קטגוריה: ספרים לא מומלצים

ישראל והרשות הפלשתינאית עומדות לחתום על הסכם שלום בחסות נשיא ארה"ב. ברגע בו מושיטים ראש ממשלת ישראל ויו"ר הרשות יד זה לזה, מתרחש פיצוץ. השניים נהרגים במקום, וכן גם הנשיא האמריקאי ועוד כמה מן הנוכחים בטקס. ארגון איסלמי זניח לוקח על עצמו את האחריות.

אייב הוא עו"ד אמריקאי-יהודי מצליח מאוד. בתו אמה מחליטה לחבור בישראל לחבר ללימודים, צעיר ערבי שקיבל על עצמו את ההגנה על מי שנחשד ברצח. כשאמה נחטפת ע"י מוסלמים, אייב נאלץ להגיע בעקבותיה לארץ, ולקחת חלק בהגנה על החשוד.

מכאן העלילה מסתבכת ומסתעפת, כשעוד ועוד גורמים נחשדים במעורבות – יהודים קיצוניים, מוסלמים קיצוניים, נוצרים פונדמנטליסטים, וכמובן האירנים שידם בכל. במשולב לציר החקירה והמשפט, העלילה כולל גם סיפורים מההיסטוריה של ההתישבות בארץ, סיפור אהבה בין יהודיה לערבי, כת קיקיונית, סוכני ביון נאמנים ובוגדנים ועוד.

יותר משזהו ספר, זוהי סקיצה לסרט. הכתיבה שטחית למדי, הדמויות די פלקטיות, לא עמוקות ולא מוסברות, התהליכים שברקע סובלים מפשטנות יתר. מסוג הליקויים שבספרות צורמים מאוד, אבל בסרטים הם מתקבלים על הדעת בשל המדיה השונה. אני יכולה בקלות לדמיין את ג`ף דניאלס בתפקיד הסוכן החשאי המסוקס והמסתורי, ואת אמה סטון בתפקיד אמה התמימה והמבולבלת. תחילה די סבלתי מן הסגנון, שמזכיר יותר ספר לא מוצלח במיוחד לנוער מאשר דרמת מתח משפטית, כמוגדר על כריכת הספר. אבל בהמשך החלטתי בצורה מודעת להשעות את הביקורת, והייתי סקרנית לראות איך דרשוביץ יוצא מהתסבוכות שברא. בסך הכל, למרות הליקויים, הספר קריא למדי.

The Trials of Zion – Alan M. Dershowitz

הוצאת כנרת

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יוסי מילוא

קצת אחרי עמוד 100 התגלתה תקלה בהדפסת הספר: כעשרה דפים מודפסים פעמיים, ולעומת זאת כעשרה דפים חסרים. לרגע חשבתי שאפנה בתחילת השבוע הבא להוצאה, ואבקש ספר תקין, אבל כשהמשכתי לקרוא התברר שלא החמצתי דבר. ז"א מבחינת העלילה כן החמצתי משהו, אבל מבחינת הענין לא הרגשתי שום הפסד. מכאן תבינו בוודאי שלא התלהבתי מהספר.

השם שניתן לתרגום העברי, "עקירה", מדויק יותר מן השם שבחר הסופר לתת לספר, "התישבות". גיבור הספר הוא ברנהרד האבר, ילד גרמני, שלאחר מלחמת העולם השניה נעקר עם משפחתו מביתם בשטחים שסופחו לפולין, והועבר לעיר קטנה בגרמניה המזרחית. לב הספר הוא שנאתם של המקומיים אל העקורים, הזרים לכאורה (לכאורה, כי מדובר בסופו של דבר בגרמנים שעקרו לגרמניה). המקומיים לא יוצרים קשר עם העקורים, לא קונים אצלם, לא מוכנים לראות בהם אזרחים שווי זכויות, ומאשימים אותם בכל הרעות הפוקדות את המקום. שנים רבות אחרי המלחמה, ברנהרד שבגר והפך לאיש עסקים מרכזי בעיר, עדיין נחשב לנטע זר. בנו, שאינו נושא את צלקות העקירה והזרות, לוקה גם הוא בשנאת זרים, אותה הוא מפנה כלפי שני מהגרים מפיג`י שהעזו להשתתף בפסטיבל גרמני. ברקע פה ושם צצה השנאה כלפי הצוענים.

נושא מרכזי בספר, בנוסף לשנאת הזרים, הוא השלטון הקומוניסטי, אותו הסופר שם ללעג. פה ושם קראתי מילות התפעלות מהשנינות והאומץ, אבל לא הייתי שותפה להן, שכן הספר נכתב ב-2004, הרבה אחרי שהשלטון ההוא הפך להיסטוריה.

הספר מסופר מפי חמישה אנשים שחייהם השתלבו באלה של ברנהרד. רעיון נחמד, אבל הביצוע לא משהו. כולם דוברים באותו הקול (תקלת הדפוס שהזכרתי קודם נופלת במעבר בין שני מספרים, ולקח זמן עד שקלטתי שהדובר התחלף), והסיפורים עצמם מפוזרים מדי, עוסקים בנושאים שוליים בלתי מעניינים ודי שיטחיים.

הקטע הבא הטריד אותי, מפני שהוא הושם בפיו של אחד המספרים היותר חיוביים. הרקע – בשל מעשי הצתה המספר מקים חומה סביב המנסרה שבבעלותו: בימי הקיסר ובתקופת היטלר לא היו לאנשים דאגות מהסוג הזה. באותם זמנים היו אי-אלו דברים שלא היו בסדר, שהיו לחלוטין לא בסדר. בבית הספר שמענו על זה משהו, ובעיתון נכתב הרבה על העבר, ועל כמה שהיום הכל הרבה יותר טוב. אבל אז היה יותר סדר מאשר היום, בכל אופן מבחינתנו, אנשי העסקים שלא רצו להתערב בפוליטיקה. יכולת להיות יותר בטוח בחיים שלך, והרכוש היה מוגן יותר.

התמונה שעל הכריכה (עוצבה בידי תמיר להב-רדלמסר) היא שמשכה אותי אליו, והטקסט שעל הכריכה האחורית הוסיף למשיכה. לצערי, שני אלה היו הבטחה שלא מומשה.

Landnahme – Christoph Hein

הוצאת ספרית הפועלים

2006 (2004)

תרגום מגרמנית: גלעד גנבר

בדרך-כלל אני כותבת סקירה על ספר ביום שלאחר שסיימתי לקרוא אותו, לוקחת לעצמי  את הלילה להרהר בו. פסק הזמן הזה בדרך-כלל מציף היבטים בספר שלא הבחנתי בהם במהלך הקריאה, ומאפשר התיחסות יותר מעמיקה אליו. עם הספר הזה לקחתי פסק זמן ארוך פי שלוש, ו… שום דבר לא צף. הספר נראה לי כעת ריקני וחסר טעם בדיוק כפי שהצטייר לי תוך כדי קריאה. ניסיתי נואשות לא להיות שלילית לחלוטין, אבל בכנות, הדבר היחיד שאפשר לציין לטובתו זו העטיפה היפה שעיצב אמרי זרטל.

הספר עוסק במשפחת לגונה לדורותיה, שושלת של נשים מקוללות. רובצת עליהן קללת עולם לסבול מאהבה נכזבת, להשאר רווקות, וללדת בחרפה בנות שתמשכנה לסבול מאותה תסמונת. הגיבורה הראשונה המתוארת בספר היא קלרה, בתה של מכשפה מכוערת. קלרה מאוהבת באציל ספרדי, וגם הוא אולי מאוהב בה, אבל למטה מכבודו לשאת אותה לאשה. הוא קונה לה חווה, שבה תוכל לגדל את בתם המשותפת, אבל היא בוחרת לנקום על ידי הפיכת החווה לבית זונות, בו היא משמשת כזונה הראשית. בחווה היא מגדלת, באופן קלוקל בהחלט, את בתה מנואלה. מנואלה מצדה יולדת את אובלידו, ואובלידו – הללויה – יולדת בן. הקללה הוסרה. איך זה קרה? המאמץ להזכר בנפתולי העלילה הוא למעלה מכוחי.

על כריכת הספר נכתב כי זהו ספרה הראשון של הסופרת למבוגרים. מכאן ניתן מן הסתם להסיק שספריה הקודמים נכתבו לילדים. אולי זו הבעיה: "בית האהבות הבלתי אפשריות" כתוב כספר לא מוצלח במיוחד לילדים, שלהוריהם לא אכפת שגיבורותיו הן לא נסיכות, אלא זונות. התיאורים פשטניים, הדמויות שטוחות, והקורא המבוגר נדרש לקבל ללא תהיות ומענות כל מיני מעשי כשפים והתנהלויות הראויות לאגדות לא מעניינות. אפשר לכתוב ספרי כשפים למבוגרים: ז`ורז` אמאדו מפליא לשאוב את קוראיו לעולם של רוחות, טוני מוריסון מצליחה להראות את העולם מעיניהם של מאמינים בשדים, גבריאל גרסיה מארקס מלהטט בתחום הזה. וגם בספרי נוער אפשר לספר סיפורי קסמים משכנעים, ו"הארי פוטר" הוא דוגמא מצוינת. בספר שלפנינו אין שום נסיון לשוות אמינות לאספקטים העל-טבעיים, או לפחות לשלב אותם בצורה לא צורמת במהלך הארועים הטבעיים. אבל הבעיה בספר הזה היא מעבר לאמינות: הוא פשוט כתוב גרוע, לא מושך בכלל לקריאה.

La Casa De Los Amores Imposibles – Cristina Lopez Barrios

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2010)

תרגום מספרדית: ליאור הר-לוין

בנג'מין בלאק הוא פסבדונים של ג'ון באנוויל

מה ההבדל בין ספר מתח סתם לספר מתח טוב? הספר הטוב מקיים שני תנאים: הוא שומר על מצב של מתח לכל אורכו, והוא מספק פתרון מבריק בסיומו. "שגיאות קטנות" מקיים חלקית רק את התנאי הראשון.

הספר נפתח בתעלומה: קוורק, פתולוג בבית חולים באירלנד, רואה את גיסו, רופא מיילד באותו בית חולים, מחטט באחד מתיקי הנפטרים בחדר המתים. קוורק, שתוי כמו תמיד, קצת מהסס להאמין למראה עיניו, אבל העובדות מצטברות ומעידות שמשהו לא כשר מתרחש שם. העלילה מסתעפת ליחסים בין השניים ובין נשותיהם, לעברו של קוורק, שאומץ כנער יתום על ידי אביו של הגיס הנ"ל, למסכת חייו של אותו אב, למערכת היחסים בין קוורק לאחייניתו, לתעלומות הרוחשות במנזרים ובבתי יתומים באירלנד ובארצות-הברית, ועוד. לאורך כשלושה רבעים מן הספר הוא עוצר נשימה, מבעבע יצרים רעים, אלימות וחשדנות, והתקווה לפתרון מבריק יש לה על מה להסתמך.

ברבע האחרון הספר צונח. הוא מאבד אמינות, ולפיכך גם הענין בפתרון התעלומה מתפוגג. לולא הייתי קרובה כבר לסיומו של הספר, הייתי שוקלת נטישה, כי לגמרי לא עניין אותי לדעת מה באמת קורה שם. הנפילה מתחילה עם גילוי פרט בעברו של קוורק, שאמור להקשר לנושא המרכזי של ילדים נטושים, אבל לטעמי הוא תפור לעלילה בתפרים גסים, ואינו אמין. אחר-כך הולכים ומצטברים ארועים וסיפורים צדדיים, שהם בנים חורגים לעלילה, ולא רק שאינם תורמים – הם מזיקים. מצטרפות דמויות לא משכנעות, כמו אשתו של החותן בארצות-הברית, והקשרים בין בני המשפחה מאבדים הגיון. מסתבר שהאיש הרע בסיפור הוא לא מי שחשבנו, ולמרות שזה דווקא הגיוני יש הרגשה של עומס אחרי כל הארועים שקדמו לגילוי.

לסיכום, הספר לא רע לסוגו, ואם לא מצפים להתרה מרשימה אפשר ליהנות מן המתח שבדרך.

Christine Falls – Benjamin Black

הוצאת עם עובד

2010 (2006)

תרגום מאנגלית: סמדר מילוא

לפחות פעמיים במהלך הספר טל, הדמות הראשית, נוזף בעצמו להפסיק לחשוב ולהתבטא בקופירייטריות. חבל שבוריס זיידמן לא נזף בעצמו, וגם יישם את מסקנות הנזיפה, כי הספר הזה סובל מעודף התחכמויות ופאנץ' ליינים. זה יכול להיות נחמד למשך הזמן שלוקח לקרוא סיפור קצר, אך כשמדובר בספר באורך מלא התוצאה מייגעת ומשעממת, וזה בלי לומר מילה על העובדה שהסגנון בולע ומסתיר את התוכן.

מסתבר מדברי התודה בסיום שהספר הוא אכן הרחבה של סיפור קצר בשם "חופשה בכפר". המסקנה שלי: לפעמים כדאי לתת לסיפור קצר להשאר כזה. בדברי התודה בוריס זיידמן מתייחס גם אל מוריו בסדנאות כתיבה, ובכך מאשש את מה שהרגשתי במהלך הקריאה, שהספר הוא תרגיל בכתיבה יוצרת שחרג ממדיו הטבעיים.

ועוד בענין סגנון, זיידמן מנסה לתפוס כמה שיותר נושאים בתוך כמעט כל משפט. קחו לדוגמא את הקטע הבא: טל נוסע עם חברתו אל מחוזות ילדותה. הוא מנסה לומר לעצמו לשים כעת את עצמו ואת מחוזות ילדותו בצד, כי זה הרגע שלה, אבל במקום להסתפק בזה הוא גולש ללא הכרה: כל זה שלה, רק שלה, אתה רק קיבלת כרטיס חינם לפרמיירה כי אתה מזיין את השחקנית. אז שב בשקט בצד ואל תנסה להיות חלק מזה. זה פילם צרפתי מתבכיין, ואתה לכל היותר סטטיסט עלוב, הנדחק לשניה לתוך הפריים, כמו הערסים במבזק על פיגוע בקו שמונה-עשרה או כתבת שטח על אוהדי בית"ר, שזה גם סוג של פיגוע המוני. מה הקשר בין דעתו על הקהל של בית"ר לנושא הקטע? מרוב עצים אין רואים את היער.

אחד הטריקים הסגוניים שלו, שתורמים ליצירת העומס המוגזם, הוא הכפלת מילות תואר. כשהוא רוצה לומר לדוגמא שלבו מתרכך, הוא יאמר מתרכך-מתמוסס, כאלו הוא לא מסוגל לבחור את המילה המתאימה ביותר. לפעמים ההכפלה עובדת, ברוב המקרים היא לא, בעיקר כשהצרוף מאולץ, כמו לדוגמא כשהוא מצרף הבל לאבל בלי סיבה הגיונית.

והערה אחרונה בענין הסגנון: המילים שהוא שם בפי דמויות שונות, כמו חבריו במילואים, חברתו והחצרן הצרפתי, מלאכותיות, ולא נדבקות לדמויות.

ליקוי נוסף בספר הוא התחושה שהסופר מנסה לצאת בסדר עם כל הקוראים. הדוגמא הבולטת בהקשר זה היא ההשוואה שהוא עושה בין הילד הפלסטיני שזרק אבנים על חיילים, וקיבל הוראה להרים את ידיו, לתמונה המפורסמת של הילד היהודי המרים ידיו בגטו. התחושה שאני קיבלתי היא של השוואה מאולצת. לא השתכנעתי שהוא אכן חש צביטה בלב למראה הילד הפלסטיני, אלא שמן המקובלות היא להזדהות עם הפלסטינאים, אז הנה הוא סימן וי על המשימה הזו. מצד שני, ההשוואה הזו תרגיז קוראים רבים, אז שוב ושוב הוא אומר "אלף אלפי הבדלות", וגם האמירה הזו נשמעת מן השפה ואל החוץ. בנוסף לטיפול השטחי בנושא, מסתבר שהוא לא הולך לשום מקום. סתם תמונה תלושה ללא שום קשר ברור לעלילה.

במה הספר עוסק בכל זאת? בתחושת הזרות הנצחית של מהגרים, בחיפוש אחר המולדת, בתחושה שכל שפה אינה שלמה אלא שסועה, בגעגועים האינסופיים למקום שאפשר לקרוא לו בית. לא לחינם נקרא כל אחד משלושת חלקי הספר בית (ולא פרק, למשל). הנושאים האלה, שיש להם פוטנציאל סיפורי, מתבוססים בבוץ הסגנוני, ולא מצליחים להמריא.

התחושה הכללית היא של ספר יומרני, מלא מעצמו ומפוספס.

הוצאת זמורה ביתן

2010

התגובה המידית שלי עם סיום הספר היתה "שאלו אותי עליו בעוד שבועיים, ולא אזכור ממנו דבר". אבל שעה אחר-כך פתאם החלה לחלחל האימה שבספר, והוא נשאר איתי יותר זמן מכפי שהייתי רוצה.

קולין ומרי, זוג לא נשוי, במערכת יחסים אוהבת בת כ-7 שנים, יוצא לחופשה. שם המקום ממנו באו אינו נזכר, כמו גם שמו של המקום בו הם נופשים, אבל אפשר לנחש שהגיעו מאנגליה לונציה. הערפול הזה מאפיין את הספר כולו. השניים יוצאים בשעת ערב מאוחרת לסייר בעיר ללא מפות, בנסיון למצוא מקום שעדיין מגיש ארוחת ערב, ומאבדים את דרכם. הם פוגשים (באקראי?) גבר מקומי, שמוביל אותם לבר כלשהו, מספר להם על ילדותו, ואחר-כך מזמין אותם לביתו, שם הם פוגשים את אשתו המוגבלת בתנועותיה. הזוג מעורר חלחלה, אבל איכשהו קולין ומרי די נמשכים אליו. ומכאן לא אמשיך בעלילה מחמת ספוילרים.

הערפול שמתחיל בהעדר שמות מקומות, ונמשך בתעיה בסמטאות העיר, שורר על מרבית הפרטים בספר. כנראה משום כך לקח לי זמן לקלוט את האוירה המאיימת שבו. תחילה פטרתי את הארוע שבשיאו של הספר כ"חולני" גרידא, וכעומד בפני עצמו, אבל כאמור במרחק זמן מה מהקריאה אני קולטת את כל ההתרחשויות הקטנות ש"מרצפות" את הדרך אל אותו ארוע, וכל אחת מהן מאיימת ומטרידה לכשעצמה. אפילו מאורע פעוט יחסית – מרי, השחיינית המוכשרת, נכנסת לשחות בים, קולין חושש שטבעה ומתאמץ, בכושרו הלקוי, לשחות אליה – מקבל משמעות מוריבידית בהקשר הכולל של הספר.

הספר עשה לי כאב גב (ובגלל הספוילרים לא אוכל להסביר למה דווקא זו התגובה שלי כלפיו), ודי עורר בי בחילה. לפיכך אני נמנעת מלהמליץ עליו.

לעומת הבעייתיות האפלה שלו, אני צריכה לציין לטובה את חדות האבחנה של מקיואן, שמתבטאת בעיקר בתיאור היחסים בין קולין ומרי. הנה דוגמא לקטע שהרשים אותי:

ביחידות, אולי, יכול היה כל אחד מהם לתור את העיר בהנאה, ללכת אחרי מאוויים, לוותר על יעדים, וכך ליהנות מן התעיה או להתעלם ממנה. היו שם דברים רבים שעוררו פליאה, צריך היה רק לשמור על דריכות ותשומת-לב. אבל הם הכירו זה את זו היטב כשם שהכירו את עצמם, והאינטימיות שעמדה ביניהם, בדומה לעודף מזוודות, היתה ענין לטורח מתמיד; יחד הם התנהלו באיטיות, בכבדות, היו עמלים על פשרות, קשובים לתמורות דקות במצב הרוח, מתקנים קרעים. כפרטים לעצמם הם לא נעלבו בנקל; אבל ביחד הם הצליחו להעליב זה את זו באופנים מפתיעים, לא צפויים; ואז נעשה העולב – וזה קרה פעמיים מאז הגיעם – נרגז בגלל הרגישויות המאוסות של האחר, והם היו ממשיכים לתור את הסמטאות הנפתלות וכיכרות הפתע בשתיקה, ועם כל צעד היתה העיר נסוגה ואילו הם הלכו ונסגרו זה בתוך נוכחותו של זה.

זהו אחד מספריו המוקדמים של מקיואן משנת 1981. שנתיים אחר-כך הוא ראה אור בתרגום לעברית מאת אהרן שלם. ב-2003, מן הסתם בעקבות הצלחת "כפרה", הוא ראה אור שוב באותו תרגום. כריכת ההוצאה השניה טובה יותר, לדעתי, מן הראשונה.

The Comfort of Strangers – Ian McEwan

הוצאת זמורה ביתן

2003 (1981)

תרגום מאנגלית: אהרן שלם

על הכריכה הקדמית של הספר מובא ציטוט מפיו של גבריאל גרסיה מארקס: "חורחה פרנקו הוא אחד הסופרים הקולומביאנים שהייתי שמח להעביר לו את הלפיד". אם להסתמך על הספר הזה, מארקס עדיין אינו יכול להרפות מהלפיד.

אני מעתיקה לכאן את הטקסט שעל הכריכה האחורית, כי מבחינת העלילה זה כל מה שניתן לספר בלי ספוילרים. הטקסט הזה די לקוני, ואינו מגלה דבר בעצם, לא על הדמויות, לא על היחסים ביניהן, ולא על הרקע לסיפור: "וידאל, צעיר קולומביאני יפה תואר, מזמין את בת ארצו, פֶּרלה, לעזוב את קולומביה ולהצטרף אליו בפריז. לווידאל יש תוכנית: להשיא את פרלה המרדנית והגסה לידידו הזקן, הרוזן האלמן אדולף דה קרֵסיי, ולרשת אותו לאחר מותו. בעקבות סדרת חינוך אצל וידאל נישאת פרלה לרוזן ונראה שהתוכנית נוחלת הצלחה, אך שנה לאחר שהצמד קיבל את הירושה מחליט קלמנטי, אחיינו המרושע של הרוזן, להטיל ספק בנסיבות מותו הטבעיות־לכאורה של הזקן".

הכתיבה מפוארת, אך הסיפור אוורירי, ללא תוכן משמעותי. במרכז הספר משפחה שמורכבת מדמויות הזויות, שלא לומר מטורפות, וההפרזה בכיוון הזה הופכת את הספר ללא רציני. הספר בנוי כספר מתח, ומכיוון שהכתיבה כאמור מפוארת אכן מסקרן לדעת מה קורה בהמשך. אבל הפרטים הנגלים לאיטם מאכזבים בחוסר האמינות שבהם. הספר מתובל בסטיות מיניות, חלקן רלוונטיות לעלילה וחלקן כאילו הודבקו בכוח. ברקע כמה מהפרקים מופיע קרטל הסמים של מדיין בניצוחו של פבלו אסקובר, המכונה בספר בפחד "אתה יודע מי". איכשהו הרקע הזה מתפספס, אולי משום שהנושא אינו מפותח דיו (אם תרצו לקרוא ספר טוב על אוירת הטרור שהשליט אסקובר, אני ממליצה על "ידיעה על חטיפה" של מארקס).

הסופר מרבה להשתמש בדימוי (לא משכנע, לדעתי) של הרוע שבעולם כמפלצת, כאילו מדובר בכוח חיצוני ולא בעוולות שאנשים מעוללים זה לזה. כדי לצאת מן המקומי (קולומביה) לעולמי, הוא מצרף לעלילה אשה סרבית, שגם היא מקורבנות המפלצת, הדבקה מאולצת בעיני.

אפשר לקרוא אם מזדמן, כי בסך הכל מדובר בספר שבונה מתח קריא, אבל אפשר לוותר, כי התוכן דליל ונשכח.

Melodrama – Jorge Franco

הוצאת זמורה ביתן

2010 (2006)

תרגום מספרדית: רינת שניידובר

לפני עשור וקצת קראתי את "מזג אויר נפלא צפוי מחר", קובץ סיפורים מאת ציפורה דולן, ומאוד התרשמתי. אחריו מיהרתי לקרוא את "והכל כידוע אמת" – פחות טוב מהראשון, אבל עדיין טוב במידה כזו שיגרום לי לצפות לספר נוסף מפרי עטה. בחיטוט במדף הפגומים בצומת מצאתי לאחרונה את "אנחנו ננוח", שיצא ב-2009 ואיכשהו חמק מעיני. כשקראתי שהספר נמנה עם המועמדים לפרס ספיר, שמחתי. אבל כשקראתי את הספר, חוויתי אכזבה.

הספר עוסק ביהודים ילידי פולין, שחוו את מוראות השואה, או שנמלטו בזמן, והם מתמודדים עם החיים בארץ ישראל החמה והקשה. הספר מתמקד בעיקר בשתי נשים, "ליזה קפליזה די משיגענע", שהגיעה לארץ אחרי המלחמה כאשה צעירה בעקבות האהבה, וחוה'לה שעלתה כתינוקת. יש פה פוטנציאל לספר מצוין, אודות קשיי הגירה, החיים אחרי השואה, הדור השני לשואה, הקמת המדינה. בפועל הפוטנציאל ממוסמס.

הדמויות מטושטשות, העלילה תקועה, ההתנהלות של האנשים לא סבירה, הסטראוטיפיות מוגזמת, האמירות הפוליטיות מודבקות לטקסט במלאכותיות. מין מרק כזה שאי אפשר לדוג ממנו שום דבר שיש בו אמירה משמעותית (לקבוע שהגברים בוגדניים והנשים המסכנות תלותיות זו לא אמירה משמעותית). הנטיה המיידית שלי היא לתת הנחות לספרים שגיבוריהם הושפעו מן השואה ישירות או בעקיפין, אבל במקרה הזה כל הרצון הטוב שלי לא עוזר.

כדי לא להיות לגמרי שלילית, הנה קישור לדעה אחרת.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2010

אם לא הייתי מתחייבת לכתוב סקירה על הספר, סביר להניח שלא הייתי מזכירה אותו כאן, וזאת משום שהוא מאוד סתמי בעיני. למען הסדר הטוב וההגינות אתם מוזמנים לקרוא דעות אחרות כפי שפורסמו במעריב ובהארץ.

הספר הקצר (93 עמודים) נפתח בטקס אזכרה למורה לאנגלית בבית-ספר גרמני. בין התלמידים הנוכחים באזכרה נמצא גם כריסטיאן, ומסתבר שבינו ובין המורה סטלה התרחשה פרשית אהבים. כריסטיאן מגיש את הספר בגוף ראשון, ומספר על פרשת היכרותם, ועל חייהם של הנערים בעיר הקטנה השוכנת לחופו של ים. כריסטיאן נע בין דיבור ישיר אל סטלה לדיבור בגוף שלישי עליה, תחלופה המתרחשת לעיתים קרובות, לפעמים אפילו בתוך פיסקה – לטעמי סגנון מבולבל ומיותר, גם אם לוקחים בחשבון שהדובר הוא נער אבל.

להודות על האמת, גם אם זה יישמע קר, ליבי לא נשבר לנוכח צערו של כריסטיאן. אולי משום שכל הענין הזה של סיפור אהבה בין מורה לתלמיד פסול בעיני, אולי משום שלא השתכנעתי שמדובר באהבה, לא שלו אליה ובטח לא שלה אליו. בנוסף, הדמות של סטלה לא ברורה, אי אפשר להבין מה מניע אותה ולמה. שוב, אפשר לייחס זאת לגילו הצעיר של הדובר ולאבלו, אבל אם לדובר אין משהו משמעותי להגיד – למה בכלל לעשות מזה ספר?!

המקומות היחידים שבהם נהניתי מהספר הם בתיאורים של חיי היומיום של כריסטיאן. הוא עובד עם אביו ב"דיג אבנים", כלומר הם אוספים סלעים מלב ים על מנת לבנות שוברי גלים. בנוסף, הוא מפעיל סירת תיירים להנאת הנופשים על החוף. בקטעים האלה כשרון הסיפור של לנץ בא לידי ביטוי, והתוכן מעניין ולפעמים משובב.

בחרתי לקרוא את הספר, כי אהבתי ספרים אחרים של לנץ – "ההפלגה האחרונה" ו"שיחת העיר", אם להזכיר שניים. גם אחרי הספר הזה, למרות האכזבה ממנו, אמשיך לקרוא מספריו, כי יש בו הרבה יותר מכפי שהוא מציג כאן.

Schweigeminute – Siegfried Lenz

מחברות לספרות

2010 (2008)

תרגום מגרמנית: רחל בר-חיים

אסף ורדי הוא טייס פנטום שמופל מעל לבנון ונופל בידי החיזבאללה. רות ורדי, אשתו, יולדת חודש אחר-כך את בנם הבכור. מכאן ואילך מתנהלים חייהם בנפרד משני עברי הגבול: היא חיה בחוסר ודאות לגבי גורלו. הוא מתגלגל מן החיזבאללה לסורים וחזרה, בורח ונתפס, ולבסוף הופך ללבנוני בן-חורין, ומקים משפחה עם נערה שאומצה ע"י האיש שהציל אותו. מופרך? לגמרי.

צריכה להיות סיבה טובה לכתוב ספר על חייה של אשת שבוי/נעדר, מעבר לרחמים או ליצר חטטנות. הספר הזה לא תורם שום דבר חדש שלא ידענו קודם על הקשיים שבבדידות, על החיים הבלתי אפשריים תחת המיקרוסקופ הציבורי, על הפקעת הפרטיות. צריכה להיות סיבה טובה לכתוב על בעית השבויים והנעדרים, מעבר לביקורת השגרתית על התנהלות ממשלתנו מול הטרוריסטים. הספר לא מוסיף דבר בענין זה, ההפך הוא הנכון: הוא נתפס לפופוליזם כשהוא מתאר את ראשי הממשלה לדורותיהם כמי שהסיגרים ומשחקי הטניס עומדים בראש מעייניהם, בעוד השבויים והנעדרים הם בעיניהם בגדר מטרד בלבד. צריכה להיות סיבה טובה ליצור הפי אנד לסיפורו של הנעדר בחיק משפחתו החדשה, בעוד קרוביו בארץ נמקים מחרדה. אני לא יכולה לחשוב על שום סיבה כזו.

מאוד לא נעים לי לסכם את הספר במילה אחת, אבל זה מה שהרגשתי במשך כל הקריאה: מיותר. את המחצית הראשונה קראתי בתקווה להתפתחויות בעלילה ובדמויות. את המחצית השניה קראתי רק משום שרציתי לכתוב סקירה, ונראה לי לא הוגן לכתוב מבלי לקרוא את הספר כולו. את הפרקים המסיימים קראתי בקוצר רוח הולך וגובר בשל ההדבקה הלא משכנעת של פרטי העלילה.

תיאורי הנוף כתובים היטב, פה ושם מבליחות פסקאות מעניינות, אבל הסך-הכל בנאלי, והתחושה הכללית היא של טרמפ על נושא כואב. חבל.

הוצאת חרגול

2011