קטגוריה: ספרים לא מומלצים

הילל רוט, מוזיקאי כושל, מתייסר בניתוחים חוזרים ונשנים של נישואיו שכשלו לאליס, מוזיקאית מצליחה. באחת מהתובנות הבודדות המוצלחות בספר הוא מתאר כיצד התמודד עם הפער בין הקריירות: החלטתי שאליס סובלת ואני נהנה. שהיא משועבדת ואני משוחרר. שהיא נושמת את האויר המעופש של ההצלחה, ואני נושם את האויר הטרי של הכשלון. במקביל לחיבוטי הנפש סביב אליס הוא מנסה ליצור קשר עם בנו מחוץ לנישואין, רועי בן השבע, שחי עם אמו ענת בחווה להצלת קנגורו סמוך לאדלאיד באוסטרליה.

הילל הוא הורה כושל. הוא ואליס גידלו את בתם היחידה צליל בבית עמוס מריבות. בבגרותה החליטה הבת, לאור הדוגמא שקיבלה, שאין לה רצון למצוא אהבה, והתמסרה ליוגה. עם הבן רועי קיים הילל קשר קלוש בלבד, מכיוון שלא רצה בו כלל, וגם הקשר הזה נותק כליל כשרועי הגיע לגיל ארבע, ועבר עם אמו לאוסטרליה. הספר נפתח עם נסיעתו של הילל אל בנו, ממניעים לא מובנים. הילד, כך מתגלה, הוא קפריזי, תזזיתי, מתנועע בפראות בין מצבי רוח, והילל מתקשה להתמודד אתו. בשל התנסויותיו הוא קובע כי לאור העדויות המצטברות, נדמה לי שלא יהיה מופרך להסיק שההורות האנושית היא מכה אנושה…

הייתי קרובה לנטוש כבר בשלב מוקדם, כשהבנתי שהספר מדשדש, ורמת האכפתיות שלי כלפי הילל שאפה לאפס, אבל כדי לכתוב סקירה מנומקת ניסיתי למשוך עוד. בעמוד 200 נשברתי, בעיקר משום סתירה פנימית בתוך הטקסט. אם להשתמש בלשונו של הסופר, הספר הוא רצף של חשבונות נפש שלא מוליך לשום מקום. שוב ושוב מאותו דבר, חיבוטי נפש מיותרים, נעים במעגלים, אינם מוליכים לשום מסקנה, והתובנות, אם ישנן, הן לא חכמות בלשון המעטה. בקצרה, הרגשתי שלא ארוויח ממנו דבר.

למגרעות שלמעלה יש להוסיף את חוסר היכולת של הסופר להמנע מהטפות. נושא ההטפה הראשי הוא היחס לבעלי חיים, שואת בעלי החיים כלשונו. העלילה נתקעת לטובת עמודים שלמים של עיסוק בנושא זה, יותר מפעם אחת. נושא שני הוא ישראל כ"אימפריה שיצאה מדעתה", כשלצורך העצמת דעתו על היחס הישראלי כלפי הפליטים הערבים, שכולו לדבריו תוקפנות וקורבנוּת, הוא משווה אותו ליחסם של הפולנים כלפי ניצולי השואה, שהוא יחס של אשמה מהולה בהתנצלות. אין כמו הכללות מצוצות מן האצבע.

בספרו של אהרן מגד, "עשהאל", יש קטע שאני מאוד אוהבת שנפתח ב"מילים, יש להן נשמה כמו לחפצים, אני חושב", ובהמשכו הסופר קושר בין צלילה של המלה למשמעויותיה, כמו, לדוגמא: "לטאה, מלה המביעה בדיוק את הלטאה, כי היא מהלכת בלאט ומליטה את החול שהיא מלאטת עליו". חייכתי כשמצאתי משחקי מלים כאלה גם אצל הבן: "איך לא ייתפס לך הגב נוכח ודאות כזאת? גב, תפקידו להגיב", וגם "למה קוראים למרפסת מרפסת?… כי היא מתרפסת לפני השמש, כדי שלא תשקע".

בשורה התחתונה: לא לטעמי.

ידיעות ספרים

2016

זהו הספר הראשון של הרלן קובן שאני קוראת. מצד אחד, בהתייחס לספר עצמו, הייתי מגדירה את השעות שהקדשתי לו בזבוז זמן. מצד שני, מעתה ואילך לא אתלבט אם לקרוא את עשרים ומשהו הספרים שכבר כתב, ואת עשרים ומשהו הספרים שעוד יכתוב, אז תועלת כלשהי בכל זאת צמחה לי.

העלילה בקצרה: אדם זר נגש אל אדם פרייס, ומספר לו על שקר מהותי שאשתו שיקרה לו בעבר. כשאדם מתעמת עם אשתו, היא משאירה לו הודעה, ובה היא כותבת שהיא זקוקה לזמן, מבקשת שידאג לילדיהם, ונעלמת. האדם הזר הזה, כך מסתבר בהמשך, שם לו למטרה לנקות את העולם משקרים, ואם על הדרך הוא יכול לעשות כסף מן התחביב הנאצל הזה, מה טוב. אבל אנשים אינם בובות הפעלה, וכוחות נוספים בוחשים בעלילה, וכתוצאה מכך כל מה שיכול להשתבש משתבש.

הרעיון, למען האמת, מבריק, ובידיו של סופר מעמיק יותר היתה יכולה להווצר פה דרמה פסיכולוגית טובה, שהיתה בוחנת מה קורה לחיים שגרתיים שלווים כשאבן קטנה מוטלת לפתע לתוכם. אבל הרלן קובן, לפחות בספר הזה, הוא לא סופר מעמיק. הוא סופר מתח, ולכן הוא שוזר לתוך העלילה המרכזית כמה וכמה עלילות מקבילות ומשתלבות, נוקט טריקים של מותחנים, כמו דילוג מעצבן בין קטעים קצרצרים של ארועים שונים, קטיעת פרקים בשיא, יחוס סודות לכל אחד ואחד, ויוצר אפשרות לספר המשך. הדמויות פלקטיות, הכאב מעושה, ההתנהלות לא הגיונית. למרבה הצער, המילה הטובה היחידה שיש לי לומר על הספר נוגעת דווקא לסוף העצוב: שום סיום אחר לא היה מצדיק את מה שעוללה ההיעלמות לשני הבנים.

בשורה התחתונה: ספר שטחי

The Stranger – Harlan Coben

כנרת זמורה ביתן

2015 (2015)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

בשנת 1958, לרגל חגיגות העשור למדינה, גליה העתונאית מראיינת עשר עולות מוצלחות. אחת מהן היא ז'קלין, המציגה עצמה כעולה מצרפת, לוחמת מחתרת לשעבר. הקשר בין השתיים מעמיק, והן הופכות לחברות. העובדה שבן זוגה של גליה, עשתר, מתאהב בז'קלין, אינה מפריעה לקשר ביניהן. ז'קלין, המאורסת באותה עת לגידי, פוצחת במקביל ברומן עם יהורם, אחיו של ארוסה, ובמהלך הספר תיצור קשרים רומנטיים נוספים. ז'קלין היא אשת אקדמיה, מעורבת בחוגים תרבותיים. די מהר מתברר שהסיפור שהיא מספרת על עצמה בדוי: רוב שנותיה של ז'קלין עברו עליה במצרים, ואת סיפור המחתרת המציאה בהתבסס על חייה של קרובת משפחתה.

במהלך הקריאה, וגם בסיומו של הספר, לא הרגשתי שאני באמת מכירה את ז'קלין. כן, אני מכירה את העובדות האוביקטיביות, אבל המניעים נותרו עלומים. ליתר דיוק, לא עלומים, פשוט לא משכנעים. כך היא כותבת לגליה אחרי שכל השקרים נחשפו:

"אומרים שיש לאדם חירות לבחור בכל רגע בחייו, שקר הדבר! […] אני הייתי בובה בידי אחרים, ראשון אבי, שכתב על ערש דווי – "בואי לארץ אני גוסס, ואל תספרי היכן נולדת". ואין לי כוח לסרב לו! ואז אני מגיעה לארץ ורואה איך הדברים מתנהלים ויודעת שאבי צדק – ואני חייבת לשחק את המשחק. אין לך מושג כמה אני כועסת על כולם".

לא השתכנעתי. לא נראה לי סביר שהאמירה הזו של האב יכולה להוות מניע לבדית שקר שכזה. להגיד שנולדת בצרפת במקום במצרים, ניחא. להמציא סיפור שלם – לא סביר. זאת אומרת, בהחלט יכול להיות מישהו ישקר באשר לקורות חייו, אבל לא בגלל משפט אחד שכזה, בפרט כשמדובר במישהי כמו ז'קלין, שמוצגת כטיפוס עצמאי, מודע לעצמו. ולבוא ולומר אחר כך שהאב צדק וכך הדברים מתנהלים, לתלות כל קושי שהיא נתקלת בו ב"שקיפות" שלה לכאורה כמזרחית, למרות שבזמן שהיא חווה את הקשיים היא בעצם מציגה את עצמה כלא-מזרחית? לא משכנע. שוב, אולי יש אדם כמו ז'קלין, אבל תפקידה של הסופרת לשכנע בהיתכנותה של הדמות, ואני לא השתכנעתי. מצד אחד היא מרחפת וחיה ביקום משלה, מצד שני היא עובדת קשה כדי לפרנס שתי נפשות התלויות בה. מצד אחד היא ממוקדת מטרה, מצד שני נרעדת כמו עלה נידף בפני כל שינוי. מצד אחד מציאותית עם הרגליים על האדמה, מצד שני פועלת בהיתממות מעצבנת כאילו כללים וחוקים נועדו לכל אחד מלבדה. לא הצלחתי להבין אותה. שאר הדמויות בספר מתנהלות פחות או יותר בצילה, ומניעיהן ברורים עוד פחות.

מצא חן בעיני השילוב של שירה בספר. ז'קלין לומדת עברית באמצעות שינון שירים, והיא משלבת קטעים מתוכם בדבריה. לשיריה של לאה גולדברג, שהיתה כמוה קרועה בין שתי מולדות, יש נוכחות משמעותית בספר. הנה דוגמא:

ביקשתי שתספר על אהובה הראשון, זה שהכירה לפני עלייתה לארץ. "הוא בא אלי את עיני לפקוח. גופו היה חלון, להראות לי את כל הדברים".

לטעמי, הספר סובל מגודש. יותר מדי פרטים, יותר מדי ארועים, יותר מדי מעברים מבלבלים בין עבר להווה. דילול בפרטים היה לדעתי תורם למיקוד. ביקורת שהעביר אחד מאהוביה המוקדמים של ז'קלין על סיפור שכתבה יכולה להתאים כאן:

לאחר עיון קצר, סיכם את הערותיו בכמה שורות. הקונפליקטים אינם ברורים דיים. את צריכה להעמיק בעיצוב הדמויות.

הספר הוא מחווה לדמותה של ז'קלין כהנוב, סופרת ומסאית ילידת מצרים.

כרמל

2016

"זמן ביניים" הוא קובץ המכיל אחד-עשר סיפורים קצרים. בחרתי לקרוא אותו משתי סיבות: הוצאת פרדס עשתה עד כה כמה וכמה בחירות מצוינות, והסיפור "חוצלארץ", שקראתי בנפרד, מצא חן בעיני. לצערי, הסיפורים האחרים לא דברו אלי. כריכה היא לא עילה לבחירה בספר, אבל אי אפשר להכחיש שהעיצוב המינימליסטי הנאה של קריסטינה מורדוכוביץ', המציג משקולות של שעון קוקיה, פרט היטב על נימי הנוסטלגיה.

בדף הפייסבוק שלה הסופרת משתפת בקטעים מהסיפורים. כשקוראים כך את הקטעים, שלא במסגרת הסיפורים השלמים, הם מושכים לקריאה, מסקרנים. הבעיה בעיני היא במסגרת הסיפורית, שברוב המקרים הותירה אותי עם התהיה "נו, אז…". נו, אז מה רצית לומר, נו, אז למה לכתוב דווקא את הסיפור הזה. כי צריכה להיות סיבה להעלות מילים על הכתב, איזשהו מסר, משהו שישאר עם הקורא. לצערי, לא מצאתי תשובה.

מן התגובות באותו דף פייסבוק אני מבינה שהסיפורים מבוססים על אנשים אמיתיים, או על ארועים שאכן ארעו. כך, לדוגמא, המגיבים זיהו את איז'ו מן הסיפור הראשון, והחתול ח' מייצג חתול שהיה חלק מן המשפחה. נחמד לכתוב סיפורים שמכרים יודעים לזהות, אבל הספר אמור לפנות אל הקהל הרחב, והקהל הזה – במקרה המצומצם שלי – שלא מכיר את הרקע האישי, לא הצליח ברוב המקרים להתחבר לתכנים.

לסופרת יש כושר ביטוי נאה, ופה ושם היא ממציאה ביטויים שנשאו חן בעיני. לדוגמא, בסיפור "התנ"ך של איז'ו", כשנכנסת לקוחה בעוד המוכר שקוע בספר, היא כותבת "איז'ו הגיף את הכריכה האחורית". אהבתי. הערכתי גם את הנסיון לשלב מיתולוגיה במציאות, נסיון שהעשיר אותי בידע.

אני מניחה שיהיו קוראים שייהנו מהספר יותר ממני, ולו רק בשל השפה הנאה והעיגון של הסיפורים במציאות מוכרת. על רקע ההצפה של ספרי ביכורים בלתי מושקעים, הוא מתבלט לטובה. אני מתקשה להסתפק בזה.

לקריאת "חוצלארץ"

פרדס

2016

כותרת משנה: חייו של אריאל שרון

סקירה חלקית או הסברים לנטישה:

אריק שרון היה דמות שנויה במחלוקת, החל בימיו כלוחם, וכלה בפעילותו הפוליטית האחרונה כמיישם ההתנתקות בהיותו ראש ממשלה. דומה שבכל צעד בחייו זכה לתגובות שנעו בין הערצה לתיעוב, ותכונותיו – האמיתיות או כאלה שיוחסו לו – הותקפו כשליליות או שובחו כחיוביות, תלוי במתבונן ובנקודת השקפתו. הוא היה אינדיבידואליסט, שאף פעם לא היה שייך באמת למחנה מזוהה – חבר בתנועת הנוער העובד ובהגנה, אבל לא איש מפלגת העבודה, ממקימי הליכוד, אבל לא מאנשי ז'בוטינסקי ובגין – ומבקריו ומעריציו באו משמאל ומימין.

האם אפשר לכתוב ביוגרפיה נייטרלית אודותיו? אפשר לנסות. דוד לנדאו, לדעתי, לא ניסה. השקפת עולמו ועמדותיו הפוליטיות באות לידי ביטוי כבר במבוא, כשהוא מסביר – ספק מתנצל – מדוע כתב את הספר:

"בזכות כל הדברים שהיו יכולים להיות […] ראוי שרון לכך שנקדיש מאמץ וזמן רב לנסיון להבין את חייו ואת פועלו" – הדברים שהיו יכולים להיות פירושם התנתקויות נוספות, אולי הסדר כולל, ובהינף מקלדת כל דבר אחר בחייו של שרון הופך לא ראוי לתשומת לב.

קראתי עד עמוד 70 ונטשתי. יש לי ענין לקרוא על חייו של שרון, אין לי עניין לקרוא את דעותיו של דוד לנדאו. כותרת המשנה של הספר מצהירה בפשטות: "חייו של אריאל שרון", ומשום כך ציפיתי לביוגרפיה. בפועל מדובר בחייו של אריאל שרון מבעד לעיניו של דוד לנדאו. זכותו של הכותב לכתוב ספרים כרצונו ולהעלות על הכתב את דעותיו, ומי שמתעניין יקרא. אני לא יודעת אם לנדאו התכוון לכתוב ביוגרפיה או לפרוש את משנתו המדינית, אני כן יודעת מה אני רציתי לקרוא, והספר הזה הוא לא מה שרציתי. בנוסף, בדפים שקראתי, שפותחים בילדותו ומסתיימים במלחמת ההתשה, לא מצאתי עובדות חדשות שלא הכרתי קודם. לפיכך החלטתי שדי לי.

Arik – David Landau

דביר

2015 (2014)

תרגום מאנגלית: גיא הרלינג

 

שם מלא: טלני, או הצד השני של המטבע

אני מרגישה מרומה. על כריכת הספר מופיע באותיות גדולות שמו של אוסקר ויילד כסופר שכתב את הספר. למעשה, אין שום הוכחה שאכן הספר נכתב על ידו. הטקסט שעל הכריכה האחורית מזכיר את המחלוקת סביב זהות המחבר, אבל קובע – לא ברור על סמך מה – שהיצירה היא "גולת הכותרת של כתיבתו", ואני, בתמימותי, האמנתי. כשהספר נראה לי ירוד, חשבתי תחילה שהאשמה היא בתרגום הקלוקל, והוא קלוקל מאוד, אבל כשמצאתי בספר רק צל חיוור וזניח של השנינות והברק הוויילדי, התחלתי לחשוד, וחיפשתי מידע ברשת. ובכן, "טלני" אינו מופיע ברשימת עבודותיו של אוסקר ויילד בפרויקט גוטנברג ובערך של הסופר בויקיפדיה; בערך המוקדש לספר נכתב שיש הסכמה רחבה על כך שהספר נכתב על ידי צוות של כותבים; מאמר מאת פרופסור לספרות אנגלית שולל את היחוס של הספר לוויילד; ועוד. ספרות ארוטית אינה הסוגה החביבה עלי, ולולא ויילד לא הייתי בוחרת לקרוא את הספר הזה. בדיעבד מסתבר שלא הייתי מפסידה דבר.

העלילה בקצרה: בפריז של המאה ה-19 מתאהב קאמיל דה גרייה בפסנתרן רנה טלני. הספר מתאר בארוטיות על סף הפורנוגרפיה את נסיונותיו המיניים הלא מוצלחים של קאמיל עם נשים, ואת יחסיו מלאי התשוקה עם רנה. הספר נע בין בתי בושת מצחינים לסלונים מפוארים, בין יחסי אהבה ליחסי ניצול, בין אהבה בשניים לאורגיות בכחנליות.

התרגום, כאמור, קלוקל. בתחילה סימנתי לעצמי מראי מקום כדי להדגים את הליקויים, אך כשאלה הצטברו הרמתי ידים. הנה רק שתי דוגמאות להמחשה:

עם שקמתי הרגשתי כל כך חלש ומותש שכאילו הלכתי כשאני שרוי בטראנס.

מיד עם שטלני ראה אותי, השתחרר הוא בבת אחת מאחיזתו של בריאנקורט.

נסתפק בזה, ולא ארחיב על בחירות עריכה תמוהות.

ייאמר לזכותו של הספר, שהוא אינו מותיר את ההומוסקסואליות בשטח המין בלבד, אלא מוצא לנכון להדגיש גם את הקשר הנפשי שבין בני הזוג:

היתה זו גם הנפש הנכספת להפגש עם נפש אחרת, היוצאת אל נפש אחרת. היתה זו הערגה של החושים, ושיכרון משוגע של המוח.

כמו כן ניתנת כאן הזדמנות להציץ אל המתחולל בנפשו של הומוסקסואל בתקופה שבה נטיות לבו הוגדרו כחטא. וכך נכתב על רגשותיו ועל תפיסתו את עצמו:

טבעו בוודאי אינו טוב יותר מכיוון שלא נתן להם ביטוי. הוא רק מרמה את עצמו ומאחז את עיני הכל בכך שהוא מתיימר להיות מה שאינו; אני יודע שנולדתי סדומאי, הליקוי הוא במבנה שלי, לא שלי עצמי […]

פשע נתעב זה נגד הטבע כפי שהורו לנו באמת לא רק האלים עצמם, אלא גם כל האנשים הגדולים של הזמנים הקדומים […]

אני, כמובן, הסתכלתי על כך כעל דבר מפלצתי, חטא […] הרבה יותר גרוע מעבודת אלילים. ואף על פי כן, הייתי חייב להודות שהעולם – אפילו לאחר שערי הכיכר נהרסו – שגשג באופן משביע רצון למרות סטיה זו.

ופה ושם מצאתי בספר משפטים בודדים שיכלו להכתב על ידי וויילד, כמו זה שבעמוד האחרון:

אם החברה אינה דורשת ממך להיות טוב במהותך, היא תובעת ממך לתת הצגה טובה של מוסריות, ויותר מכל, להמנע משערוריות.

הספר שלפנינו ראה אור באותה הוצאה ובאותו תרגום, רק בכריכה שונה, ב-1998.

בשורה התחתונה: לא אהבתי

Teleny or the Reverse of the Medal – Oscar Wilde

אסטרולוג

2014 (1893)

תרגום מאנגלית: שאול שילו

מאוד התאכזבתי מהספר. ציפיתי לספר מדעי – הנחות, ניסויים, תיאוריות – וקיבלתי אוסף של הצהרות. לעתים היתה לי תחושה שהספר בא לקדם את תפיסת העולם של הכותב, יותר משהוא בא לשרת את המדע ואת שוחריו. בשלב כלשהו הפסקתי להאמין גם לעובדות נייטרליות, והבנתי שאין לי שום סיבה טובה להמשיך לקרוא אותו.

כשחוקר מוח כותב: לסיכום נוכל לומר שקיים זכרון עוברי לצלילים, לרטט, לטעם ולריחות, ולכן יש חשש שאנחנו מרעילים את מוחם של ילדינו לא רק בעישון, בשתית אלכוהול ובשימוש בסמים, אלא גם בצפיה בתכניות טלויזיה מטופשות. משום כך מומלץ בזמן ההריון לקרוא מפעם לפעם איזה ספר טוב בתקווה שבעקבות זאת יחזור הדור הבא לקרוא ספרים, מתעוררת אצלי חשדנות. אני נגד סמים ובעד קריאת ספרים, ברור, אבל לשלב בספר מדעי לכאורה אמירה כזו, זה לעשות צחוק מהעבודה.

אפילו לפן הרציני יותר של הציטוט הנ"ל – השפעת הרגלים כמו עישון על מוח הילד – ההתיחסות של הכותב אינה מדעית. אחרי פרק שלם, שבו הוא יוצא בשצף קצף כנגד ההרגלים הללו, ומאיים בהפרעות גופניות והתנהגותיות של הצאצא עד גיל זקנה ושיבה, הוא פונה לפרק המסקנות, ובו הוא כותב: פרק הזמן הממושך המפריד בין מועד חשיפתו של העובר ברחם לחומרים המזיקים ובין המועד שמתגלה הנזק שנגרם מהם – גיל בית הספר למשל או גיל הרבייה – מקשה את איתור ההשפעות של חומרים כימיים אלה. מה גם שהשפעות כמו ליקויי למידה או הפרעות שינה אינו יחודיות, ולכן קשה להסיק מהן מהו החומר המסוים שגרם בזמן ההריון נזק מוחי. נוסף על כך, הסימפטומים שמייצר חומר מזיק מסוים משתנים בהתאם לשלב ההתפתחותי של מוח העובר בזמן החשיפה. בקיצור, תועלתו של הספר היא ברמה של מאמר "מדעי" בעתונות הפופולרית.

נטשתי סופית אחרי הגלישה לסיפורה של האפיפיורית יוהנה. אנדוקרינולגית בשם מריה ניו משערת שהאפיפיורית סבלה מיצירת יתר מולדת של בלוטת יותרת הכליה, ועקב כך הדגדגן שלה התפתח לגודלו של פין והתנהגותה נעשתה גברית. מסתבר שיש תופעה כזו, והכותב מתייחס אליה בפרק על הזהות המינית. גיבורנו יוצא לסיור פרטי בותיקן, במהלכו הוא מבקש למצוא את הכסא המפורסם עם החור, שבאמצעותו – כך מספרת האגדה – החשמנים בודקים שהאפיפיור הנבחר הוא אכן גבר, כדי למנוע פשלה נוספת, רחמנא ליצלן. ומהן ההוכחות של סוואב לנכונות סיפורה של יוהנה? כשהוא מבקש לראות את הכסא, המאבטח הנלווה אליו מזכיר את ההשערה של מריה ניו, ואיך יתכן ששמאבטח בור יכיר השערה רפואית? בורה כמוני, לעומת זאת, יכולה לשער שהמאבטח דווקא מתעניין במה שנוגע למקום בו הוא עובד, או שתודרך לענות על שאלות בנושא. בסופו של דבר סוואב אינו רואה את הכסא, ומכאן הוא מסיק שבכוונה העלימו אותו ממנו, ולכן היתה בעבר אפיפיורית. עם רמה כזו של הוכחה בנושא שולי, אני מרגישה רשאית להרים גבה לנוכח קביעותיו האחרות. הנה שתיים לדוגמא – אולי יש להן גיבוי, אולי לא, אי-אפשר לדעת זאת מקריאת הספר:

התנהגותו המרדנית של המתבגר כלפי בני משפחתו מצמצמת את הסיכוי שתהליך הרביה יתרחש בתוך המשפחה, ובכך גם מקטינה את הסיכון למומים ולמחלות תורשתיים.

חשיפתו של העובר ברחם לניקוטין ולאמפטמינים מגבירה את הסיכוי שהבנות שתיוולדנה תהיינה לסביות.

מסקנה: לא כל איש מדע בעל מוניטין יודע איך להנגיש את המדע לקהל (אני מעדיפה לא לחשוב שהוא פשוט מזלזל בקהל), וקריאה ספקנית תמיד מומלצת.

Wij Zijn Ons Brein – Dick Swaab

כנרת זמורה ביתן

2015 (2010)

תרגום מהולנדית: אירית ורסנו

המסר של הספר ברור: כשאתם זקוקים לסיוע נפשי, בידקו היטב בידי מי אתם מפקידים את עצמכם. הזהרו משרלטנים. את המסר הזה אפשר להבין כבר בעמודים הראשונים: דוד, טיפוס עלוב, מכריז על עצמו כמטפל. רות, אלמנה מטופלת בשני ילדים, חשה מצוקה. דוד פותח אתר מושקע באינטרנט, רות מוצאת אותו שם. הנזק רק ממתין להזדמנות להתרחש, והוא מתרחש. מכאן ואילך הספר מדשדש. דוד הולך ומתמחה במבטים ממגנטים ובדיבורי ממבו-ג'מבו רוחניים. רות שופכת בפניו את ליבה, ומבלבלת תלות עם התאהבות. היא מנסה ללא הצלחה להתנתק, הוא צד קורבנות נוספים. נדמה כאילו דברים מתרחשים, אבל זה בעצם שוב ושוב מאותו הדבר עצמו. ניתן היה להדק את העלילה לכלל נובלה קצרה, והיצירה היתה יוצאת נשכרת.

על פי הקרדיטים שעל הספר, הוא זכה לריבוי מטפלים (עריכה, עריכה נוספת, עריכה לשונית והגהה). ובכל זאת חמקו אל תוך הספר שגיאות תחביר ושגיאות כתיב, ולטעמי הוא סובל מכמה ליקויים סגנוניים: רות דוברת בלשון לא אמינה – אשה שאינה רגילה לשתף איש בחייה, לא תתבטא בשטף וברהיטות, ולפעמים בספרותיות, כמוה. גם הנטיה לתיאוריות יתר צרמה לי – היא רוטטת בכל איבריה כמו בתולה נרגשת שמתחננת אל ריבון העולמים שאהובה יחדור לתוכה סוף סוף ויתן לה לטעום כבר מן הפרי העסיסי הקורא לה לטרוף אותו.

למרות האמפטיה כלפי קורבנותיו של דוד, שמצליחה להבקיע אל פני השטח, ולמרות המסר החשוב, אני מתקשה להמליץ על הספר.

גלים

2015

דון, פרופסור לגנטיקה באוניברסיטה במלבורן, הלוקה בתסמונת אספרגר, פוצח ב"מבצע רעיה", במטרה למצוא בדרך מושכלת את מי שתהיה אשתו. הוא כותב שאלון מפורט, שנועד לסנן מראש את כל אלה שתכונותיהן תהיינה מכשול למערכת יחסים שתהיה לפי כוחותיו בהתחשב במגבלות אישיותו – מדד מסת גוף גבוה, העדפה לגלידה מסוימת, עישון, אי-עמידה בזמנים וכדומה – ומקווה לטוב. לחייו נכנסת רוזי, שמרבית תכונותיה הפוכות מן הרצוי, וכצפוי – כמה שבלוני, כמה שטחי, כמה קורץ להוליווד – היא זו שלה יינשא בסופו של דבר.

גרהם סימסיון מתאר בסוף הספר את התהליך הארוך שקדם להוצאתו לאור, והתיאור הזה לא הפתיע אותי, שכן המאמץ ניכר בתוך הטקסט. אני לא מעריכה ספרים שמלאכת הכתיבה כל-כך בולטת בהם, שאפשר ממש לחוש בהם את תהליך החשיבה של הסופר, את ה"תפירה" של העלילה. הטכניקה אולי היתה נסלחת אם התוכן היה מפצה, אבל לפנינו יצירה שטחית, שאפשר לנחש את סופה כבר מן העמוד הראשון, והדרך מן ההתחלה אל הסיום פשוט משעממת ונטולת אמירה של ממש. אם התכוון הסופר – ויש לי הרגשה שלא היתה לו שום כוונה כזו – לפתוח צוהר אל עולמם של הלוקים בתסמונת, לדעתי הוא נכשל, שכן גיבורו מצטייר כדמות ליצנית ולא כאדם מעורר הזדהות. רוב הזמן היה לי חשד סמוי שהסופר ראה מול עיניו את שלדון קופר, ובנה עבורו עלילה. יוצרי "המפץ הגדול" עשו זאת טוב יותר.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר

The Rosie Project – Graeme Simsion

אחוזת בית

2013 (2013)

תרגום מאנגלית: סיון בסקין

סימון, גבר כבן ארבעים וחמש, ודוד, ילד כבן חמש, הגיעו באניה ממקום כלשהו, לא ברור איפה הוא ומה הוא, אל מדינה חדשה, לא ברור היכן היא, כדי להתחיל חיים חדשים. אין לנו שום רקע על חייהם הקודמים, לא ידוע לנו למה עזבו הכל מאחוריהם. כל שאנו יודעים הוא שדוד – זה כנראה לא השם שניתן לו בלידתו – איבד קשר עם הוריו, וסימון נטל על עצמו לאתר את האם האבודה.

לו ולילד יום הולדת משותף. כלומר מאחר שהגיעו באותה אניה עצמה באותו יום עצמו נקבע להם כיום הולדתם יום הגעתם המשותף, כניסתם המשותפת לחיים חדשים.

מכאן מתגלגל לו סיפור הזוי, עמוס דמויות ביזאריות ותפניות לא הגיוניות, ושום דבר אינו מה שנדמה שהוא. עובדת מרכז הקליטה היא צעירה חביבה להוטה לעזור, אבל גם אשה קשת לב שמניחה לשניים לישון בחוץ בקור. סימון הוא אפוטרופוס מסור, אבל בלי סיבה הוא בוחר בחירה אקראית לכאורה באשה משונה להיות אמו של הילד. ליתר דיוק, אין כאן בחירה מושכלת או רשלנית: הוא משוכנע משום מה שזו היא אכן האם האבודה. הסוורים, שבחברתם סימון עובד בנמל, הם פילוסופים במסווה. ומעל הכל, דוד עצמו הוא ילד מיוחד, לפעמים ילדותי, לפעמים בוגר עד מאוד. ובכלל, כל הספר נע על התפר הזה שבין נורמליות ליחודיות ולמוזרות, לעתים גולש לקפקאיות, לעתים נרגע אל תוך שגרה מוכרת, דן לסירוגין, ובאותו כובד ראש, בענינים שברומו של עולם ובפתיחת סתימה בשרותים.

אני נותנת לקוטזי קרדיט שמאחורי התעתועון הזה מסתתרות כוונות ותובנות. אבל אם אכן ביקש לאתגר את הקורא, ולגרום לו לצלול ולדוג מכל השפע שאולי מסתתר מתחת, עם החתומה מטה הוא פספס לגמרי. אני אוהבת ספרים רבי משמעות ומרובי רבדים, ספרים שיש בהם קישורים ואזכורים לתופעות תרבותיות, להיסטוריה, למדעים, ספרים שמעידים על רוחב האופקים של הכותב, ומחייבים קריאה דקדקנית כדי ליהנות מהם הנאה עמוקה, כזו שנשארת עם הקורא גם אחרי שסגר את הספר (נבוקוב, לדוגמא, כתב ספרים שכאלה). אבל קוטזי בספר הזה גם מספר סיפור לא מושך, בעיני, וגם מחביא את כוונותיו עמוק מדי, כך שפיצוח הספר הוא לא בגדר הנאה אלא בגדר עבודה.

קוטזי עצמו מתאר טוב ממני את מה שחשתי כלפי הספר הזה:

"ערב טוב," היא אומרת. "נחזור למקום שהפסקנו בו בשבוע שעבר ונמשיך את עיוננו בנושא השולחן – השולחן וקרוב משפחתו הכסא. כזכור לכם, דברנו על סוגי השולחנות השונים שקיימים בעולם, וסוגי הכסאות השונים. שאלנו את עצמנו איזו אחידות יש מאחורי השוני, מהו שעושה את כל השולחנות שולחנות ואת כל הכסאות כסאות".

בשקט הוא קם וחומק מן החדר.

[…]

האמת היא שמקומו לא במכון הזה. ההתפלספות רק עושה אותו קצר רוח. לא מעניינים אותו כסאות או הכסאיות שלהם.

ובמילותי שלי: לא לטעמי.

The Childhood of Jesus – J. M. Coetzee

עם עובד

2015 (2013)

תרגום מאנגלית: אברהם יבין