת מי מלבה אותה. השנה היא 1914, ונדמה שהעולם יושב על חבית אבק שריפה בעקבות רצח הארכידוכס פרנץ פרדיננד. פנדורין מנסה למצוא את אודיסאוס, המכונה גם נקר, בתוך הסבך הבלתי אפשרי של התככים והשנאות. עוזרו היפני המסור מאסה אינו יכול לעמוד לצדו הפעם, ואת מקומו תופס קארה-גאסים האזארי, שודד המקושר היטב בעיר. אשתו של פנדורין שוהה בעיר עם צוות הסרטה; אלמנה מוסלמית מכובדת נותנת בו עינה; אנשי משטרה, אנשי עסקים ודיפלומטים מעורבים בדרכים מפותלות בתסבוכת המקומית. פנדורין נעזר בכישורי הדדוקציה שלו כדי לפלס את דרכו בין כל אלה ולצוד את הנקר בטרם ימיט חורבן על העיר, וכתוצאה מכך על כל מי שתלוי בנפט שהיא מייצרת. הוא נעזר גם בכישורים הפיזיים והמנטליים הפנטסטיים שרכש בשנים של אימון על פי שיטות יפניות, תוצר של התמדה ושל משמעת ברזל (על היכרותו עם השיטות האלה הרחיב אקונין ב"מרכבת יהלום"). אולי נדמה שפנדורין הוא כל יכול, אבל הוא טועה לעתים ונדרש לתקן מסלול, והוא בוחר בחירות שאינן תמיד שקולות אלא מושפעות מן הרגש. בשלב מסוים גורלם של מיליוני בני אדם נתון בידיו, פשוטו כמשמעו, אבל במקום לחוש אל המשימה הוא הולך אחרי משימות שמכתיב לו לבו, מאמין בטעות שיוכל לעמוד בכולן כאחת (או אולי לא ממש מבין את גודל השעה, הבנה שהקורא מבין בחוכמה שלאחר מעשה).

בוריס אקונין מחבר בין סיפור מתח בדוי לרקע היסטורי ולארועים שארעו בפועל. את הטעם המיוחד של הספר מעניקות הדמויות היחודיות שבו, המתוארות ביד אמן, כמו גם ההיבטים היפניים שבהתנהלותו של פנדורין, ועובדת היותו בן אנוש על חולשותיו למרות מעלותיו וכישוריו. הכתיבה של אקונין מפורטת, מלאת חיים, שופעת ידע ומידע, ובחלק גדול מן הזמן שנונה ומצחיקה. סיפור המתח רב תהפוכות, מתקבל על הדעת, ומפתיע עד הרגע האחרון ממש. זהו הספר הארבע-עשר בסדרה, שתחילתה ב"עזאזל", אך ניתן לקרוא אותו כעומד בפני עצמו. יגאל ליברנט העניק לספר תרגום זורם וטבעי.

מהנה מאוד לקריאה ומומלץ בהחלט.

Чёрный город – Борис Акунин

ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2025 (2012)

תרגום מרוסית: יגאל ליברנט

צירוף של מצוקה כלכלית בעברו האחד של העולם עם שגשוג וניצול הזדמנויות חסר-לב מעברו האחר, הוליד בשלהי המאה התשע-עשרה, ואל תוך המאה העשרים, את ארגון צבי מגדל. כשלושים אלף נשים, חלקן ילדות ממש, רובן ככולן מן השכבות הדלות של יהדות פולין, פותו להגר לארגנטינה למטרות עבודה או כנשים נשואות ליהודי מקומי. הן סברו שהן עומדות בפני חיים טובים יותר, שתוכלנה להתפרנס בכבוד ולשלוח כסף למשפחותיהן שנותרו בבית, או שתמצאנה אושר עם בעליהן, ששודכו להן בחופזה, אבל כבר על הספינה נאנסו, נכלאו, הוכו, והושפלו כדי לשבור את רוחן, ובהגיען ליעד מצאו עצמן משמשות כזונות ללא דרך לחמוק.

אני רוצה להאמין שהמשפחות בפולין פעלו בתום לב כשאפשרו לבנות להרחיק מהן, מתוך ידיעה שסביר שלא יתראו שוב. אבל היו שמועות, היו חששות, ובמקרה המתואר כאן היתה בחירה, מן הסתם לא מודעת, להדחיק את העובדה שהבת עולה קורבן. "סכום המטבעות שהוצע לו עבור הבת גדול ממשכורתו השנתית, הרבה יותר גדול, הבטחה לארוחה בכל יום לשנתיים–שלוש ועוד. שקית הבד הקטנה לפניו יכולה לגזור את דינם, חיים או מוות ברעב", כך מתוארת התלבטותו של אביה של אסתרה, הילדה-אשה שבמרכז העלילה. לא מְכירה של ממש, רק מוּדעוּת כוססת מבפנים, מתריעה שמשהו אינו תקין, ובכל זאת… כשמגיעות מאוחר יותר ידיעות ברורות על מצבן של הבנות, שני ההורים מעדיפים להעמיד פנים שלא קראו, נמנעים מלשוחח על כך. אין בכוחם לעשות דבר עבור הבת האבודה.

ההורים אולי אינם יכולים כבר לעשות דבר, אבל הנשים עצמן מצאו את הכוח להתאגד, לדאוג זו לזו, להקים בית כנסת וחלקת קבורה עבור עצמן, לייסד קופת צדקה, כשאיש לא רצה בהן מעבר ל"תפקידן", זה שנכפה עליהן ושממנו לא היה להן סיכוי להחלץ, אפילו בתום תקופת השעבוד.

הספר נפתח באותה חלקת קבורה, כשאיזבלה, צעירה מקומית, מדווחת על מציאת שתי גופות, ומתוודעת למיתוסים האופפים את המקום. משם עובר הסיפור אל ג'ולי, שאסתרה היתה דודתה, מבנות המשפחה הבודדות שנותרו בחיים אחרי השואה, והיא להוטה לגלות מה עלה בגורלה, ולבסוף אל אסתרה עצמה. איתן פריאר-דרור מרחיב כאן את הנובלה "ביום הרביעי בלעה אותה מפלצת" שנכללה ב"ומי גר במגדל", ומוסיף היבטים נוספים לסיפור הקשה של ה"פולאקאס", כפי שכונו הנשים שהובאו מפולין. בתוך הפרוזה הסיפורית הוא משלב רקע היסטורי ודמויות היסטוריות, כמו זו של רבי רפאל אנקווה, שהתיר שימוש בפרוכת שהכינו הנשים, למרות שמקורה בכספי זנות, וזו של ברטה פפנהיים שהיתה מראשי המאבק בסחר בנשים.

ארגון צבי מגדל חוסל ב-1930 בזכות יוזמתה של רחל ליברמן, אחת מקורבנותיו, אך הבושה לא התפוגגה (על מאמצי ההשכחה של הדור הבא של הסרסורים והזונות אני ממליצה לקרוא ב"המשרד למקרים מיוחדים").

"חופה שקטה", על שם החופות החפוזות שנערכו בפולין בין הבנות לציידים, הוא ספר מעניין, נוגע ללב, ומומלץ.

אפרסמון

2025

בשנת 1939 הוקמה מק"י, מחלקת קשר יונים, שהכשירה יוני דואר לשימושה של מחתרת ההגנה. כשהוקמה המדינה, נוסדה יחידת יונאים, על בסיס אותה מחלקה, כחלק מחיל הקשר. שובכים ניידים צורפו לפעילותן של היחידות השונות, והוסיפו לשמש את הצבא עד מחצית שנות ה-50', כשהטכנולוגיה דחקה אותן אל דפי ההיסטוריה. על פעילותם של היונאים והיונים במחצית השניה של שנות ה-40', עד הקרב על לטרון, מספר מאיר שלו באמצעות שתי דמויות מרכזיות – הנער שכונה "התינוק", בן למשפחה מתפוררת שגדל כילד חוץ בקיבוץ, ומצא את מקומו בשובך שהוקם במקום; ונערה, שכונתה "הילדה", שהביאה יונה פצועה אל גן החיות התל-אביבי, שם מוקם השובך המרכזי של מק"י, והצטרפה מוקסמת אל הצוות שאימן את היונים וטיפל בהן. בין שני הצעירים נוצר קשר של אהבה, שתוחזק באמצעות יונים שעפו בין העיר לקיבוץ, עד נפילתו של "התינוק" בקרב.

הסיפור של היונים ושל האנשים שטיפלו בהן, נמסר לידיו של יאיר, שמפנה את דבריו בעיקר אל אמו המתה, הדמות הדומיננטית בחייו. יאיר, כהה ועבה ומגושם, בניגוד להוריו ולאחיו התמירים והבהירים, חש תמיד יוצא דופן, אולי גם פחות מוצלח. גם בנישואיו לליאורה, אמריקאית עשירה, הוא מרגיש במקום השני. אמו, מעט לפני מותה, העבירה לו סכום כסף, וביקשה שישתמש בו כדי למצוא בית משלו, מקום משלו. נתח גדול מן הסיפור עוסק בחיפוש הבית ובשיפוצו, בסיועם של נדבן, שהוא לנצח אסיר תודה לאביו של יאיר, רופא שהציל את בנו, ושל בתו של הנדבן, אהובתו בעבר ובהווה של יאיר.

הכתיבה של מאיר שלו מפוארת, עמוקת ידע, שופעת להטוטי לשון, מדויקת לפרטיה ומעמידה תמונות מלאות חיים. הבעיה היא שכל היופי הזה אינו מכסה על דלות העלילה. בגרעינו זהו סיפור מעניין על יחידה בלתי מוכרת ברבים, וגם סיפור ענוג על אהבה צעירה הגוברת על כל המכשולים, אפילו מערימה על המוות (גם אם סצנת השיא בלתי סבירה בעליל). הגרעין הזה עטוף בסיפור חייו בהווה של יאיר (שאת הקשר שלו אל "התינוק" אפשר לנחש, אבל לטובת מי שאינו חובב קלקלנים אמָנע מלציין אותו), סיפור ארכני, חוזר על עצמו, בלתי מושקע בהסברת הדמויות ומניעיהן, ולמרבה הצער לא ממש מעניין. כתוב טוב, כל סצנה בנפרד, אבל החיבור לכלל עלילה מושכת אינו מתממש.

וזוהי, בעצם, הבעיה הקבועה של עם ספרי הפרוזה של שלו. הסגנון נפלא, רוחב האופקים מרשים, העלילה לא. לכן ספרי העיון שלו גם יפים וגם מרתקים, וספרי הפרוזה יפים בלבד. "יונה ונער" אינו יוצא מכלל זה. למעשה, בין ספרי הפרוזה שלו הוא מן החלשים.

לפיכך, רק בזכות השפה וההיבט ההיסטורי – המלצה מסויגת.

עם עובד

2006

כשהיה מאיר כבן שבע עזבה אמו האמריקאית את בית המשפחה, ונסעה לשהות עם אביה החולה בארצות הברית. איש לא הסביר למאיר מה קורה, נותר לו רק זכרון עמום של האם נפרדת ממנו באישון לילה בעודו מנומנם. האם לא שבה. האם התכוונה מראש לחזור למולדתה? האם מחלתו של האב, שהאריך ימים ושנים אחריה, היתה צידוק מספק לנסיעה? האם באמת נאלצה להשאר בארצות הברית במצוות הרופא שהורה על שמירת הריון? כך או כך, מאיר נותר עם אביו, המשורר שלא היה מסוגל לפרנס את עצמו ואת בנו, שכל שעניין אותו היתה חברתם של משוררי כסית בראשות אלתרמן, וחברתן של נשים מתחלפות חדשות לבקרים. במשך חמישה חודשים חווה מאיר חיי חסר-בית, מחליף ארבעה בתי ספר בשמות בדויים מאימת המשטרה שחיפשה אותו, נגרר אחרי אביו מביתה של אשה אחת לאחרת, מנסה להרדם למרות הקולות הבוקעים מן החדר הסמוך, ולפעמים מהחדר בו ישן הוא עצמו. בתום חמישה חודשים נקרע מאביו בסצנה שממנה נותרו בזכרונו שוטרים וכתם דם, ונשלח אל אמו, שהפכה זרה לו. אביו, כך נאמר לו, מת. הדמות הדומיננטית בילדותו ובבגרותו היתה של ארני, בן זוגה של אמו הנשוי לאשה אחרת. עשרים ושלוש שנים אחר כך אומרת לו אמו שאביו בעצם חי, שהוא חולה אנוש, ושבכוונתו להגיע לארצות הברית לצורך טיפול וכדי להתאחד עם בנו.

נדמה למאיר שהוא אינו זוכר דבר משבע השנים הראשונות לחייו. הוא כעת עורך וסופר, שכתב ספר אחד שלוש שנים קודם לכן, ואינו מסוגל למצוא נושא מעניין דיו לספר נוסף (וגם את הנושא של הספר היחיד "גנב" מחייו של חבר). הוא מתקשה ביצירת קשרים עם נשים, ומנהל חיים אפורים למדי, לרוב בחברת עצמו. הוא יכול היה לגדול לחיים לא מהוגנים כמו אביו הסורר או לחיים של שליטה וסדר כמו אמו הקפדנית, אבל "קרה לו לא זה ולא זה, והוא נשאב אל הסתמי, אל ההימנעות המבוהלת מכל מגע; לא נקלה ולא מקובל, לא פרוע ולא שקול". כשאמו מספרת לו על שובו של אביו, היא מנסה לראשונה לחקור את מאיר לגבי אותם חמישה חודשים בין עזיבתה להיעלמותו של האב מחיי בנו, וכנראה גם להצדיק את עצמה באוזניו. זכרונות שבע השנים, שנדמה שנמחקו, צפים ועולים במוחו של מאיר, תמונות שלמות, תחושות חיות. מה מתוכן אכן ארע כפי שהוא זוכר כעת? לא ברור. האב לא יגיע בסופו של דבר לארצות הברית. מאיר יטוס לארץ לפגוש אותו, ויחווה תמונת ראי של סיפורה של האם מזוית הראיה של האב. נדמה ששניהם, האב והאם, מנסים לתקן את שקלקלו בחיי בנם, אך בפועל, כך נראה לי, הם בעצם מנסים להנחיל לבן את סיפוריהם שלהם כפי שהם חוו אותם. בשלב כלשהו גם מאיר מגיע לאותה מסקנה. "פתאם תפס ששני הוריו חושקים בילד שבזכרונות יותר משחשקו בילד האמיתי".

לא הכל נאמר, לא כל הסודות נחשפים, ואין בכך כדי לפגום בסיפור. בסופו של דבר, מהו הסיפור האמיתי? מה אנחנו זוכרים ומה אנחנו חושבים שאנחנו זוכרים?

סביון ליברכט מספרת סיפור מעניין ונוגע ללב על נזקיה של הורות קלולקת, ועל תעתועיו של הזכרון.

מומלץ.

כתר

2005

שבעה הסיפורים הקצרים של הסופר השוויצרי פטר ביכסל, אינם סיפורי ילדים. כלומר, אינם מסוג הסיפורים שהורים יבחרו להקריא לילדיהם. למה הם בכל זאת מקובצים תחת הכותרת "סיפורי ילדים"? כי יש בהם את התמימות הילדותית, את היכולת להתעלם מהמציאות ולהפליג בחלומות, להתעקש על הבלתי האפשרי ולא לחדול לשאול שאלות. את התכונות האלה הסופר מפקיד בידיהם של אנטי-גיבורים, אנשים מבוגרים עד זקנים, אפורים, סגורים בעולמם. בחיי היומיום אולי היינו מגדירים אותם כתמהונים, אבל ביכסל רואה מעבר לתמהונות, מחבב אותם, וגורם גם לקורא לראות את שהוא רואה בהם ואת שהם רואים בעולם. אולי אפילו לקנא בהם במקצת.

אדם אחד, "שלא היה לו עוד מה לעשות, שכבר לא היה נשוי, וכבר לא היו לו ילדים, וגם לא עבודה", רוצה להוכיח לעצמו במו עיניו ורגליו שהעולם העגול, ומתכנן מסע בקו ישר עד שישוב אל נקודת המוצא. איך עושים זאת בעולם שיש בו בתים ועצים ונהרות שאינם מאפשרים הליכה נטולת מעקפים? בהגיון של ילד. איש זקן אחד ש"אין כמעט שום הבדל בינו ובין אנשים אחרים", חש צורך דוחק בשינוי כלשהו, ומכיוון שאין בכוחו לשנות את המציאות, הוא משנה את המילים המתארות אותה. ואיש אחד, שאינו רוצה לדעת דבר, שקוע עד צוואר בלמידת כל מה שניתן ללמוד כדי שיידע מה אינו רוצה לדעת. אלה הן שלוש מן הדמויות כובשות הלב, מכמירות הלב, המאכלסות את הסיפורים הקצרים והממזריים, אם לשאול את הביטוי שבו בחר המתרגם לתאר את הספר.

זהו תרגום שני של הסיפורים (הקודם נעשה על ידי רוני פיסקר ב-1983 תחת השם "מעשיות ילדים"), והוא רואה אור לכבודו של הסופר שהלך לעולמו במרץ השנה. חנן אלשטיין, שתרגומו שוטף ונעים, צירף לספר אחרית דבר, המתארת את יצירתו של הסופר, וכוללת גם את סיפור פגישתם לפני שנים רבות. כדאי לקרוא אותה.

נהניתי ואני ממליצה.

Kindergeschichten – Peter Bichsel

מקום לשירה

2025 (1969)

תרגום מגרמנית: חנן אלשטיין

ז'ואַו החמישי, מלך פורטוגל, נשא אשה בשנת 1708. משלא זכה תוך פרק זמן קצר ביורש עצר, נדר לבנות מנזר במאפרה, צפונית לליסבון, אם תתממש תשוקתו לילד. ב-1711 נולדה בתו הבכורה, והוא עמד בדבורו. הבניה החלה בפועל בנובמבר 1717, חנוכת הבזיליקה והמנזר נערכה באוקטובר 1730, אך העבודה הושלמה רק ב-1755. משלא נמצאו די פועלים שהתיצבו מרצונם לעבודה, הונהג גיוס בכפיה, ועשרות אלפי איש השתתפו במאמץ הכביר הכרוך בהקמת במבנה המונומנטלי.

סאראמאגו, שעסק רבות בפערים מעמדיים, מתאר לפרטים היבטים שונים בעבודת הבניה, ומתרכז תוך כדי כך בדמויות שוליות לכאורה של העושים במלאכה, נותן קול לאנשים שההיסטוריה המתועדת פסחה עליהם. כך, לדוגמא, אחד הפרקים הבלתי נשכחים בספר עוסק בהובלתה של אבן כבדה אחת מן המחצבה אל האתר, כשמאות צמדי שוורים ומאות פועלים גוררים אותה צעד אחד צעד בשבילים צרים, בעליות ובמורדות. בתוך ההמון הזה סאראמאגו מפנה את תשומת הלב אל חבורה קטנה של אנשים, שעבור המשגיחים הם בגדר דמויות אפורות הנבלעות בהמון, אך כל אחד מהם הוא עולם שלם לעצמו.

"והכל בגלל אבן שלא היה שום צורך שתהיה גדולה כל כך, כי בשלוש או בעשר קטנות יותר אפשר היה לבנות אותה גזוזטרה, רק שאז לא היינו יכולים להתגאות באוזני הוד מלכותו ולומר, זו אבן אחת בלבד, ובגלל גאוות-סרק אלה ואחרות מתפשט הגיחוך בכל, בדמותו הלאומית והפרטית, כמו הרישום בספרי הלימוד וההיסטוריה, המנזר במאפרה נבנה בזכות המלך דון ז'ואו החמישי, שנדר לבנות אותו אם ייוולד לו ילד, והנה הולכים עכשו שש מאות אנשים שלא עשו שום ילד למלכה והם-הם המשלמים את הנדר, הם הנדפקים שם, במחילה על הביטוי האנאכרוני".

כניגוד למסע המפרך הזה, אך מבלי להציב את השניים זה מול זה במפורש, הסופר מתאר את ההיערכות המופרזת והשקועה עד צוואר במותרות של התניידות המשפחה המלכותית ואנשי החצר ממקום למקום, את שפע הגינונים האבסורדים האופפים כל צעד שלהם, את החנפנות והנהנתנות, וגם את הניתוק מחיי העם הנתון לשליטתם.

סאראמאגו, כרגיל, שולח חיצים ארסיים בדת הממוסדת, בפער שבין עקרונותיה לישומם, בפאר מנקר העיניים של ראשיה, ובצביעות שבטקסיה. הבישופים שלו דואגים רק לרווחתם ולמעמדם, הנזירות שלו שטופות זימה. איש אינו יוצא נקי, גם לא המאמינים המקיימים בדבקות לכאורה את המנהגים, אך מניעיהם האמיתיים אינם אמוניים כלל.

על הרקע הזה הוא מציב שתי דמויות היסטוריות. המרכזית שביניהן היא זו של האב ברתולומאו לורנסו, איש רב אשכולות שנותר חקוק בזכרון בעיקר כממציא שהאמין ביכולת התעופה, ותכנן כלי טיס דמוי ציפור גדולה (שדה תעופה בברזיל קרוי על שמו). מאימת האינקויזיציה, שהיתה עשויה לראות בשאיפות התעופה שלו כוח שטני, נאלץ ללכת בין הטיפות, עד שברח לספרד ומת שם. השניה היא של המלחין סקארלטי, שבתקופה האמורה היה בין השאר המורה למוזיקה של הנסיכה.

ובחזית העלילה, בלתאזאר ובלימונדה, הוא חייל ששב משדה הקרב ללא כף ידו שמאלית, היא בעלת יכולת לראות מתחת לעורו של כל אדם, בתה של אם שהוגלתה על ידי האינקויזיציה בגלל חזיונות. השניים נפגשים בצפיפות הקהל שבא לצפות בהעלאת כופרים על המוקד, ונפשותיהם נקשרות יחדיו. הם נושאים חן בעיני ברתולומאו, והוא מגייס אותם בסודיות לסייע לו בעבודה על הפאסארולה – הציפור הגדולה. בלתאזאר מקים נפחיה ועוסק בבניית הציפור שלב אחר שלב, לעתים בליווי נגינתו של סקרלטי. בלימונדה תופרת מפרשים הנחוצים לתעופה ולתמרון, ובזכות יכולתה להציץ אל פנימיותן של הבריות היא מגויסת לאסוף רצונות, כי רק כוחם של מאות רצונות מאוחדים יוכל להרים את ספינת האויר מעלה. מאוחר יותר, אחרי שהעבודה תסתיים, יעברו בני הזוג למאפרה, מקום הולדתו של בלתאזאר ומקום מגורי משפחתו, והגבר ישתלב, כמו מרבית דרי המקום, בעבודה באתר הבניה, גורר מריצה בעזרת הקרס המחובר לגדם ידו השמאלית.

בתרגום לאנגלית נקרא הספר "בלתאזאר ובלימונדה", ולא בכדי. סיפור אהבתם הוא מהיפים בסיפורי האהבה שנכתבו אי פעם. לא משום יופיים של הגבר והאשה – הם אינם יפים, ולא משום מעשיהם – הם עוסקים בסתר בעבודה על כלי התעופה ובתחזוקתו, ואין איש מלבד ברתולומאו שישבח אותם, אלא משום השלמות הזוגית שביניהם מן הרגע הראשון ועד שהמוות מפריד ביניהם. סאראמאגו אמנם מאמין באהבה, אבל לא בסופים טובים.

הנה אחד הקטעים האהובים עלי במיוחד בספר, ובו רק אהבה תמימה, ללא קריצה של דו-משמעות, ללא אירוניה, ללא דברי שנינות הגודשים את הספר:

"לבאלתאזאר אין ראי, אלא עינינו שלנו הרואות אותו יורד בדרך הבוצית אל העיירה, והן האומרות לו, הזקן שלך זרוע שיבה, באלתאזאר, המצח שלך מלא קמטים, באלתאזאר, הצוואר שלך התעבה, באלתאזאר, הכתפיים שלך כבר שמוטות, באלתאזאר, אינך נראה האיש שהיית, באלתאזאר, אבל הסיבה לכך היא לבטח פגם בעיניים שאנחנו משתמשים בהן, כי הנה בדיוק באה לקראתו אשה, ובמקום שאנחנו ראינו גבר זקן, היא רואה איש צעיר, את החייל ששאלה יום אחד, מה השם שלך, או אפילו לא את זה היא רואה, רק את הגבר היורד, מלוכלך, יגע וגידם, שבע-שמשות כינויו, אם הלאות הזאת עדיין ראויה לכינוי, אבל בשביל האשה הזאת הוא שמש קבועה ועומדת, לא מפני שהיא זורחת תמיד, אלא מפני שהיא קיימת, חבויה מאחורי עננים, מוסתרת בליקויים, אבל חיה, אלוהים הקדוש, והיא פורשת לקראתו זרועות, מי, הוא לקראתה, היא לקראתו, שניהם, הם, השערוריה של העיירה מאפרה, והם נצמדים זה לזו בפרהסיה, על אף גילם המתקדם, אולי מפני שאף פעם לא היו להם ילדים, אולי מפני שבעיניהם הם צעירים יותר משהם, עיוורים מסכנים, או אולי הם יצורי האנוש היחידים הרואים זה את זה כמו שהם, וזו דרך הראיה הקשה ביותר, ועכשו, כשהם יחד, אפילו עינינו שלנו מסוגלות לראות שהם יפים פתאום".

סאראמאגו, בסגנונו ה"פטפטני" והמפותל, מספר סיפור פשוט ומורכב כאחד, על חברה שסועת מעמדות, על כוחו של הרצון, ועל אהבה. בתוך אחד הקטעים הארוכים, מרובי הפסיקים ומעוטי הנקודות, הוא מגניב הערה על הפרטנות של דבריו: "ושלא יהיו ההסברים האלה לצנינים בעיניכם, מי הוא חושב שאנחנו, איזה בורים ועמי-ארצות, פרטי הפרטים רשומים פה פשוט מפני שאחרי כל תקופה של מדע ואמונה באים תמיד זמנים של קטני אמונה ומדעים אחרים, ומי יודע מי יקרא את הדברים האלה".

מרים טבעון תרגמה להפליא, והספר מומלץ עד מאוד.

Memorial do Convento – José Saramago

הספריה החדשה

1990 (1982)

תרגום מפורטוגזית: מרים טבעון

"היא כלום בשבילי", כך כתב בן זוגה של המספרת אודותיה לאשה שאיתה בגד בה, ושום דבר לא יוכל לשוב להיות כשהיה מרגע שהמשפט הזה צץ על המסך מולה. אין זמן טוב לגלות משפט כזה, אבל יש זמנים גרועים במיוחד. כשאת מותשת תמידית מטיפול בפעוט ובתינוק, כשחזרת לעבודה במשרה מלאה ואת רוצה להצליח להיות גם אמא במשרה מלאה, כשאת בטוחה שהזוגיות שלך שמחה ושופעת סיפוק הדדי. "לוחות טקטוניים התנגשו, לבה רותחת זלגה ממסך המחשב, קירות רעדו". מה אפשר להציל? מה כדאי להציל?

אינספור יצירות ספרותיות נכתבו סביב המשבר הזה והדילמות שבעקבותיו, אבל מסתבר שבכתיבה טובה אפשר לכתוב שוב על אותו הדבר ובכל זאת אחרת. בפרסומים השונים ובביקורות אודות הספר מצאתי מלים כמו זרם תודעה ואוונגרד, שלמען האמת קצת הרתיעו אותי, אבל לא כך חוויתי את הקריאה. מצאתי בספר כנות חושפנית, נגיעה בלתי מתפשרת בכל מה שמייסר, אומץ להתבונן במציאות גם אם מה שמתגלה מפחיד, יכולת לשקול רגשות מתנגשים, וגם כוח להתרומם בסופו של דבר.

את כל זה טל כץ מביעה בסגנון כמעט מינימליסטי שיש בו עם זאת עומק רגשי, בדימויים מדויקים ובלתי מופרזים, מתוך הכרה בעוצמתו של הצמצום.

בגרסה המודפסת ניתן דגש לעיצוב, לעימוד ולטיפוגרפיה, כפי שאפשר לראות כאן. בגרסה הדיגיטלית ההיבט הזה נעדר. לא ראיתי במו עיני את הספר המודפס, אבל מבחינתי הטקסט עוצמתי דיו ואינו נזקק לתמיכה.

אין צורך לחוות משבר של בגידה כדי להזדהות עם המספרת, והספר מומלץ בהחלט.

שתים בית הוצאה לאור

2025

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות – פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025