היום בתוך הבלגן / גיום ריס

1488272091_881

לואיז פבר, תושבת ז'נבה בת שלושים, מרגישה שהיא לא מכירה בכלל את העולם, ומחליטה להביא את העולם אליה. לואיז מתגוררת בדירה גדולה עם אחיה הצעיר, ומעמידה את הדירה, ואת עצמה כמארחת, לרשות משתמשי אתר מטיילים שיתופי. בפתיחת הספר היא ואחיה אוד ממתינים לאורחת הראשונה מאנגליה. לקראת סיומו של הספר נראה שתקוותיה של לואיז התממשו:

היא מניחה להמולה לערסל אותה […] היא לא שמה לב למה שנאמר, היא רק שמחה על אותם גלים באים והולכים של תנודות באויר, ועל החיים ומלואם הקיימים בשיחות האלה. היא עוצמת עיניים ומרגישה שהיא במקום אחר, רחוק מביתה. היא מרוצה.

בין הפתיחה לסיום עוברים יום ושני לילות, הנפתחים בבלגן שבבית עמוס הרהיטים הישנים, ונסחפים אל תוך בלגן גדול יותר. הגורם העיקרי לבלגן ולהרס הוא מזג האויר הסוער, המטיל מצור על הדירה, אליה נאספים בהדרגה עוד ועוד אנשים, בני משפחה, שכנים, ואורחים שהגיעו דרך האתר. אנשים אלה מייצגים מגוון של תרבויות, על כל קשיי התקשורת הנובעים משפות שונות – אנגלית, צרפתית, גרמנית וסינית – ממנהגים שונים, ומתפיסות עולם שונות. לצד הקשיים יש גם נקודות חיבור, שמקורן בכפר הגלובלי, והיצוג החוזר ונשנה שלהן בספר הוא בתכנית בישול תחרותית, שכמוה ניתן למצוא בערוצי הטלויזיה ברחבי העולם.

ברקע מרחף פרויקט גורסקי: גורסקי הוא איש עסקים יווני, לשעבר משווק מכשירים סלולריים, שיזם את פרויקט החזרה ההדרגתית לעבר, במטרה לגלות איפה השתבש מהלך ההיסטוריה. ההנחה שלו היא שפעם הדברים התנהלו על פי סדר והגיון טובים לאנושות, ובנקודה מסוימת השתבשו. באמצעות חזרה לסגנון החיים בעבר – שנה לאחור בכל חודש – הוא רוצה לגלות את הנקודה שלפני הבלגן.

הבנתי על מה הסופר מנסה לדבר – בעיקר על תקשורת וחוסר תקשורת בעולם שבו הטכנולוגיה תופסת את מקומם של קשרים אישיים – ולא התפעלתי מהביצוע. הביקורת שבחזית הספר קובעת כי מדובר ב"קומדית מצבים מעולה ששובה את הקוראים בקסמה בן רגע", אך לצערי לא מצאתי קסם ולא נשביתי. הכתיבה של גיום ריס היא,  לטעמי, יותר מדי על פני השטח ופחות מדי לעומק, עם הרבה דיאלוגים שאינם אומרים דבר, ועם תיאורים מפורטים של פרטים שוליים שאינם מוסיפים כלום. נושאיו בנאלים למדי – מעבר מן העיר אל הכפר, התרפקות על שרידי העבר. אפשר להבין למה כתב כפי שכתב, אבל ה"טריקים" של טכניקת הכתיבה קרובים מדי לפני השטח, נחשפים בקלות יתרה, ובאים על חשבון התוכן.

עם כל חוסר הנחת שלי, בסופו של דבר יש בספר משהו סוחף בערבובית משתתפיו, ובעוצמה ההולכת וגוברת של הסערה שבחוץ ושל ההתכנסות דמוית תיבת נוח ומגדל בבל שבפנים. מבחינתי לא די בזה.

Aujourd’hui dans le désordre – Guillaume Rihs

תמיר//סנדיק

2017 (2016)

תרגום מצרפתית: רוני אפרת

כשנשארנו לבד / אלון אלטרס

961792

אלון אלטרס כתב ספר ביוגרפי בעקבות מותה של אמו מהתקף לב בעת נסיעה באוטובוס. לשון הרבים שבשם הספר מתיחסת אליו ואל אביו שנותרו בלעדיה, כל אחד ובדידותו.

לבו של הספר הוא מערכת היחסים הקשה והמנוכרת בין השניים. אלון נטר לאביו האגוצנטרי על יחסו הקר והנצלני כלפי אמו, ואחרי מותה של האם לא היה מוכן ליטול את מקומה כמטפל של האב. האב עבד שנים רבות כסוכן נוסע, ולא נכח רבות בחייו של אלון. את החלל מילא בדרך כלל סבו מצד אביו, שבינו לבין האם נוצרו קשרים קרובים, כאילו פיצה הסב על קשי לבו של בנו. במקביל ליחסיו של אלון עם אביו מתוארים בספר גם יחסיו החמים והקרובים עם הסב: כשהאב מתקשר ומבקש עזרה, אלון בוחר לשמור מרחק. כשהסב נפגע בראשו ומאושפז, הנכד שוהה אתו שעות מדי יום, משקיע את עצמו בתהליך השיקום. לפער הגדול שבין השניים תרמה גם העובדה שהאב דיבר רומנית ולא עברית, למרות שנותיו הרבות בארץ, וראה בפרנסתו של הבן מן השפה עסקי אויר מאכזבים. ידיעתו את העברית היתה דלה עד כדי כך, שהיה ביכולתו של אלון להסתיר ממנו את הספר שכתב על אמו, "הנקמה של מאריצ'יקה", למרות שהאב ראה במו עיניו ספרים עם תמונת אשתו בחלון הראווה.

יש משהו בלתי מספק, אולי אף מביך, בקור היבש שבו אלון מתאר את התנהלותו. לדוגמא, כשהאב החליט, חודשיים אחרי התאלמנותו, לעבור לגור עם אשה אלמנה בלתי מוכרת לו, משום שלא יכול היה לשאת את החיים בלי אשה שתטפל בו, אלון שוטט בארכיוני עתונים בשפה הרומנית כדי לגלות עליה פרטים. הוא אינו מסביר את ה"מסע" הזה, אך ניתן להסיק כי יצא אליו לא משום דאגה לאביו, אלא מתוך דחף חסר הגיון, שנבע מכעס על הזמן הקצר שחלף, להכיר את ה"מחליפה" של אמו. בספר מסוג זה, לדעתי, תיאור העובדות והרגשות בלבד אינו מספק, ונדרשת איזושהי תובנה במבט לאחור שתעניק לספר אמירה משמעותית.

בנוסף לליקוי שבפיסקה הקודמת, הספר גולש למחוזות מעניינים פחות מן הסיפור המרכזי. בראיון אתו הסביר הסופר שהוא אוהב ספרים דחוסים, ושרצה לספר גם על התאהבות על רקע משבר. ההסבר כבודו במקומו מונח, אבל התוצאה היא פיזור יתר. אנו מתוודעים בפירוט מיותר ליחסיו של אלון עם ארבע נשים – חברה לשעבר, אם לפעוט, בת להורים פרודים המסוכסכים ביניהם, ואיטלקיה שפגש בערב שירה. כשהסיפור סטה מן האב אל הנשים, חיכיתי לנקודת חיבור, אבל פרט לעובדה שמדובר באותו מספר, קיבלנו שני סיפורים נפרדים. גם בצד הזה של הספר חשתי מבוכה, כשנחשפו שלא לצורך פרטים ביוגרפים של דמויות שוליות. זאת בהנחה שכל הדמויות אמיתיות. אם אינן אמיתיות, לא ברור מה מקומן בסיפור שהוא ביוגרפי בעליל.

הפרק האחרון של הספר שונה באופן מובהק מקודמיו, והוא חוזר אל הנושא שבו נפתח הספר. השנים עברו, האב הזדקן והוכנס לבית אבות, זכרונו היטשטש, ובדמיונו הוא נמצא בבוקרשט, שברוחו מעולם לא נפרד ממנה. אולי הזמן שחלף טשטש את הטינה, אולי הריחוק הגיאוגרפי בין השניים אחרי שאלון עבר לאיטליה תרם דווקא לקרבה נפשית, אולי העובדה שהפך לאב בעצמו. המספר של הפרק האחרון חומל יותר, נוטל על עצמו אחריות משפחתית, מוכן לפשרות כשכבר אין עם מי להתווכח ונגד מי להתמרד.

בשורה התחתונה: ספר עם פוטנציאל, שגולש מעבר למסגרת, מביך לעתים, נוגע ללב לעתים. אני מעריכה מאוד את אלון אלטרס כמתרגם, אך על הספר הזה איני יכולה להמליץ.

כנרת זמורה ביתן

2012

ופתאם בא החושך / גלי צבי-ויס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d795d7a4d7aad790d795d79d_d791d790_d794d797d795d7a9d79a2

תמר ברז ז"ל נרצחה ב-1997 במחלקת רהיטי גן על גג רשת ביתילי, משום שאיתרע מזלה להקלע לשם כשיגאל אקסלרוד, המוכר במחלקה, החליט לממש את תכנית האונס שרקם במוחו מזה זמן מה. אורה, אמה של תמר, הקימה בעקבות הרצח ובשל התנסויותיה מול המשטרה ומול מערכת המשפט, את "ארגון משפחות נרצחים ונרצחות", המספק סיוע משפטי ותמיכה נפשית לבני משפחותיהם של קרבנות רצח ללא רקע פלילי. גלי צבי-ויס, עתונאית וסופרת, גויסה להעביר סדנאות כתיבה לחברי הארגון, סדנאות שלא זכו לקבלת פנים נלהבת, ועם הזמן מצאה עצמה מעורבת בהתנדבות בעבודת הארגון בתחומים שונים. את חוויותיה ואת סיפורו של הארגון היא מעלה בספר זה.

בנוסף לתפקידו כגוף תומך, הארגון קידם ומקדם חקיקה שמשפרת את היחס אל משפחות הקורבנות, כדי למנוע בין השאר פרסום ידיעה על רצח לפני שנמסרה הודעה לבני המשפחה, וכדי לעגן את זכותם להשמיע את קולם במקרה של עסקות טיעון. הסופרת מכנה את אבלם של בני המשפחות מן הסוג הזה "השכול השקוף", ומבקשת להביא אותו בפני ציבור הקוראים.

הסיפורים המובאים בספר נוגעים ללב? מאוד. המידע חשוב? כן. האם הוא מוגש בדרך ראויה? לדעתי לא. למרות שהספר הכעיס אותי כבר בתחילתו, עשיתי מאמץ להתמיד בקריאתו, אך אחרי כשליש ממנו כשלתי. הספר נפתח בתיאור הרצח של תמר, וליתר דיוק במה שהצטייר לי כמרדף אחרי אורה כדי לשמוע את סיפורה:

שעה וחצי אני יושבת בסלון של אורה ברז, כותבת את כל פרטי הטרגדיה הפרטית שלה […] להמשיך ולספר על כך זה מעל לכוחותיה של אורה ברז כעת. לבי נצבט. זה הרגע שעלי להשתמש בה, בחומה של נטרול הדמעות.

[…]

בשבועות הבאים לא ענתה לי אורה. לא בטלפון הנייד שלה, ולא בטלפון הנייח. ידעתי שהיא יושבת שבורה וכואבת על הספה הכתומה […] כעבור יותר מחודש ענתה לי […] יום חמישי הזה לא מתאים לה, אני מוצאת הודעה במשיבון של הטלפון הנייד. אולי בשבוע הבא. אולי בזה שאחריו. מתישהו כשתתחזק מעט ותוכל שוב לספר על אותם ימים נוראים.

אני מניחה שהסופרת קיבלה את רשותה של אורה ברז לפרסום הספר כפי שהוא, אבל חשתי חוסר מנוחה לנוכח הדיבוק הזה.

לא אהבתי את המניפולציות הרגשיות של הכתיבה ואת הסגנון הנוסחתי של המשפטים הקצרים – פעם היתה לאורה תינוקת. תינוקת שנולדה אחרי ענת. אורה קראה לה תמר, על שם אמה. היא עקבה בגאווה רבה אחרי בתה הגדלה. אבל זה היה פעם. ולא אהבתי את ה"אני ואני ואני" שהספר מלא בו – אני נמצאת שם. כמעט בכל ישיבה. כותבת עבורם את סיכום הפגישה ומעבירה אותו בתוך זמן קצר באימייל לכל המשתתפות. אני מעודכנת בפרטים רבים, אם בהתכתבות, או בשיחות טלפון פעמים מספר בשבוע. אני שם בכל לבי. נמצאת בקשר עם אנשי יחסי ציבור המתנדבים למענם ועם שדלנים. עם כל הכבוד לסופרת, היא לא הנושא, אבל בספר ניתן משקל שווה לאבלן של המשפחות ולקושי האישי שלה להתמודד אתו. בשביל "מסעה של אשה רגישה אל עומקו של הצער ואל העבר השני – הוויתו של האחר", כפי שנכתב על הכריכה, יש יומן פרטי.

אסתפק במידע הנמצא ברשת.

עם עובד

2017

תיק רצח / טוני פרסונס

d7a2d798d799d7a4d794_-_d7aad799d7a7_d7a8d7a6d7972

"תיק רצח" נפתח במקרה אונס ורצח שארע כעשרים שנה לפני העלילה העכשווית. חבורת נערים ביצעה אונס ברוטלי בנערה, וכשהניחו לה והיא נסתה להמלט, רצחו אותה. עשרים שנה אחר כך מישהו משסף את גרונם של האנסים בזה אחר זה.

מקס וולף, שמגדל לבדו את בתו הקטנה (ומשום מה אינו טורח לספר לקוראים מה קרה לאשתו עד לשלב מאוחר בספר), עבר למחלקה החוקרת מעשי רצח אחרי שהצטיין במניעת פיגוע טרוריסטי. הוא מצטרף לצוות החוקר את שרשרת הרציחות, פועל בתיאום עם מפקדו ועם עמיתיו, ולפעמים גם באופן עצמאי. כשהחקירה נתקעת, הסקוטלנד יארד משתלט עליה.

מכיוון שמדובר בספר בלשי, לא אוכל להרחיב בפרטי העלילה. אציין רק שלא התרשמתי ממנו. דמותו של המספר די רדודה, למרות שהוא חוזר ומספר על האהבה והמחויבות שהוא חש כלפי בתו. בחקירה יש פה ושם חורים בלתי מוסברים, כמה מן הגילויים צפויים למדי, ובשורה התחתונה אין בספר הזה שום דבר שמייחד אותו לעומת ספרים אחרים מסוגו. הוא לא רע, אבל בעיני הוא זניח. חובבי ספרות בלשית מן הסתם ייהנו יותר ממני.

The Murder Bag – Tony Parsons

עם עובד

2017 (2014)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ

חיים עם מבטא / מרילין גוטליב

1480493701_367

כותרת משנה: המהגר שרצה להיות שייך

פרנק לוי נולד בברלין בשנת 1936. שלוש שנים אחר-כך החליטו הוריו לעזוב את גרמניה – לדברי אמו, ההחלטה התקבלה בעקבות קריאת מיין קאמפף – ועלו לארץ עם פרנק ועם אחותו. זו היתה ההגירה הראשונה בחייו, אך לא האחרונה. בהיותו כבן 13 המשפחה היגרה לארצות-הברית, הן בשל המצב הקשה בארץ, והן משום שאמו של אביו, שגרה בארצות-הברית עם בנה השני, שאפה לאחד את המשפחה. פרנק נאלץ לעבור שוב תהליך של הסתגלות למקום חדש, להיות זר ושונה, בולט כל חייו במבטאו הכבד. תחילה היה בטוח שיחזור לארץ, אבל החיים היו חזקים יותר, ובהדרגה רכש תחושה של שייכות במקומו החדש. פרנק ידע כמה וכמה משברים בחייו: הוא שכל שני תינוקות, איבד את אשתו הראשונה בשל סרטן שד, וחווה קשיים כלכליים בשל משבר בענף הטקסטיל. שנים אחרי שהתאלמן ונותר עם שני בנים, נישא למרילין, גרושה ואם לשניים, והיא זו שהעלתה את סיפור חייו בספר.

בדברי התודה בסיומו של הספר הופתעתי לגלות שיש לו גם גרסת נוער, משום שבמהלך הקריאה הייתי משוכנעת שזה בדיוק מה שאני קוראת, ספר שנכתב במטרה להכיר לנוער את ההיסטוריה היהודית של המאה ה-20 על קצה המזלג באמצעות הסיפור האישי. מנקודת המבט ההיסטורית הספר שטחי מאוד, נוגע בשולי ארועים, לא בהכרח המהותיים ביותר, ונגוע בקלישאות ובהכללות. מנקודת המבט האישית הסיפור נראה לי מיועד יותר לקהל ביתי אוהד. משקל שווה ניתן לארועים משמעותיים, שיש בהם ענין לקורא זר, ולארועים משפחתיים משמימים, מן הסוג שמספרים וחוזרים ומספרים סביב השולחן במפגש משפחתי. פרנק מצטייר כאדם שיהיה נעים להכירו, אבל הספר לא הוסיף לי ידע. הוא מוסיף עוד חוט לפקעת של גלגולי העם היהודי בדורות האחרונים, ויש בו קטעים מרגשים (ריגש אותי במיוחד מכתב מקרובי משפחה טרם הגירוש לטרייזנשטט, בו משמשים יאוש ותקווה יחדיו), אבל אין בו, לדעתי, יחוד ספרותי שיצדיק את הוצאתו לאור כפי שהוא.

Life with an Accent – Marilyn Gottlieb

 ידיעות ספרים וספרי עליית הגג

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: ב. מן

ספרדים / אלייט אבקסיס

958477

אסתר ויטל, ילידת צרפת, בת להורים שהיגרו ממרוקו, עומדת להנשא בישראל לשארל טולדנו, גבר שבחרה בעצמה. אסתר היא בשנות השלושים לחייה, הרבה מעבר לגיל הנישואים המקובל במשפחתה. כבר היו לה בעבר קשרים עם גברים, אך בסופו של דבר בחרה בשארל, אותו אהבה מאז ילדותה. הוריה מתנגדים לנישואיה, וכבר בתחילת הספר מסתבר שיש במשפחה כמה סודות – איומים, כהגדרתם – שצריכים להחשף לפני החתונה. מכאן ואילך מתגלגל לו סיפור לא מעניין, עמוס פרטים ופרטי פרטים ואינספור סיפורים צדדיים. נראה שהמחברת ביקשה לכלול את כל ההיסטוריה של הספרדים בספר אחד, והתוצאה היא ברברת אינסופית, וקישורים חלשים ובלתי משכנעים בין ההיסטוריה לבין הסיפור המתרחש בהווה.

ואם לא די בעומס הבלתי סביר, הספר לוקה בסטראוטיפיות ובסתירות פנימיות, ולכן למרות ההשקעה הניכרת בפרטים נוצר רושם של חפיפיות. הנה דוגמא אחת מני רבות לסתירה ולחוסר עקביות: בעמוד 151, אחרי הסבר ארוך על מנהגי חג הפסח, ובכללם על ארבעה הבנים, היא קובעת כי "יוצא איפה שהגרוע מכל הבנים אינו הרשע המגלה ענין בעבר, אם גם ענין שלילי. הגרוע מכל הוא הבן שאינו יודע לשאול, מפני שהוא שכח שיש מה לשאול". זה לא מפריע לה לכתוב, פחות מעשרים עמודים אחר כך, כי "שארל הפך לגרוע שבין ארבעה הבנים בהגדה של פסח: הרשע".

בכלל נדמה שהסופרת מסונוורת ממילותיה שלה עצמה, והיא נוטה לגבב עוד ועוד, תוך סתירות פנימיות, אפילו  בתוך אותה פיסקה.

הסטראוטיפיות והנטיה להכללה ולהגזמה באות לידי ביטוי בקטעים כמו זה שבו היא מתארת את החתן הספרדי. הבחירה בקטע זה היא אקראית, יש גרועים ממנו, והציטוט חלקי, כי התעייפתי:

המלים שלו, מילותיו של החתן הספרדי שהן כדבש לאוזני הכלה […] בחיוכיו של החתן הספרדי העיניים הן המחייכות אחרי הלילה, מופתעות, מאושרות, מאוהבות […] במבטו של החתן הספרדי חבויה משמעות החיים, סוד הנמסר מדור לדור; האהבה אינה רק ליטוף רך, היא מסורת, ברכה, חיבוק אנושי וחברתי, שכן בתוכו של החתן הספרדי נמצא אב המחבק את בנו ומגן עליו לתמיד מפני כל הרע שבעולם.

האם אפשר להשעות את השיפוט הספרותי, ולהתייחס לספר כמסמך היסטורי המכסה את קורות יהודי ספרד מאז הגירוש ועד ימינו? לצערי לא. כשהסופרת משחררת קביעות מגוחכות כמו הקביעה הבאה, היא מחסלת כליל את האפשרות להתייחס אליה ואל הידע שהיא מעלה על הכתב ברצינות:

הוא לא ידע דבר על הדת אבל התלהב מכך שהוא יוצא עם יהודיה מרוקאית, דבר אופנתי אצל ישראלים שמאלנים, "ייקים" כמוהו, שכן בישראל היהודים המרוקאים הם הגרעין הקשה של מעמד הפועלים, השכבה החברתית הנחותה.

למותר לציין שהשד העדתי מקבל גם הוא במה. בהקשר זה מעניין לציין שהיחס המפלה והמתנשא של האשכנזים כלפי העולים מארצות ערב זוכה לכעס מצדה, בעוד את השנאה והבוז הפנימיים בתוך קהילת יהודי מרוקו היא פוטרת בחיוך:

"אז הוא ממקנס, שארל, אז מה? אתה לא מרוצה שהיא מתחתנת עם מקנסי? היה יכול להיות יותר גרוע! היא היתה עלולה להתחתן עם מישהו ממרקש."

"או עם טוניסאי."

"הנה, בני, אתה רואה, המצב לא כל כך גרוע!"

בסביבות עמוד 200 נשברתי סופית, כשהסופרת הקדישה פרק שלם לניתוח ההבדלים בין אשכנזים לספרדים. כל הסטראוטיפים שעולים בדעתכם נמצאים שם, כולל כמה שהמציאה בעצמה, כשנסחפה כרגיל אחרי זרם המלים. מכאן ועד לסיומו של הספר קראתי בדילוגים.

בספרה המאוחר יותר "באין לי מולדת" מצאתי חולשות דומות, אך שם לפחות היה מיקוד מסוים בנושא האנטישמיות בצרפת, נושא הראוי לדיון. מעניין לציין שלגיבורות שתי הספרים שמות כמעט זהים – אסתר ויטל כאן, אסתר וידל שם.

אז מה היה לנו? עלילה קלושה, סיפור לא משכנע, דמויות בלתי מאובחנות (לא מחוסר רצון, אלא מעומס תכונות שהועמסו על כתפיהן הדלות), מעשי כישוף, פילוסופיה בגרוש, והמון המוני מלים שנכתבו לתפארת העושר המילולי ומבלי להקדיש תשומת לב מספקת לעומק התוכני. לדעתי, אפשר לוותר.

Sepharade – Eliette Abecassis

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

מסעות בחדר הכתיבה / פול אוסטר

%d7%9e%d7%a1%d7%a2%d7%95%d7%aa-%d7%91%d7%97%d7%93%d7%a8-%d7%94%d7%9b%d7%aa%d7%99%d7%91%d7%94

על כריכת "מסעות בחדר הכתיבה" נכתב כך: "חובבי אוסטר נאמנים יזהו כאן כמה מודעים ותיקים מהטרילוגיה הניו-יורקית, ועד ליל האוב, דרך בארץ הדברים האחרונים, ארמון הירח, מוסיקת המקרה, לוויתן, מר ורטיגו, טימבוקטו וספר האשליות". מכיוון שאינני נמנית עם חובבי אוסטר, נאמנים או לא, ולמרות שקראתי ארבעה מן הספרים המוזכרים, אך מבלי לזכור אותם ברמה כזו שתאפשר לי לזהות דמויות מתוכם בספר הנוכחי, לא נהניתי מן החוויה הספציפית הזו, ולצערי לא נהניתי מהספר גם בלי קשר לקשריו עם ספרים קודמים.

גיבור הספר, ששמו ההולם אותו הוא בלנק, הוא גבר מזדקן השוהה בחדר סגור בלי יכולת לפתוח חלון ולהתבונן בסביבה החיצונית. הוא מוגבל בתנועותיו בשל חולשה גופנית, ואולי גם בשל כדורים בהם הוא מולעט. זכרונותיו קלושים, לא ברור כיצד נקלע לחדר, קשריו עם האנשים המטפלים בו אינם מובנים לו. לכל חפץ בחדר מוצמד פתק המתאר אותו, ועל שולחן הכתיבה ערימות של דפים, ביניהן כתב-יד שנכתב לכאורה על ידי אדם בשם זיגמונד שנעצר ועונה. על השולחן מצויות גם תמונות, ככל הנראה של אנשים מעברו, שאותם הוא אינו מזהה.

תחילה חשבתי שאוסטר רוכב על גל ספרי הזיקנה, בורא זקן בשלבי שטיון מתקדמים, אולי סופר, אולי מבקר. ככל שהסיפור מתקדם מסתבר שלא זה הסיפור שלפנינו. אחר-כך נדמה שמדובר כאן באדם בעל עבר מפוקפק, אולי עבר בטחוני מסווג הכרוך בסיכון חיי אדם, ונוצר הרושם שזהו ספר מתח. ככל שהעלילה, בעצם שתי העלילות, הופכות הזויות יותר, האוירה הולכת ומזכירה ספרים מסוג "הטירה" של קפקא. למען האמת, הפוקוס המשתנה, כמו גם דרך הסיפור הלא מקורית והדי שגרתית, נסכו עלי שעמום. לולא היה מדובר בספר צנום, סביר להניח שהייתי נוטשת, למרות הרצון לגלות איך אוסטר יחלץ את עצמו ואת גיבורו מן התסבוכת המוזרה שיצר. הפתרון שבחר אינו מבריק: הוא מצא דרך קלה מאוד החוצה, דרך לא משכנעת למרות שעטף אותה בדברי הגות לכאורה.

בשורה התחתונה: חובבי אוסטר אולי ייהנו מהספר. מבחינתי הספר הזה לא נתן לי סיבה להמנות עם החובבים.

Travels in the Scriptorium – Paul Auster

עם עובד

2016 (2006)

תרגום מאנגלית: משה רון

ניצבת / אברהם ב. יהושע

extra

נוגה, נבלנית ישראלית המתגוררת בהולנד, גרושה בשנות הארבעים לחייה, מתבקשת על ידי חוני, אחיה הצעיר, להגיע לארץ לסייע בניסוי משפחתי. חוני מנסה לשכנע את אמם האלמנה לעזוב את דירתה בשכונה הירושלמית המתחרדת, ולעבור לגור בדיור מוגן בתל-אביב, קרוב אליו ואל משפחתו. האם מסכימה לנסות את המקום המוצע למשך שלושה חודשים. מכיוון שלא ניתן להשאיר את הדירה, המושכרת בדמי מפתח, ללא דייר, נוגה עוברת לגור בה בעת היעדרותה של האם.

בירושלים נוגה מגלה ששני ילדים חרדים נוהגים להכנס לדירה דרך חלון האמבטיה כדי לצפות בטלויזיה, ואף שכפלו לעצמם מפתח. במהלך מוזר היא מחליטה לקנות שוט (!) כדי להפחיד אותם. היא חוששת שמא בעת היעדרה התזמורת ההולנדית תבצע יצירה לנבל, חשש שמתממש. את מרבית זמנה בארץ היא מבלה בעבודה כניצבת בסרטים ובתכניות טלויזיה, במהלכה היא פוגשת מספר טיפוסים יוצאי דופן. מפגש עם בעלה לשעבר מתפתח לאובססיה מצדו לזכות בילד שמנעה ממנו כשסירבה ללדת ילדים בתקופת נישואיהם, ולשיחות הזויות ביניהם.

לכאורה יש בספר מספר נושאים שמעניין לדון בהם: הבחירה לא להביא ילדים לעולם, המפגש בין העולם החרדי לחילוני, ההחלטה כיצד להתנהל בגיל זיקנה, ההתנהלות בין המציאות להעמדת הפנים כשחקנית. בפועל הטיפול בנושאים אלה בספר סתמי ומתמרח, ורוב הזמן סובל מחוסר סבירות. בדרך-כלל אני מעריכה את הסבלנות של א.ב. יהושע לצרף פרט לפרט, לקדם את העלילה דקה אחר דקה, אבל הפעם שיטת הכתיבה הזו לא עובדת. הדברים חוזרים על עצמם עוד ועוד, העלילה אינה מתפתחת, והדמויות אינן משכנעות.

לצערי, החמצה.

הספריה החדשה

2014

לראות לויתן / רון דהן

978-1-61838-741-7_ron_dahan-291x396

יונתן, בן כשלושים ושמונה, שיצא זה עתה מנישואים עקרים, נזכר בחלום ילדות לראות לויתן. הוא קנה כרטיס לאוסטרליה, הפקיד את כלבו בידי מירי, גרושתו, ויצא למסע. באוסטרליה חבר אל אייזק, פרח-כמורה אפריקאי, אל אדם ואיבון, שני שחקנים גרמנים, ששיחקו בהצגת "שיילוק" בעיבוד מודרני ונמלטו לאחר שאדם כמעט הרג את הבמאי, ואל אלי, סוחר סמים ישראלי. אחרי שהכלב מת, ומירי השבורה מצאה מפלט בטיפולים אלטרנטיביים, הצטרפה גם היא לחבורה. סיפורם הוא תערובת של מציאות עם הזיה, שגולש במהרה לעבר הסוריאליסטי.

לא אהבתי את הספר. ממש לא. בתחילה עוד התייחסתי אליו ברצינות, וטרחתי לסמן מראי מקום כשהיה לי מה לומר על התוכן או על הסגנון, אבל חדלתי במהרה. לולא תכננתי לכתוב סקירה, לא הייתי ממשיכה עד לסיומו של הספר. אף אחת מהדמויות לא דיברה אלי (למעט אייזק בקטעים מסוימים), ובשום שלב לא היה אכפת לי מה יעלה בגורלם. תהיתי אם הניכור הזה נובע מן העובדה שגם בחיים שמחוץ לדפי הספר מן הסתם לא היה נוצר קשר ביני ובינם, אבל אחרי מחשבה מעמיקה יותר אני לא נוטלת על עצמי את האשמה. ספר טוב מקרב אל הקורא גם דמויות הרחוקות מעולמו, והספר הזה מבחינתי אינו עומד במבחן.

בדרך כלל אני מעריכה את הבחירות של הוצאת פרדס. את הקונספט של סדרת "מלח מים" אני לא מחבבת  ("איננו מבקשים לביית את הפרא העומד בשערי השפה, אלא לשמוע את קולן והדן של המלים הצומחות מן המקום, מבלי לגזום"), אבל גם במסגרת הזו ההוצאה מצליחה להביא לקורא יצירות טובות ("אישוליים" הוא הבולט שבהן). הפעם, לצערי, אני לא יכולה לשבח.

 

פרדס

2016

אנשים טועים / גיל הראבן

67400001969b

תארו לעצמכם שאתם נוכחים בארוע רב משתתפים עם אנשים זרים, או סגורים ברכבת נוסעת. נגש אליכם אדם בלתי מוכר, ובלי שהתבקש הוא מתחיל לשפוך את לבו. אין לכם שום ידע מוקדם לגביו או לגבי האנשים שהוא מזכיר בדבריו. אתם יודעים שעוד מעט תפרדו, ובתוך זמן קצר לא תצליחו אפילו להזכר איך הוא נראה, ומקולו לא יוותר ולו הד עמום. כעת הכפילו את התמונה המדומינת הזו בארבע-עשרה, והנה לכם הספר. אמנם הדוברים בספר אינם פונים אל הקורא, אך הקורא, מכוח היותו נוכח, הוא בגדר מאזין.

"אנשים טועים" כולל ארבעה-עשר קטעים (אני מהססת להכתיר אותם כסיפורים), שבכל אחד מהם נשמע קולו של אדם אחד, המדבר אל אדם אחר, שקולו אינו נשמע, אך תגובותיו מרומזות. כל שיחה שכזו סובבת סביב נושא מוגדר, והדובר – לעתים רהוט, לעתים קרובות יותר מסתבך בניסוחים – מעלה טיעון, מציג עמדה. כמה דוגמאות: מנהל מסביר למה פיטר עובדת נקיון שמנה עיוורת למחצה, אשה מנחמת גבר שאשתו עזבה אותו, גבר ששכל את בנו מכחיש את ההגיון שבאבל, בן מסביר מדוע לא השתתף בהלווית אביו, אשה מתארת כיצד הניחה לחשד בלתי מבוסס להרוס את נישואיה, אשה נבגדת משוכנעת שאם תשחזר יחד עם בעלה את תקופת הבגידה דקה אחר דקה יחסיהם ישובו לקדמותם, צלם מהולל לשעבר מתרץ בראיון עתונאי את עבודתו כצלם פורנו, אדם מתאר חבר שקסמו האישי התפוגג.

רוב הקטעים לא עניינו אותי בכלל. הנושאים שעולים בהם שגרתיים, והדוברים די משעממים. בהסתמך על הקטעים כפי שהם, עם אף אחד מהם אין לי רצון לקיים דיאלוג, לא במציאות ולא בספר. אני יכולה לדמיין את הקטעים כשהם משולבים בספר עלילתי, מסייעים להעמיק את ההיכרות עם הדמויות שבו. הבעיה היא שכשהם מוצגים כך, עומדים בפני עצמם, הם תלושים מכל הקשר, ולכן שוליים ונשכחים. במיעוטם בלבד יש אמירה שיכולה לעורר ענין או דיון, וגם אז לא דיון משמעותי, מעט מאוד מעל השגור והשטחי.

לא הבנתי את הסיבה לפרסום הספר. אולי הטקסט שעל הכריכה יכול לפתור את התעלומה? "המשותף לכל הסיפורים הוא שגיבוריהם מונעים על ידי הגיון פנימי יחודי – גם אם זהו הגיון מוזר ומפתיע – ואף לא אחד מהם מודע לכך שהסיפור שהוא מספר (לעצמו ולזולתו) מציג כשל גדול בחשיבה וברגש. הספר מזמין את קוראיו לזהות את הרגע שבו ההגיון יורד מהפסים, ולנסות לאבחן את שורשיה של הטעות". ממש לא. במרבית הקטעים ההגיון, אם קיים, אינו יחודי, ובמקומות שבהם הוא נראה יחודי הוא אינו מציג כשל בחשיבה, אלא חשיבה לא קונפורמית. אם קיים כשל הוא בתקשורת וביכולת לשכנע.

בשורה התחתונה: לא בשבילי.

 

טעימה מהספר – הסיפור "הוד קדומים"

אחוזת בית

2016