כותרת משנה: איך ויתרנו על החינוך וקיבלנו הפיכה משטרית, ואיך נתקן
"סביר להניח שאם אתם קוראים את הספר הזה, השתתפתם במאבק נגד ההפיכה המשטרית" – ההנחה הזו של רמי הוד, שלמרבה הצער אינה רחוקה מן המציאות, משקפת את אחת הבעיות של ימינו, ולא רק כאן. הנכונות להקשיב רק ל"אנשי שלומנו". כך, בתגובה על סקירות שכתבתי על ספריו של דאגלס מארי נשמעו אמירות כמו "לא לקרוא את השמרן הזה", או "לא לגשת לספר שיצא בהוצאת מאיר סלע", וכך יהיו מי שיצביעו על רמי הוד, המתנגד למהפכה המשטרית, כעל קפלניסט, עושה דברו של אהוד ברק, ולפיכך בעיני אנשים מסוימים פסול לקריאה. הרעיון של הקשבה הדדית מתמסמס, וכולם ניזוקים. לא חייבים להסכים עם מסקנותיו ועם דרכי הפעולה שהוא מציע, לא חייבים אפילו להיות שותפים לדאגותיו, ומי שמצוי בעולם האנליזות והמספרים יכול לא להסכים עם תוקפם של הנתונים שהוא מציג ועם ניתוחם. ויחד עם זאת, מכיוון שהוא מציף נושא שמטריד רבים וטובים, מן הראוי לקרוא ולהרהר.
דמוקרטיה היא שיטה חברתית שבירה הדורשת טיפוח מתמיד. "בכל חברה אנושית, דמוקרטית […] פועלים שני כוחות. האחד, הכוח הטבעי, של ברירת המחדל, גורר אותנו לשבטיות וללאומנות שמובילות להקצנה. האחר הוא "המנגנון המווסת והנורמטיבי", שפועל בכל חברה דמוקרטית ומנסח לאזרחים מה ראוי; איזו חברה אנו שואפים להיות. המנגנון הזה מורכב מכמה מוסדות: בתי הספר, תנועות הנוער, האקדמיה, התקשורת והמפלגות הפוליטיות התומכות בערכים דמוקרטיים־ליברליים. הכוח הראשון הוא קבוע, כי הוא נטוע בדינמיקה האנושית הטבעית, ואילו הכוח השני משתנה בין חברות". בישראל, כך על פי הספר, טיפוח הערכים הדמוקרטיים-ליברליים הוזנח. על כך הכותב מיצר, ולכך הוא מנסה למצוא פתרון, בעיקר נוכח עליית כוחן המתמדת של מגמות מנוגדות.
רמי הוד מצביע על חוסר האיזון בין החינוך הדתי-לאומי-ימני לחינוך הכללי: "בעוד שעבור המפלגות הדתיות החינוך היה ציפור נפש, במפלגות החילוניות – שמאל, מרכז וימין כאחד – התייחסו אליו כמובן מאליו. בעוד התפיסה הדתית זכתה להכרה כתפיסה ערכית מובחנת, הזכאית לעצמאות, לתכנים, לאגפי ממשלה ולסמכויות משלה, התפיסה הדמוקרטית־ליברלית, בגרסותיה השונות, נתפסה כחלק טבעי מהחינוך הממלכתי, כמי שעתידה מובטח מעצם הדומיננטיות שלה במדינה. הפער הזה עיצב את חוק החינוך הממלכתי, את מערכת החינוך שנבנתה בעקבותיו ואת דמותה של החברה הישראלית". מכוח אותה נחישות, המגובה בתקציבים ובתמיכת השלטון, הנוער המשתייך למסגרות החינוך הדתי, מן הגן ועד האוניברסיטה, זוכה לחינוך ברוח הערכים של החברה לתוכה נולד. החינוך לערכי דמוקרטיה ליברלית, שהיה פעם בראש מעייני תנועות עובדים, נדחק הצדה. "בעוד ילד וילדה דתיים מתחנכים מגיל שש ועד תחילת שנות ה־20 לחייהם בחינוך פוליטי, ילדים חילונים מקבלים חינוך א־פוליטי, שרואה בדמוקרטיה פרוצדורה ולא מערכת ערכים ובממלכתיות שם נרדף לניטרליות". הדחיקה הזו נבעה משילוב של גורמים, ביניהם המחשבה המוטעית שערכים אלה הם מובנים מאליהם, ההתרכזות בהישגים כלכליים, האינדיבידואליזם, וחוסר היכולת – מרצון או מהזנחה – ללכד ציבור לא-אמוני סביב מטרה משותפת, ערטילאית משהו. "נרדמנו בשמירה", טוען הכותב.
חוסר האיזון הזה אולי היה פחות מטריד לולא העובדה שתקציבי החינוך הדתי אינם מופנים בעיקר פנימה אל תוך מערכת החינוך הממלכתית-דתית ושלוחותיה, אלא מיועדים בחלקם לפעילות בקרב הנוער החילוני. "חדירת הימין הדתי לחינוך הממלכתי לא נועדה להחזיר את הילדים שלנו בתשובה, אלא לגרום להם לאמץ את סדר היום האידיאולוגי והפוליטי שלו", קובע הוד. למותר לציין שלא מתקיימת חדירה הפוכה. "מעולם לא התחולל תהליך דומה מן העבר השני: ארגונים דמוקרטיים־ליברליים לא פועלים בחינוך הממלכתי־דתי ושרים דמוקרטיים־ליברלים לא הקימו מינהלות ממשלתיות עתירות תקציב כדי לקדם את סדר היום שלהם בקרב ילדים דתיים".
יש להדגיש כי הכותב אינו מציג גבולות מוגדרים בין שני מחנות. בין השאר הוא אומר כי "אני סבור שהגדרת הזהות הליברלית־דמוקרטית כזהות חילונית היא טעות. גם אנשים בעלי תפיסה מסורתית ודתית מאמינים בדמוקרטיה ליברלית, גם חילונים מחזיקים בעמדות אנטי־ליברליות", וגם "הבעיה בחינוך הממלכתי אינה בעצם השילוב של תכנים יהודיים, אלא בזהות המתווכים שלהם – ארגונים מהימין הדתי – ובתכנים שהם מציעים, הסותרים את מטרות החינוך הממלכתי וזרים להשקפת עולמן של המשפחות ששולחות את ילדיהן אליו".
בפרק האחרון של הספר, אחרי שהציג את ההיסטוריה של החינוך בארץ ואת המצב הנוכחי, הכותב מציע דרכי פעולה לחיזוק החינוך הדמוקרטי והפוליטי. הוא מצביע, בין השאר, על פעולות אפשריות ברמת ההורים, בתי הספר, תנועות הנוער, האקדמיה, הרשויות המקומיות והמפלגות, עומד על ההבדל שבין שני סוגי אזרחים – "האזרח המשתתף, שיוזם ומארגן פעילויות קהילתיות ומתנדב בעמותה שמנסה להשפיע בפתרון סוגיה מקומית, והאזרח המאמין בצדק, שמשתתף אך גם מנתח את בעיות החברה ושואל איזה שינוי נדרש כדי לפתור אותן" – ומבקש חינוך היוצר גם ובעיקר את הסוג השני.
לרמי הוד יש משנה סדורה המבוססת של שנים של מחקר ועל תפיסת עולמו. אני נוטה, כרגיל, לקריאה ביקורתית, אבל אין לי את הידע המספיק כדי להתייחס לעובדות שהוא מציג. בכל מקרה, חינוך פלורליסטי, ערכי, המכוון לפעולה, למעורבות, אפילו פוליטית, הפוקח עיניים לגבי המורכבות של המציאות והיוצר אנשים חושבים, הוא כמובן מבורך. לוינסטון צ'רצ'יל מיוחסת האמירה כי "הדמוקרטיה היא שיטת המשטר הגרועה ביותר הקיימת, מלבד כל יתר שיטות המשטר שנוסו עד היום". חינוך לשמירה על עקרונותיה ועל עצם קיומה חיוני.
בשורה התחתונה: ספר שופע מידע, מעורר מחשבה, לא לשמאלנים בלבד.
הוצאת אופק
2026
