קטגוריה: ספרים לא מומלצים

ביל וורינגטון מזדקן ומתחיל לסבול מתופעות של דמנציה. אין לו עם מי לחלוק את מצוקתו: אשתו נפטרה ממחלת הסרטן שנים רבות קודם לכן, לאחר מותה החל לשתות למעלה מן הרצוי, ויחסיו עם ילדיו התערערו. קשריו עם בנו הבכור מייק נותקו לגמרי, שכן הבן האשים אותו במותה של האם, לאחר שראה אותו מונה כמות כפולה של כדורים לשיכוך כאבים שנתן לה. עם בנו השני ניק הוא מדבר בערך פעם בשנה, ורק בתו מרסי מגיעה מפעם לפעם לבקר ולטפל בבית שהוא מזניח. ילדיו כולם אינם מאושרים בחייהם: מייק הוא רודף שמלות, שאחרי שנים של בגידות הסתבך עם אשה שבחרה לשתף את אשתו ברומן שנהלה אתו, וכתוצאה מכך הוא מוצא את עצמו משתכר במלון עלוב. ניק התאלמן מאשתו, וכשסוף סוף הוא מצליח ליצור קשר עם אשה, היא משקרת לו. מרסי מתמודדת לבדה עם קשיי גידול אייפריל בת-העשרה, לאחר שבעלה נטש אותן. גם היחסים בין שלושת ילדיו של ביל אינם מזהירים: מייק מנותק כמעט לחלוטין, וניק ומרסי שומרים על קשר רופף.

איכשהו נוצר קשר בין ביל לנכדתו אייפריל, והוא מחליט להשתמש בקשר הזה כדי לאחד בין ילדיו. הוא מנצל את חלומה של אייפריל לברוח לסן-פרנסיסקו ולהפוך לזמרת-יוצרת, והשניים יוצאים יחד לנסיעה ארוכה במכוניתו הישנה של ביל. בדרך הוא משגר מעין כתבי חידה לילדיו, כדי לגרום להם לאחד כוחות ולהגיע למקומות מסוימים, שם אולי ימסור את אייפריל לידיהם. אם כל זה נשמע לכם מבולבל ולא אמין, יש לזה סיבה: הספר מבולבל ולא אמין.

בחרתי לקרוא את הספר הזה משום שיש לי משיכה מסוימת לספרים העוסקים באלצהיימר ובשטיון. הבעיה היא שהתופעות הללו אינן מטופלות ספרותית לכשעצמן, אלא מהוות כלי לקידום העלילה. ביל צלול בדיוק כשהוא צריך להיות צלול, ומבולבל במקומות שבהם הבלבול לא נורא מזיק, או שהוא מזיק בדרך שתוביל לתפנית חיונית בעלילה. ובכלל, הדמויות כולן, למעט זו של אייפריל, סובלות מחד-מימדיות ומחוסר עומק. אייפריל היא הדמות היחידה שמתפתחת, שמפגינה אופי, שמעוררת הזדהות וחמלה. גם הקטעים שבהם ביל מודע למצבו נוגעים ללב, אבל בכל זה אין די כדי להחזיק ספר.

לדעתי, חולשתו של הספר נובעת מחוסר נסיון של הסופר. זהו ספר ביכורים, ולפי עדות הסופר הוא טרח עליו רבות במסגרת תכנית לכתיבה יוצרת. נראה לי שהוא ניסה להקיף יותר מדי נושאים, והתוצאה היא שלא הצליח להקיף אפילו נושא אחד באופן משכנע. מישהו במהלך העבודה על הספר היה צריך לסייע לו להדק את העלילה, ולוותר על נושאים צדדיים.

Bill Warrington's Last Chance – James King

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: מרב זקס-פורטל

אני לא מזדהה עם התפיסה שמאחורי המושג "ספר טיסה", אבל אני מבינה למה הכוונה: ספר שנועד להעביר את הזמן, להסיח את הדעת מן העובדה שהקורא כלוא בתוך תא מעופף, רצוי שיהיה קלילון, כזה שלא דורש מאמץ אינטלקטואלי. "עד הירח ובחזרה" עונה על התנאים האלה, כך שאם אתם זקוקים לספר טיסה יכול להיות שתהנו ממנו.

הסיפור בנאלי להחריד, נכתב בעשרות ספרים קודמים, והוצג בסרטים רומנטים (אמריקאים מן הסתם) או באופרות סבון. היא נמשכת אליו, הוא נמשך אליה, שניהם יפיפיים, שיער מדהים, שיניים מושלמות, אופי ללא דופי. בגלל שרשרת של אי-הבנות הם אינם מגלים זה לזה את רגשותיהם, וכל אחד מהם סבור שהשני אינו מתעניין בו כלל. בסופו של דבר, כצפוי, הם מתאחדים בנשיקה ממושכת, וחיים באושר ובעושר. על הדרך הם מצליחים לשדך בין חבריהם ומכריהם, שסובלים גם הם מאי-הבנות דומות, וכל האנשים הטובים – והיפים, כמובן – משתבצים לתוך הפאזל המושלם. פעמוני חתונה, נגינת כינורות, סוף.

אם מצליחים איכשהו להשעות את השיפוט כלפי העלילה, אפשר למצוא כמה דברים לומר לטובת הספר. הוא כתוב באופן שוטף, לא מדרדר לסגנון רומן רומנטי במירעו, פה ושם יש הבלחות של הומור, והעיסוק בכאב ההתאלמנות משכנע.

מצד שני, אפשר למצוא די הרבה לומר בגנותו. לדוגמא, במקום לכתוב בפשטות "אלי צחקה", הסופרת בחרה לכתוב ""חה, חה" אמרה אלי". בעיני זוהי בחירה נלעגת. דוגמא נוספת, כשהיא מתארת מה נחשב יומרני ומלאכותי בעיניה, היא כורכת בכריכה אחת חופשה שקטה בטוסקנה הרחק מן ההמון, ארוחות שף (מסוג: עם נגיעות של… על מצע של…), ושיחה על ספריו של סלמן רושדי. באמת?!

אני מנסה להיות הוגנת, ולא לשפוט את הספר רק מנקודת המבט והטעם שלי, אלא גם מנקודת מבטם של אנשים שנהנים מקריאה קלה נטולת שיפוט. בהיבט הזה "עד הירח ובחזרה" הוא לא מהרעים מסוגו.

To the Moon and Back – Jill Mansell

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: אסתר קלשטיין

"מספר הסיפורים ממרקש" הוא ספר סתמי. באתר הוצאת מטר נכתב כי הספר "הוא הראשון במחזור שאפתני של רומנים המתרחשים בעולם המוסלמי", ואני תוהה למה. נכון שסופר לא צריך להיות מוגבל לנושאים שהוא בקיא בהם, אבל במקרה הזה ניכרת התלישות של הכותב: ג'וידיפ רוי-בהטצ'אריה נולד בהודו וחי בניו-יורק, ואופתע אם יתברר שיש איזה קשר בינו לבין תרבות צפון-אפריקה, כי בספר לקשר שכזה אין כל ביטוי אמין. סביר להניח שערך מחקר כלשהו וליקט מידע (בסוף הספר מובא מילון להסברת מונחים מקומיים המשולבים בעלילה), אבל הסך-הכל מאוד נזיל וחסר עומק.

הספר מסופר בסגנון אלף לילה ולילה, ומנסה לשלב בין האוירה האגדית הזו לבין מעין סיפור בלשי. חסן הוא מספר סיפורים, שהוכשר לתפקיד זה מילדות על ידי אביו. פעם בשנה הוא מגיע לכיכר המרכזית במרקש לספר אודות תעלומה שארעה במקום, במטרה להבין מה באמת ארע, ולטהר את שמו של אחיו שהודה בפשע שכנראה לא ביצע. זוג מערבי עומד במרכזה של התעלומה: היא יפיפיה שסחררה את ראשי כל מי שראו אותה באותו יום גורלי, הוא בן זוגה המסתורי. יש האומרים שהוא נעלם, והיא באה פעם בשנה למרוקו לחפש אותו. יש אומרים שהיא נעלמה, והוא מסתובב שבור. ויש האומרים ששני בני הזוג נעלמו. כמספר המאזינים בקהל כן מספר הגרסאות על מה שארע.

הסופר משלב בספר אמירות בנושאים שונים כמו אהבה וזכרון, אבל למען האמת לא מצאתי אמירה עמוקה שראויה לציטוט. יש בספר קטעים מעניינים, כמו לדוגמא תיאור השונות של חסן ושני אחיו, והדרך בה כל אחד מהם בוחר לו את עתידו, אך אין די בקטעים האלה כדי להחזיק את הספר כולו. בסוף הספר נזרק רמז כאילו חסן יודע יותר ממה שהוא חושף: למרות שהרמז הזה די צפוי ובנאלי, הוא לא נדבק טוב לעלילה, ונוצר הרושם שהסופר חש צורך לייצר עוד טוויסט, סתם כך. התחושה הכללית היא של נסיון שלא עלה יפה ליצור יצירה מתעתעת. כדי להיות מספר סיפורי אלף לילה ולילה בעולם מודרני צריך כנראה להוולד כסלמן רושדי ("הקוסמת מפירנצה" מומלץ ביותר), או לפחות כאורהאן פאמוק ("שמי הוא אדום" לא רע בכלל), ורוי-בהטצ'אריה לא מתקרב לרמה הזו.

בשורה התחתונה: אפשר לוותר.

The Storyteller of Marrakesh – Joydeep Roy-Bhattacharya

הוצאת מטר

2013 (2011)

תרגום מאנגלית: יונתן פיין

כותרת משנה: החיפוש אחר התיאוריה המקיפה של הזמן

על כריכת הספר נכתב: "לפני עשרים שנה, ב"קיצור תולדות הזמן", ניסה סטיבן הוקינג להסביר את הזמן באמצעות הסברת המפץ הגדול. כעת אומר שון קרול שעלינו להיות שאפתנים יותר. כדי להבין את הזמן, עלינו לדעת מה קרה לפני המפץ הגדול". קראתי בזמנו את ספרו של הוקינג, והרגשתי שאני מעשירה את ידיעותי ואת עולמי. לא הפכתי לפיסיקאית, אני לא בטוחה שהבנתי הכל לעומק, ובטח שכחתי את הרוב. אבל תוך כדי קריאה הרגשתי שאני מתחברת לטקסט ולתכניו, שהוקינג מצליח להסביר תחום סבוך להפליא לקורא ההדיוט, זה שמספיק סקרן ושואף ידע ומוכן להשקיע מאמץ בהבנת הדברים. הספר לא היה קל, אבל הוקינג הצליח להתבטא בדרך שגרמה לי להאמין שאני מבינה את הנאמר.

הייתי להוטה לקרוא את "מעולם ועד עתה", כי, כאמור, את "קיצור תולדות הזמן" הערכתי מאוד, וחשבתי שבהחלט הגיע הזמן לעדכן את הידע הדל שלי. לצערי, החוויה מרחיבת הדעת לא התרחשה הפעם. ספרו של שון קרול לא עומד בדרישת המינימום מספר שמיועד לקורא שאינו מדען, להעניק לקורא את ההרגשה שהפיסיקה המסובכת מתחילה להתפענח עבורו. הוא לכאורה עממי, אבל למעשה מרחף בגובה רב מדי. אין ספק שהוא בקיא לגמרי בתחום שעליו הוא כותב (ד"ר שון קרול הוא פיזיקאי תיאורטי במכון הטכנולוגי של קליפורניה), אבל נראה שהוא מתקשה להפנים שיש אנשים שלא מסוגלים לתפוס מיד את מה שהוא מסביר. לכן הדוגמאות שהוא מציג להמחשה אינן ברורות דיין. הוא נותן דוגמא, ומניח שהיא משכנעת, אבל הוא לא לוקח בחשבון שאנשים שאינם חיים פיסיקה על בסיס יומי מתקשים עם הסברים שאינם אינטואיטיבים. זה לא אומר שהוא צריך לרדת ברמה, אבל אולי לתת דוגמאות נוספות, לנסות לתת הסברים מכמה זויות בהנחה שאחת מהן תתפוס.

לזכותו ייאמר שהוא מתבל את החומר באנקדוטות ובהומור, ומרבה באיורים שנועדו לתרום להבנה. הספר, למרות הנושא הכבד, קריא, והצגת החומר מובנית בצורה לוגית. ניכר שהוא אוהב את תחום עיסוקו, ויש משהו מדבק באהבה הזו.

התחלתי לקרוא את הספר בתנופה, שהלכה והואטה, עד שלקראת עמוד 90 דעכה כשהגעתי למשפט הזה: מהירות ההקפה של כדור הארץ את השמש היא כשלושים קילומטרים בשניה, לכן ההבדל בגודל המהירות בין החורף והקיץ עומד על כשישים קילומטרים בשניה, שכן כדור הארץ נע בכיוונים מנוגדים בעונות אלה. בטח יש איזו אמת פיסיקלית מאחורי המשפט הזה, אבל האמירה שכיוון התנועה של כדור הארץ משתנה עם עונות השנה עצרה את תנופת הקריאה שלי כליל. אי אפשר להשאיר משפט מוזר כזה ללא הסבר.

כפועל יוצא מכל האמור לעיל, אין לי מושג למי יתאים הספר הזה: פיסיקאים אינם זקוקים לו, ולדעתי קוראים שאינם פיסיקאים לא יחכימו ממנו. כך שבשורה התחתונה אין לי לצערי אפשרות להמליץ עליו.

From Eternity to Here: The Quest for the Ultimate Theory of Time – Sean Carroll

הוצאת מטר

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: אורי שגיא

"נער כחול עיניים" הוא מפגן מרהיב ועצוב של כשרון מבוזבז. לג`ואן האריס יש כשרון כתיבה ודמיון יוצר, ואלה חברו יחד ליצירת ספר ריקני. יותר מפעם אחת כמעט התפתיתי לנטוש אותו, אבל נראה לי לא נכון לכתוב סקירה מבלי לקרוא את כולו, אז חרקתי שיניים וקיויתי לטוב. לשווא.

באנגלית הביטוי "נער כחול עיניים" משמש לציון אדם מועדף, ובספר הזה פירושו הבן המועדף. נערכחולעיניים הוא אחד משלושת בניה של גלוריה, אשה ממוצא נמוך, שחלומותיה לשפר את מעמדה התנפצו, ואת תסכוליה היא פורקת באכזריות על בניה. בעת התרחשות העלילה הנער הוא כבר גבר בן למעלה מ-40, עדיין גר עם אמו, ופוחד ממנה ממש כפי שפחד כילד. את חייו ה"אמיתיים" הוא מנהל באינטרנט (וכינויו שם, כמובן, נערכחולעיניים), שם הוא מציג את עצמו כרוצח.

לא הייתם רוצים להיות הבן המועדף של גלוריה האכזרית. גם לא הייתם בוחרים להיות בתם היחידה של קתרין, האמנית המעורערת, ובעלה חלוש האופי. וגם לא בתם היחידה של גברת ברניגן, הקנאית הדתית, ובעלה האלמוני. זהו חוט השני העובר בין כל עלילות המשנה בספר – הדרכים בהן הורים, ובעיקר אמהות, יכולים לסרס ולעוות ולהרוס את חיי ילדיהם. מפחיד.

עלילת הספר מסופרת כולה באמצעות יומני רשת שמנהלים נערכחולעיניים ואלברטין. הכינויים, כנהוג ברשת, אינם מייצגים את שמם האמיתי של הכותבים. השניים עושים שימוש באנונימיות שהרשת מאפשרת, אבל משחקים על הקו המסוכן של כמעט זיהוי. אחד הפרקים בספר נקרא מראות, והוא משקף יותר מכל את הפרספקטיבות המעוותות, ההשתקפויות של הדמויות זו בזו, והשפעתן ההדדית האינסופית. כל דמות היא בו-זמנית דמויות אחרות, אמיתות הופכות לשקרים ולהפך, ושום דבר אינו באמת מה שהוא נראה תחילה, ואולי גם לא מה שהוא מתברר בסופו של דבר. כתוצאה מכך העלילה מתעתעת, משתנה מרגע לרגע, וקשה לאתר בה קו יציב אחד. על פניו זהו דווקא מתכון ליצירה מרתקת, אבל כאמור, בעיני כל זה מבוזבז על לא כלום. היו פרקים שנשאו חן בעיני בפני עצמם, אבל התוצאה הסופית היא בלון ריק. כשבמהלך הספר, וגם אחרי סיומו, לא אכפת לי מאף אחת מהדמויות, זה אומר משהו שלילי מאוד על הספר.

Blueeyeboy – Joanne Harris

הוצאת כנרת

2013 (2010)

תרגום מאנגלית: יעל אכמון

 

אחרי הסיפור הנושא את שם הספר חשבתי ביאוש מה שדוריס לסינג ואני זה לא ממש סיפור אהבה. סיפור יפה, אנושי, חכם, על רקע הבליץ בלונדון, אבל סיומו ממסמס אותו לגמרי. היתה לי תחושה כמו אחרי קריאת ספר אחד שלה – "שוב, אהבה" – שכשרון כתיבה יש, וכושר התבוננות יש ויש, אבל יש בעלילה מופרכות שמפריעה לי.

למה ביאוש מה? בכל זאת, זוכת פרס נובל, אז איך זה שאני לא מתפעמת. תחושה לא הגיונית, נכון, אבל כך חשתי.

ואז עברתי לסיפור הבא, "עין אלוהים בגן-עדן", ודעתי השתנתה. שני תיירים בריטים מגיעים לחופשה בעיירת נופש גרמנית בשנת 1951, כשכוחות בעלות הברית עדיין מפגינות נוכחות חזקה בשטח. הסופרת מתארת יפה ומדויק מאוד את הלכי הרוח של השניים בסיטואציה הלא נוחה הזו.

וכך לאורך כל הספר, לפעמים התלהבתי, לפעמים התאכזבתי. אם לערוך מאזן כללי, הוא נוטה קלות לכף זכות.

חברה שלי, מטיבת קרוא, שעל המלצותיה אני סומכת, דווקא מתלהבת מדוריס לסינג. "שוב, אהבה" לדוגמא, שהזכרתי קודם, השאיר עליה רושם חיובי ביותר, בעוד אני מצאתי אותו פושר, וכאמור מופרך. בחיפוש בפורומים מצאתי ש"הבן החמישי" הומלץ. נראה לי, אם כך, שאמשיך לקרוא ספרים שלה.

הוצאת כנרת

1984

תרגום מאנגלית: עמשי לוין

האנס קיילסון, יהודי גרמני, נמלט מגרמניה להולנד ב-1936. את "מותו של היריב" החל לכתוב ב-1941, החביא את כתב היד בגינתו, והשלים אותו אחרי המלחמה. הספר ראה אור לראשונה ב-1959. הוא מתאר את חייו של המספר כילד וכבחור צעיר בצל עלית הנאצים (עם חפיפה מסוימת לחייו של הסופר), ובמרכזו שאלת זהות הקורבן וזהות יריבו הרודף אותו. המוטיב החוזר בספר שוב ושוב הוא טשטוש הגבולות בין השניים עד כדי זיהוי הכותב את עצמו בדמותו של היריב. כך, לדוגמא, הוא כותב לקראת סוף הספר אחרי מותו של היריב:

"ידעתי שהוא יהיה זה שיבגוד ביריבותנו וינטוש אותה. אם תרצו, אני קצת שמח שהוא מת עכשו. ובו בזמן האובדן מכאיב לי. למה? במותו הוא לקח אתו פיסה מחיי שלעולם לא תחזור. וגרגר מגרגרי מותו טמן בי את זרעיו המבהילים".

באחרית דבר מאלפת מאת חוקר הספרות היינריך דטרינג מובאים שני ציטוטים מתוך מתוך השיר "דיוקן האויב" שכתב קיילסון כבר ב-1939: "בפרצופך / אני הקמט / המעמיק סביב פיך / כשהוא אומר: כלב יהודי שכמוך"

"בצורת העין, בקו שערך / אני מזהה אותי, אני רואה שוב טת ציורני / האסון שממנו חמקתי"

אודה ולא אבוש, רוב הזמן לא הבנתי מה הוא מנסה לומר. "להגנתו" חשבתי בשלב מסוים שהוא מתאר סטיה או הפרעה רגשית של אדם רדוף, מעין תגובה לטראומה מתפתחת שתחלוף עם הזמן, אבל לא נראה לי שבזה מדובר. בדימוי מעולם החי הוא טוען שאיילים זקוקים לפחד מן הזאבים כדי לחיות… קיילסון, כך מתברר באחרית הדבר, הוא פסיכואנליטיקאי – אניח לבעלי מקצועו לנתח את כוונותיו, ואתייחס להיבטים ספרותיים בלבד.

ספרותית יש לספר בעיני כמה ליקויים:

נתחיל בעובדה שלאורך כל הספר לא מוזכר היטלר בשמו (היריב מצוין בראשי תיבות י"ב), והמילים נאצים ויהודים לא מופיעות אפילו פעם אחת. אפשר היה להניח שבכך הוא מבקש להרחיב את המסר מארוע ספציפי לתופעה חובקת זמנים ומקומות, אבל העלילה ממוקמת בפירוש בשנות ה-20 וה-30, ואי אפשר לטעות בתיאורים שונים, כמו נאומיו של היטלר, מסע הנצחון שלו ועוד. לפיכך הרחקת הפרטים המזהים תמוהה ופוגמת.

הפרקים המתארים ארועים מילדותו כתובים באופן מאוד לא משכנע. יש שתי דרכים לתאר ילדות: האחת – לתאר את הארועים מנקודת מבטו של ילד, והשניה – לפרש אותם מנקודת הראות של המבוגר. קיילסון נוקט בדרך שלישית, כשהוא מייחס לילד תחושות ורגשות שלא יכלו להיות לו בגילו, והתוצאה היא פגם באמינות.

פה ושם יש לו נטיה לסטות מן הרצף לטובת פרטים מיותרים בעליל. הדוגמא הבולטת היא בפרק המתייחס להיכרותו עם בחור בשם וולף. בתחילת הפרק הוא מציין שבאותה תקופה עבד בחנות כלבו, ופה, בלי שום קשר לשום דבר, הוא פוצח לאורך שישה עמודים בתיאור החנות, מחלקה אחרי מחלקה.

יחד עם זאת לא נעדרים מן הספר פרקים טובים. הבולט מכולם הוא הפרק שבו הוא מתאר שיחה בינו ובין אביו, שארז בחשאי תרמיל למקרה שהוא והאם יילקחו לפתע. השיחה היא לכאורה מעין רשימה של "לקחת את…?", אבל הרגשות והמתח שבין המילים ניכרים ומרגשים.

היינריך דטרינג  מציין באחרית הדבר שהספר שנוי במחלוקת, יש הרואים בו יצירת מופת, ויש המוצאים בו ליקויים רבים מדי. בשורה התחתונה אני נוטה להסכים עם השוללים.

Der Tod Des Widersachers – Hans Keilson

הוצאת כתר

2013 (1959)

תרגום מגרמנית: ארז וולק

הפתיחה הנלהבת של הסקירה הזו היתה כתובה לי בראש עוד לפני שהספר הגיע לידי. רציתי לספר על ההתפעמות שחשתי כשגיליתי לראשונה את הסיפורים ב"גלגול בפארק אווניו", ועל ההערכה העצומה שלי לקול המיוחד של אנגלנדר ב"המשרד למקרים מיוחדים". הייתי בטוחה שבהמשך לכך אכתוב שהספר החדש שומר על אותה רמה. אבל הוא לא.

"על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", קובץ של שמונה סיפורים, זיכה את הסופר בפרסים. לפי הטקסט על הכריכה הפך לרב-מכר, והמובילים בין הסופרים היהודים-אמריקאים הצעירים (שייבון, פרזנן, ספרן-פויר ועוד) חולקים לו שבחים (באתר אמזון מצוטטות ביקורות אוהדות נוספות). לצערי, ואני באמת מצטערת על כך צער אנוכי של קוראת מאוכזבת, אני לא שותפה לדעתם. הסיפורים בספר הזה הם בעיני חיקוי חיוור של הקובץ הקודם, וגם של סיפורים שכתב פיליפ רות' לפני למעלה מארבעים שנה. בניגוד ליחודיות של כל אחד מסיפורי "גלגול בפארק אווניו", הספר הזה אינו מציג רעיונות מקוריים. ובהשוואה למורכבות ולתחכום של "המשרד למקרים מיוחדים", הכתיבה בספר הזה רדודה. אני מנסה, אך מתקשה, להתייחס אל הספר הזה בפני עצמו, ולא בהשוואה לאחרים. אולי אם לא מכירים את עבודתו הקודמת ההתרשמות מן הספר החדש תהיה טובה יותר. אבל אני ציפיתי לחווית הקריאה המיוחדת שחוויתי עם  שני הספרים האחרים, ובספר הזה היא לא קרתה.

הסיפורים כולם עוסקים בנושאים יהודיים, כמו זכרון השואה, התבוללות, אנטישמיות ועוד. כמה מן הסיפורים הם ישראלים בתוכנם, ובעיני הם החלשים ביותר בספר (גם ב"גלגול בפארק אווניו" נכלל סיפור ישראלי, והוא היה החלש ביותר בקובץ, יוצא דופן בין סיפורים מבריקים). אמנם אנגלנדר חי מספר שנים בארץ, הוא מבקר כאן, ויש לו חברים מקומיים, אבל לסיפורים הישראלים יש ניחוח זר של מתבונן מן החוץ, שכנראה מאמין שהוא בן-בית. התוצאה, לפיכך, מזייפת.

ואולי חלק מן הבעיה נעוץ בתרגום? את "המשרד למקרים מיוחדים" תרגמה כרמית גיא המצוינת. את "גלגול בפארק אווניו" תרגמה יערית טאובר בן-יעקב, שהוכיחה את כישוריה במגוון תרגומים. את הספר הזה תרגמו אסף גברון ואתגר קרת. לא קראתי ספרים שכתב אסף גברון, כך שאין לי אפשרות להתייחס לכשרונו כסופר וכמתרגם. את אתגר קרת כסופר אני לא מעריכה, בלשון המעטה. לא קראתי את הספר בשפת המקור, ולכן אני לא קובעת אלא מעלה השערה: יכול להיות שחלק מן התחכום האנגלנדרי התרדד במהלך התרגום לשטיחות מבית קרת?

בשורה התחתונה: אני ממליצה בחום רב על "המשרד ולמקרים מיוחדים" ועל "גלגול בפארק אווניו", אך לא על "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על אנה פרנק", ומקווה לתיקון בספר הבא של אנגלנדר.

 

What We Talk About When We Talk About Anne Frank – Nathan Englander

הוצאת כתר ומטר

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: אתגר קרת ואסף גברון

זהירות, ספר סופר-טרחני, מייגע ומשעמם.

בחרתי לקרוא אותו בזכות "שמי הוא אדום" הססגוני. "מוזיאון התמימות" התחיל מעניין, והחזיק כך בערך כחמישית הדרך. אחר-כך הוא התחיל להתמרח, אבל בכל זאת זוכה פרס נובל, אז התמדתי: היתה שם איזו דילמה שהמספר התחבט בה, והייתי קצת סקרנית לדעת איך תפתר. אין לי הסבר טוב למה התמדתי לאחר שהדילמה באה על פתרונה בערך בסוף בשליש הספר.

המספר מאורס לבחורה אחת ומקיים קשר מיני-רגשי עם בחורה אחרת. במי מהשתיים יבחר? לא אכנס לפרטים כדי להמנע מספוילרים למקרה שתחליטו לקרוא. אומר רק שבשל אהבתו האובססיבית לאחת מהן, הוא אוסף אלפי פריטים שקשורים בה או שמזכירים לו אותה, וחלק הארי של הספר מוקדש לתיאור ארכני של הפריטים האלה (שאותם הוא מכנס ב"מוזיאון התמימות", ומכאן שם הספר). הוא מתאר כל רגע איתה, כל מלחיה שגנב מבית הוריה, כל בדל סיגריה שלה שהצליח לאסוף. התיאורים האלה יכולים להיות חיוניים וחינניים ותורמים לאוירה כשהם מוגשים במידה וכשאינם חוזרים על עצמם עד זרא, אבל כשהם תופסים את עיקר הנפח של ספר שמדשדש לאורך למעלה מחמש-מאות עמודים, זו טרחנות.

אם הסיפור עצמו לא מעניין, אפשר לפעמים להתנחם ברקע. לא במקרה הזה: המספר לא ממש מתעניין במה שקורה מחוץ לד' אמותיו, כך שגם הרקע של החיים בתורכיה בשנים המתוארות בספר לא מעשיר ולא מחפה על קלישות העלילה.

בקיצור, אפשר לוותר.

לשם האיזון: אחרי שכתבתי את הדברים שלמעלה, מצאתי מאמר נלהב בזכות הספר. כותב המאמר חי מספר שנים באיסטנבול – אולי השיטוט הספרותי בעיר קירב את הספר אל לבו.

Masumiyet Müzesi – Orhan Pamuk

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מתורכית: משה סביליה-שרון

ייאמר כבר בתחילה – זו אי-המלצה.

העלילה מתרחשת בעיקרה בבית-ספר תיכון דתי: מורה מתאבד, תלמידה נרצחת, מנהל מסתגר, מורה נאצית לשעבר, מורה של"ח מכור למדים, תלמיד מכור לגמרא, תלמיד פנאטי רוצח ערבים, הורים חולי נפש, אב עסקן פוליטי, אם תימניה עם אובססיה למיזוג גלויות, משפחות לא מתפקדות, ואחד פרופסור ליבוביץ. אלה מקצת הדמויות והארועים המאכלסים את הספר הזה. הדמויות הן או סטראוטיפיות או הזויות, שום דבר באמצע, והארועים או שאינם מוסברים או שאין להם הסבר מניח את הדעת. בין לבין משולב בספר סיפור תלוש על מסע בחלל: אני מנחשת שהסופר התכוון ליצור הקבלה בינו ובין העלילה המרכזית, אך ללא הצלחה.

ניסיתי להבין למה נכתב הספר, והצלחתי לנחש רק דבר אחד: לסופר, שגדל במשפחה דתית-לאומית והתרחק מערכיה (עפ"י ויקיפדיה), יש חשבון פתוח עם העולם שעזב, והוא בא לסגור אותו בעוינות רבה. אם הוא מנסה להוכיח שהעולם ממנו בא הוא עולם נלעג של טירוף, הוא נכשל בנסיונו זה: תיאוריו הזויים מכדי שיתקבלו על הדעת, והטינה המפעפעת ממנו שוללת כל אפשרות לשיפוט אוביקטיבי. בקיצור, כדי לגייס דעות לטובתו, צריך לדעת לכתוב סיפור משכנע, וזה לא מה שקורה כאן.

נוצר אצלי הרושם שהסופר מנסה בקטעים רבים לחקות את סגנונו של יעקב שבתאי ב"זכרון דברים", ונוטה להתנסח בפסקאות ארוכות המשלבות זה בזה עבר והווה. נטיה סגנונית זו, במקומות שעלתה בידו, היא הנקודה היחידה לטובתו של הספר. לקראת כתיבת הסקירה עיינתי בכמה מקורות אודות דרור בורשטיין, ומסתבר שאכן עבודת הדוקטורט שלו עסקה בשבתאי.

מבחינה עלילתית הספר לגמרי לא ממוקד. לכאורה, רצח התלמידה הוא הציר שסביבו סובבת העלילה, אך שום חוט לא נקשר ושום מעגל לא נסגר, ולגמרי לא ברור אם התעלומה נפתרה אך פתרונה טבע במלל לא ברור, או שבכוונה נשארה לא פתורה. איך נקשר לכאן רצח האב הערבי ובנו, מהו המבוך שתחת בית הספר, מה תפקידם של התלמידים בתעלומה – הכל לא ברור ומאוד מבולבל.

בעמוד 168 (מתוך 248), כשהורי התלמידים מגיעים בחצות לאסיפת הורים, ובאותה שעה מתרחשת הצפת ביוב, ואלה שלא רוצים לעבור במים המזוהמים שטים במסדרון על לוחות ושולחנות (סצנה די מייצגת של העלילה כולה), מצאתי משפט שדי מיצה את תחושותי לגבי הספר: "וזה פשוט כבר היה יותר מדי, כמו סרט גרוע שבו, אחרי שוד בנק, מאסר ממושך של הגיבור בצינוק, ומלחמת אזרחים לקינוח, מופיעה גם בחורה שטוענת היא בתו המאומצת חולת העגבת של הגיבור החף-מפשע, יש גבול למה שאפשר לדחוס".

אני ממליצה לוותר.

את העטיפה היפיפיה עיצב נדב שלו

הוצאת בבל

2003