מיטב שנותיה של מיס ברודי / מיוריאל ספארק

מיס ברודי, מורה כבת ארבעים בבית ספר שמרני, מטפחת קבוצה של תלמידות בנות עשר המכונות, לעתים בהערכה לעתים בגינוי, "חבורת ברודי". מיס ברודי אינה מאמינה בשיטות הלימוד האורתודוקסיות. היא מסרבת לשנן לתלמידותיה את חומר הלימוד המקובל, אלא מעדיפה להוציא אותן אל הטבע ולספר להן על החיים. תפקידה, כך היא אומרת, הוא להוביל את הנערות, לא לדחוס עובדות לראשן. יותר מפעם אחת הועלתה בפניה האפשרות ללמד בבתי ספר פרוגרסיבים הקרובים יותר לשיטותיה, אבל היא סירבה באומרה, "אני לא אבקש להתקבל למשרה בבית ספר מטורלל. אני אשאר במפעל החינוך הזה, זאת החובה המוטלת עלי. צריך להכניס שאור לעיסה. תנו לי ילדה בגיל שניתן להטביע בו חותם, והיא שלי לעד".

נשמע טוב. לכאורה. אבל מיס ברודי, המצויה לדבריה במיטב שנותיה, מקדישה זמן רב לסיפור עלילותיה שלה, כולל בעיקר עלילות אהבים, באוזני תלמידותיה. השיטה הבלתי מסודרת שלה מותירה אותן עם חורים בהשכלתן ועם חוסר בהירות לגבי האבחנה בין חשוב יותר לפחות. במרכז עולמה של מיס ברודי נמצאת היא עצמה, בתמיכתו הבלתי מסויגת של אלוהים, כך היא מאמינה. למרות דיעותיה הפדגוגיות התלמידות הן בעבורה כוכבי לכת החגים סביבה. מיס ברודי היא תומכת נלהבת של מוסוליני, ולחופשתה הבאה היא מתכננת לנסוע לגרמניה "למקום שבו היטלר התמנה לקנצלר, דמות של נביא כמו תומס קרלייל, אדם שאפשר לסמוך עליו יותר מכפי שאפשר לסמוך על מוסוליני". בדעתה של סנדי, התלמידה המועדפת בתוך חבורת המועדפות, עולה כי "חבורת ברודי היא הפשיסטיות של מיס ברודי – לא באופן גלוי לעין בלתי מזוינת, הן לא צעדו בסך, אבל היו צמודות זו לזו בהתאם לצרכיה וצעדו בסך בדרך אחרת".

התלמידות הן לא רק כוכבי הלכת שסביבה, הן גם מיועדות לשמש שלוחה שלה. כשהיא אינה יכולה לממש רומן עם המורה לציור הנשוי, היא מוכנה להסתפק ברומן שתנהל אתו אחת מן החבורה, בזמן שהיא עצמה מפתחת רומן מקביל ושתלטני עם מורה אחר. בכל שבע השנים המתוארות בספר, התלמידות מעורבות בכל פרט בחייה, כמאזינות לסיפוריה אודות עצמה, כמקור מידע על מקומות בהם נבצר ממנה להיות, וגם כנוכחות פיזית צופה במקומות בהם היא נוכחת ופועלת.

כשמנהלת בית הספר מנסה לשבור את החבורה באמצעות פיזור הבנות בין בתים שונים של החטיבה העליונה, מיס ברודי, למרות הפשיזם, מטיפה לאינדיבידואליות של הבנות, בניגוד לעמדת המנהלת המבקשת לטפח אצלן רוח צוות – כל אחת בעד הצוות שלה – מה שיגרום בהכרח לפירוד ביניהן. לעומת זאת היא, כמובן, מברכת על רוח הצוות שלהן כשהן אינן מסגירות את סודותיה בפני המנהלת המבקשת סיבות להפטר מנוכחותה בבית הספר.

הסופרת כותבת כי "אל לנו להניח שמיס ברודי היתה יוצאת דופן בנקודת הזמן הזאת של מיטב שנותיה, או (כיוון שדברים כאלה הם יחסיים) שהיא נפלה על הראש בדרך כלשהי". אין בכך כדי לנחם. להפך. גם אם כוונותיה המקוריות של מיס ברודי רצויות, בישום שלהן ובאישיותה המעורערת יש פוטנציאל הרסני. אם היא דוגמא אופיינית לזמנה – אבוי לנו.

באופן מפתיע, בסופו של דבר אף אחת מן הבנות, למעט סנדי שחושבת על מיס ברודי באותה אובססיביות שהמורה חושבת עליהן, לא ממש הושפעה לאורך זמן מהתנהלותה. מן הסתם יש לתלות זאת בעובדה שמיס ברודי היתה כל כך עסוקה בעצמה עד שהעיסוק שלה בבנות פשוט התרופף. אני נוטה להאשים אותה בסופה הטרגי של אחת מהן, זו שהיא הפכה לשעיר לעזאזל לכל האשמותיה, אבל אישיותה של אותה תלמידה היתה מלכתחילה קורבנית ומבולבלת, ויתכן שהשפעתה של המורה היתה שולית גם במקרה הזה.

הספר נחשב לפסגת יצירתה של מיוריאל ספארק, ונמנה דרך קבע עם רשימות הספרים הטובים ביותר של המאה שעברה. אני צריכה להודות שבעיני הוא רחוק מלהיות מושלם, בניגוד לטענת הביקורת המצוטטת על הכריכה. הספר מעניין, מתעתע, מטריד (וככל שאני כותבת עליו יותר הוא מצטייר לי כמאיים יותר), אבל לפחות עבורי הוא אינו ברור דיו. לא הצלחתי לעמוד על סוד הכריזמה של מיס ברודי, אם יש לה בכלל כזו לאור השפעתה המינורית, אישיותן של הנערות מטושטשת למדי, והספר לא הצליח לייצר, לדעתי, אמירה ברורה כלשהי. "מושב הנהג", שעסק גם הוא באשה שהיתה מעורערת באופן אחר, היה, בעיני, משכנע יותר. אולי נדרש לספר זמן לחלחל.

הספר ראה אור בעברית בעבר בתרגומה של כרמלה דגן (אור עם 1986) תחת השם "אביבה של מיס ברודי". לא קראתי אותו בשמו הקודם. תרגומה החדש יותר של אלינוער ברגר נאה עד מאוד.

The Prime of Miss Jean Brodie – Muriel Spark

הכורסא

2022 (1961)

תרגום מאנגלית: אלינוער ברגר

שעת אפס / רמי הוד

כותרת משנה: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית, ואיך נתקן

"סביר להניח שאם אתם קוראים את הספר הזה, השתתפתם במאבק נגד ההפיכה המשטרית" – ההנחה הזו של רמי הוד, שלמרבה הצער אינה רחוקה מן המציאות, משקפת את אחת הבעיות של ימינו, ולא רק כאן. הנכונות להקשיב רק ל"אנשי שלומנו". כך, בתגובה על סקירות שכתבתי על ספריו של דאגלס מארי נשמעו אמירות כמו "לא לקרוא את השמרן הזה", או "לא לגשת לספר שיצא בהוצאת מאיר סלע", וכך יהיו מי שיצביעו על רמי הוד, המתנגד למהפכה המשטרית, כעל קפלניסט, עושה דברו של אהוד ברק, ולפיכך בעיני אנשים מסוימים פסול לקריאה. הרעיון של הקשבה הדדית מתמסמס, וכולם ניזוקים. לא חייבים להסכים עם מסקנותיו ועם דרכי הפעולה שהוא מציע, לא חייבים אפילו להיות שותפים לדאגותיו, ומי שמצוי בעולם האנליזות והמספרים יכול לא להסכים עם תוקפם של הנתונים שהוא מציג ועם ניתוחם. ויחד עם זאת, מכיוון שהוא מציף נושא שמטריד רבים וטובים, מן הראוי לקרוא ולהרהר.

דמוקרטיה היא שיטה חברתית שבירה הדורשת טיפוח מתמיד. "בכל חברה אנושית, דמוקרטית […] פועלים שני כוחות. האחד, הכוח הטבעי, של ברירת המחדל, גורר אותנו לשבטיות וללאומנות שמובילות להקצנה. האחר הוא "המנגנון המווסת והנורמטיבי", שפועל בכל חברה דמוקרטית ומנסח לאזרחים מה ראוי; איזו חברה אנו שואפים להיות. המנגנון הזה מורכב מכמה מוסדות: בתי הספר, תנועות הנוער, האקדמיה, התקשורת והמפלגות הפוליטיות התומכות בערכים דמוקרטיים־ליברליים. הכוח הראשון הוא קבוע, כי הוא נטוע בדינמיקה האנושית הטבעית, ואילו הכוח השני משתנה בין חברות". בישראל, כך על פי הספר, טיפוח הערכים הדמוקרטיים-ליברליים הוזנח. על כך הכותב מיצר, ולכך הוא מנסה למצוא פתרון, בעיקר נוכח עליית כוחן המתמדת של מגמות מנוגדות.

רמי הוד מצביע על חוסר האיזון בין החינוך הדתי-לאומי-ימני לחינוך הכללי: "בעוד שעבור המפלגות הדתיות החינוך היה ציפור נפש, במפלגות החילוניות – שמאל, מרכז וימין כאחד – התייחסו אליו כמובן מאליו. בעוד התפיסה הדתית זכתה להכרה כתפיסה ערכית מובחנת, הזכאית לעצמאות, לתכנים, לאגפי ממשלה ולסמכויות משלה, התפיסה הדמוקרטית־ליברלית, בגרסותיה השונות, נתפסה כחלק טבעי מהחינוך הממלכתי, כמי שעתידה מובטח מעצם הדומיננטיות שלה במדינה. הפער הזה עיצב את חוק החינוך הממלכתי, את מערכת החינוך שנבנתה בעקבותיו ואת דמותה של החברה הישראלית". מכוח אותה נחישות, המגובה בתקציבים ובתמיכת השלטון, הנוער המשתייך למסגרות החינוך הדתי, מן הגן ועד האוניברסיטה, זוכה לחינוך ברוח הערכים של החברה לתוכה נולד. החינוך לערכי דמוקרטיה ליברלית, שהיה פעם בראש מעייני תנועות עובדים, נדחק הצדה. "בעוד ילד וילדה דתיים מתחנכים מגיל שש ועד תחילת שנות ה־20 לחייהם בחינוך פוליטי, ילדים חילונים מקבלים חינוך א־פוליטי, שרואה בדמוקרטיה פרוצדורה ולא מערכת ערכים ובממלכתיות שם נרדף לניטרליות". הדחיקה הזו נבעה משילוב של גורמים, ביניהם המחשבה המוטעית שערכים אלה הם מובנים מאליהם, ההתרכזות בהישגים כלכליים, האינדיבידואליזם, וחוסר היכולת – מרצון או מהזנחה – ללכד ציבור לא-אמוני סביב מטרה משותפת, ערטילאית משהו. "נרדמנו בשמירה", טוען הכותב.

חוסר האיזון הזה אולי היה פחות מטריד לולא העובדה שתקציבי החינוך הדתי אינם מופנים בעיקר פנימה אל תוך מערכת החינוך הממלכתית-דתית ושלוחותיה, אלא מיועדים בחלקם לפעילות בקרב הנוער החילוני. "חדירת הימין הדתי לחינוך הממלכתי לא נועדה להחזיר את הילדים שלנו בתשובה, אלא לגרום להם לאמץ את סדר היום האידיאולוגי והפוליטי שלו", קובע הוד. למותר לציין שלא מתקיימת חדירה הפוכה. "מעולם לא התחולל תהליך דומה מן העבר השני: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ושרים דמוקרטיים־ליברלים לא הקימו מינהלות ממשלתיות עתירות תקציב כדי לקדם את סדר היום שלהם בקרב ילדים דתיים".

יש להדגיש כי הכותב אינו מציג גבולות מוגדרים בין שני מחנות. בין השאר הוא אומר כי "אני סבור שהגדרת הזהות הליברלית־דמוקרטית כזהות חילונית היא טעות. גם אנשים בעלי תפיסה מסורתית ודתית מאמינים בדמוקרטיה ליברלית, גם חילונים מחזיקים בעמדות אנטי־ליברליות", וגם "הבעיה בחינוך הממלכתי אינה בעצם השילוב של תכנים יהודיים, אלא בזהות המתווכים שלהם – ארגונים מהימין הדתי – ובתכנים שהם מציעים, הסותרים את מטרות החינוך הממלכתי וזרים להשקפת עולמן של המשפחות ששולחות את ילדיהן אליו".

בפרק האחרון של הספר, אחרי שהציג את ההיסטוריה של החינוך בארץ ואת המצב הנוכחי, הכותב מציע דרכי פעולה לחיזוק החינוך הדמוקרטי והפוליטי. הוא מצביע, בין השאר, על פעולות אפשריות ברמת ההורים, בתי הספר, תנועות הנוער, האקדמיה, הרשויות המקומיות והמפלגות, עומד על ההבדל שבין שני סוגי אזרחים – "האזרח המשתתף, שיוזם ומארגן פעילויות קהילתיות ומתנדב בעמותה שמנסה להשפיע בפתרון סוגיה מקומית, והאזרח המאמין בצדק, שמשתתף אך גם מנתח את בעיות החברה ושואל איזה שינוי נדרש כדי לפתור אותן" – ומבקש חינוך היוצר גם ובעיקר את הסוג השני.

לרמי הוד יש משנה סדורה המבוססת של שנים של מחקר ועל תפיסת עולמו. אני נוטה, כרגיל, לקריאה ביקורתית, אבל אין לי את הידע המספיק כדי להתייחס לעובדות שהוא מציג. בכל מקרה, חינוך פלורליסטי, ערכי, המכוון לפעולה, למעורבות, אפילו פוליטית, הפוקח עיניים לגבי המורכבות של המציאות והיוצר אנשים חושבים, הוא כמובן מבורך. לוינסטון צ'רצ'יל מיוחסת האמירה כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". חינוך לשמירה על עקרונותיה ועל עצם קיומה חיוני.

בשורה התחתונה: ספר שופע מידע, מעורר מחשבה, לא לשמאלנים בלבד.

הוצאת אופק

2026

ללמוד עם קרנף בחצר / עמלה עינת ושאול אלבלק

כותרת משנה: על בית הספר שבספארי

בשטח הספארי ברמת גן ממוקם בית-ספר יוצא דופן. בחטיבת הביניים ובתיכון, בכיתות קטנות של שנים-עשר תלמידים בממוצע, לומדים בני נוער בעלי לקויות למידה והפרעות קשב וריכוז. התלמידים, שלא מצאו את מקומם במסגרות הרגילות, מוצאים כאן, במקום שהחליף את המונח "חינוך מיוחד" ב"חינוך יחודי", צוות שהמוטיב המוביל אותו הוא "לראות את הילד, זה העיקר". בשונה מן התפיסה הרואה בהישגים הפדגוגיים את חזות הכל, כאן רואים אנשי החינוך את עצמם כמורים-מטפלים, שתפקידם הוא "לאמן את התלמיד לחיים במלואם, לפתוח לפניו את האופק לקראת תכלית בתנועה קדימה ולקראת התעוררות חדשה של חלומות". ההישגים הלימודיים, אלה שנמדדים בציונים, מצויים בסוף רשימת היעדים, ובכל זאת בית הספר מציג שבעים וחמישה אחוזים של הצלחה בעמידה בדרישות של בגרות מלאה. החוקרת עמלה עינת והעובד הסוציאלי והפסיכותרפיסט שאול אלבלק העובד במוסד, מסבירים בספר זה את עקרונותיו של בית הספר ואת הישגיו.

לאחר הסברים על תפיסות פדגוגיות ועל הקוים המנחים של בית הספר, רשות הדיבור ניתנת למורים, למטפלים ולבוגרים. פרקי הראיונות עם הצוות ועם הבוגרים מסוכמים בנפרד, אך בשני הסיכומים עולים קוים משותפים. התלמידים מתארים קשיים בבתי הספר הרגילים, קשיים שגרמו לתחושת ערך פגומה ולשרשרת כשלונות, ותחושה שויתרו עליהם, ולעומת זאת הם מספרים על עזרה קונקרטית ורגשית בבית הספר בספארי, ואנשי הצוות מדווחים על "מטרת‍־על – חיזוק האישיות של תלמידים שחוו כישלון מתמשך". גם הצוות וגם התלמידים מדגישים את חשיבות דמותו של המורה והקשר שנוצר בינו ובין התלמידים, ואת המרכזיות של ההקשבה והדיבור בסימביוזה ביניהם. כולם כאחד עומדים על ההשפעה היחודית של המיקום, של נוכחות בעלי החיים כחלק מן הטיפול, ושל המרחבים הפתוחים. בין בית הספר לספארי קיים סנכרון מלא, הן בעצם המגע עם בעלי החיים והן כחלק מתכנית הלימודים, והשטח הפתוח מחוץ לכתלי הכיתות הוא חלק ממרחב הלמידה.

איני אשת חינוך, אבל העקרונות שמנחים את המקום, שעל קיומו שמעתי כעת לראשונה, נראים לי מתאימים לא רק לילדים עם קשיים. חן, מנהלת בית הספר, סבורה שניתן ליישם אותם גם במערכת החינוך הפורמלית: "האם ניתן להעביר משהו מגישה זו לבתי ספר נורמטיביים למרות תנאי העבודה הטכניים השונים הקיימים בהם? ודאי שכן. ראשית את תובנת הקשר האישי. לדעתי, אפשרי בהחלט ליצור קשר אישי עם כל תלמיד בלי התייחסות למספר התלמידים בכיתה. כל מורה, בכל מסגרת כיתתית ובית־ספרית, חייב להכיר היכרות מעמיקה ונרחבת כל אחד מתלמידיו, ולו גם על חשבון זמן הוראה משיעורים מקצועיים. ושנית: זמן להתבוננות – פיתוח יכולת הסתכלות קשובה של המורה על תמונת חייו הרחבה של כל תלמיד ותלמיד. לעיתים מדובר בהבחנה בפרטים שוליים כביכול, שאינם קשורים כלל ללימודים, העשויים לפתוח ערוצי קשר חשובים להבנת המתחולל בנפשו. לראות את הילד, זה הדבר העיקרי. זה מה שהילד רוצה מאיתנו, שנראה אותו, שיהיה למישהו בבית הספר אכפת באמת ממנו. ולדעתי, כישרון הראייה הזה, לפחות ניצוץ ממנו, קיים בכל מורה ואפשר לעבות אותו, להלהיב אותו בתנאי שרוב אנשי הצוות, ובעיקר המנהלים, חיים אג'נדה חינוכית כזאת."

ספר מעניין וראוי לתשומת לב.

רסלינג

2025

כוכב ים / רינה גרינולד

יהודה ושלומי הם אחים. פער הגילים ביניהם הוא שתים-עשרה שנים, אבל פער זה אינו היחיד המבדיל ביניהם. למרות שהם חולקים את אותם ההורים, נדמה שגדלו במשפחות שונות לגמרי. יהודה היה בן רצוי להוריו ניצולי השואה; שלומי היה "פנצ'ר" בלתי מתוכנן. יהודה היה עתיר הישגים וזכה לחיזוקים ולמחמאות, גאוות אביו; שלומי היה ילד דחוי, מוכה, לוקה בדיסלקציה ומתקשה בכל. כשהיו צעירים יהודה נטל על עצמו, לעתים ברצון לעתים מתוך כורח, את האחריות על אחיו הצעיר, הגן עליו מהתנכלויות, ואף עמד בינו ובין אביו. בהמשך חייהם שמרו על קשר רופף בלבד, ובכך התקבעו זה בעיני זה בתדמיתם הצעירה – שלומי נראה ליהודה כילד בעייתי, ויהודה נראה לשלומי כמי שזכה בכל – מבלי להכיר את מי שהפכו להיות בבגרותם. אשתו של יהודה, זיוה, שלה הוא נשוי כבר עשרים וחמש שנים, הפכה אשת סודו של שלומי, קצת למורת רוחו של יהודה, שאולי ביקש להתנער מן האחריות שנכפתה עליו, ואולי חש מעט מחוץ למעגל.

איך מתאוששים מילדות רצופת התעללות והשפלות? שלומי מצא את יעודו כמדריך במוסד לילדים שהורחקו ממשפחותיהם. את כל החום והתמיכה שלא זכה לקבל, הוא מעניק לילדים שבחסותו, לא מוותר על אף ילד. אבל נדמה שעל עצמו הוא כן ויתר. הוא מאוהב, או נדמה לו שהוא מאוהב, באשה שלעולם לא תהיה שלו, וסוגר בפני עצמו את האפשרות לקיים קשר אוהב ולהקים משפחה משלו. מבחוץ הוא נראה יציב ומהימן, אבל בפנים הוא עדיין הילד שאביו הטיח בו שהוא אפס ואידיוט.

היציבות ששלומי מפגין כלפי חוץ מתערערת כשאחד מחניכיו, מגובה באמו, מאשים אותו במעשה נורא. הילד הפנימי שבו מבקש להרים ידים. הגבר שהוא רוצה להיות חייב להתעשת ולהאבק על שמו. המשבר הזה יטלטל לא רק אותו, אלא גם את המוסד, ויותר מזה את יהודה. המשבר של שלומי, והחולשה הגופנית הקשה שמערערת בו זמנית את יהודה, גורמים לשניהם לחרוג מן התגובות האוטומטיות, לבדוק את גבולות האמון ההדדי ולכונן קשר אחאי חדש ובוגר.

קראתי שניים מספריה הקודמים של רינה גרינולד. היו לי הסתיגויות מאחד, הערכתי את השני. הספר הזה, לטעמי, משתווה לשני. הוא סוחף ממש מתחילתו, מציף במינימליזם מספק נושאים כבדי משקל כמו הורות מרעילה ויחסי מדריך-חניך, משלב מתח קל, ומספק התרה שהיא אמנם מעט חפוזה אך בהחלט מחממת לב ומתקבלת על הדעת. חווית קריאה נוגעת ללב ומעוררת מחשבה.

את הציור הנאה שעל הכריכה ציירה אורלי מיברג.

שתים בית הוצאה לאור

2024