קטגוריה: ספרים לא מומלצים

התגובה הראשונה שלי לספר, אחרי כ-60 עמודים, היתה "מה השטויות האלה?!". התגובה האחרונה, בבוקר שאחרי סיום הקריאה היא "איזה ספר ריקני". בין שתיהן נעתי מ"אוף" ל"נו, בסדר". בקיצור, המלצה חיובית לא תהיה פה.

לשם האיזון – גארי שטיינגרט מדורג במקומות גבוהים בכל מיני רשימות של סופרים צעירים, והספרים שלו מככבים גם הם ברשימת הספרים הטובים. כך שיש מי שסבורים אחרת ממני.

הספר מתרחש בעתיד. השנה אינה מצוינת, אבל אפשר להניח שמדובר בעתיד הלא רחוק. ארה"ב כבר אינה האימפריה שהיתה. הכלכלה בשפל, והמדינה מסובכת במלחמה בונצואלה. הפערים החברתיים גדלים בהתמדה, והאוכלוסיה נחלקת בין בעלי נכנסים נמוכים, שהם אנשים שנדונו לאבד הכל, לבין בעלי נכסים גבוהים, שהם מועמדים לפרויקט חיי הנצח, המנוהל ע"י רשות שבה עובד גיבור הספר. ארה"ב מחזיקה איכשהו מעמד רק בגלל האינטרסים הכלכליים של המעצמה המובילה סין, כמובן, (שרק השבוע נודע שעקפה את יפן והפכה למספר שתיים בעולם), ושל הכלכלות החזקות של נורבגיה וערב הסעודית.

לני אברמוב היהודי, מין נעבעך מסוגו של וודי אלן, מועסק כאמור ברשות המציעה ללקוחותיה העשירים חיי נצח. ב-60 העמודים הראשונים שהזכרתי בפתיחה הוא שוהה ברומא, מעביר את זמנו באורגיות בחברת צרכני סמים מן החברה הגבוהה/בוהמית. באחד האירועים לני, בן ה-39, מתאהב ביוניס פארק, בחורה אמריקאית ממוצא קוריאני, הצעירה ממנו בכמעט 20 שנה. היא רואה בו חנון מזדקן, אבל אחרי שהוא חוזר לארה"ב והיא נזקקת למקום מגורים, היא מקבלת את הצעתו לגור אתו והשניים מתאהבים. אני בספק אם יוניס אכן מאוהבת, וזו דוגמא אחת מרבות לפרטים הלא משכנעים בעלילה.

הפריט הטכנולוגי הבולט בספר הוא האפראט, מעין מחשב ממוזער, הקולט ופולט נתונים ללא הרף. כך, לדוגמא, כשאדם עובר ליד עמוד אשראי ברחוב, העמוד קורא נתונים מן האפראט, ומציג לעין כל את מצב האשראי של האיש. דוגמא נוספת: כשלני נכנס לבר, האפראט שלו מתקשר עם האפראטים האחרים, והוא יכול לדעת בכל רגע נתון היכן הוא מדורג מבחינת שוויו כגבר יחסית לגברים האחרים באותו מקום. בעזרת האפראט אפשר לשדר מה שמכונה סטרימים, שהם סוג של תכניות ריאליטי בזמן אמת בכיכובו של המשדר. האפראט הוא כלי התקשורת מספר אחד, ובלעדיו האדם הוא אי בודד. קחו את הסמארטפון, את המחשב ואת תכניות הריאליטי, חברו אותם עם המוחצנות של הרשתות החברתיות בלי הגדרות פרטיות, והנה לכם האפראט (לדעתי, לא זה הכיוון אליו החברה באמת הולכת, אבל זה כבר נושא לדיון אחר).

לא אלאה אתכם בפרטי העלילה, הסתמית מאוד לדעתי. אתייחס רק לשתי נקודות: יהודים וספרים.

היהודים יוצאים רע בספר, כמעט מכל בחינה. ארה"ב נשלטת ע"י רובינשטיין השנוא והכושל. משרדי הקונגלומרט השולט במדינה בדרכי טרור ממוקמים בבנין ששימש קודם לכן כבית-כנסת ועדיין נראה ככזה. עדיף להיות עני יהודי מעני לא-יהודי, כדי ליהנות מחסינות מסוימת. הלבנים היחידים הנוכחים בכנס התעוררות נוצרי של הקהילה הקוריאנית, הם יהודים מסוגו של לני שמתלווים אל נערותיהם הצעירות, מתוך תלות והתבטלות. ישראל, אם תהיתם, היא מדינת משטרה, והכנסת, המורכבת כולה מחרדים, מושפעת מרובינשטיין. לא אהבתי.

הספרים הם בבחינת סטיה בעולם העתידי. כשלני שולף ספר במטוס, הנוסעים האחרים מעקמים את האף מחמת הצחנה. קריאת ספרים היא בושה שיש להסתיר. הנה קטע מתוך הספר בענין זה. יוניס, במחווה של רצון טוב כלפי בן זוגה, מאפשרת לו להקריא לה קטע מתוך "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" לקונדרה:

מבטה של יוניס נחלש והאור כבה בעיניה, העיגולים השחורים התאומים הטעונים בדרך כלל מנדט של זעם ותשוקה.

"את עוקבת?" אמרתי, "אולי כדאי שנעצור"

"אני מקשיבה"אמרה ספק בלחישה

"אבל את מבינה?" אמרתי

"אף פעם לא באמת למדתי לקרוא טקסטים" אמרה. "רק לסרוק אותם כדי למצוא מידע"

פלטתי צחוק קטן וטפשי.

היא פרצה בבכי.

"אוי, מותק" אמרתי, "אני מצטער. לא התכוונתי לצחוק. אוי, מותק"

"לני" אמרה

"אפילו אני מתקשה לעקוב. זה לא רק את. לקרוא זה קשה. אנשים פשוט לא אמורים לקרוא יותר. אנחנו חיים בעולם של פוסט-נאורות. את יודעת, עידן ויזואלי"

Super Sad True Love Story – Gary Shteyngart

הוצאת ידיעות ספרים

2011 (2010)

תרגום מאנגלית: קטיה בנוביץ'

את העטיפה המקסימה עיצבה עדה רוטנברג

סיימתי את "דרוש לחשן" בתחושה של חוסר נחת. הספר נראה לי מבולבל, עמוס קטעי סיפורים צדדיים מיותרים, מנסה להכיל יותר ממה שיש בכוחו, ובאופן כללי מפוספס. מכיוון שבכל זאת מדובר בזוכה בפרס ספיר, חשבתי שאולי משהו חשוב חמק מהבנתי, וחיפשתי ברשת מאמרים שנכתבו אודותיו. מצאתי מחמאות שלא יכולתי להזדהות אתן, ואם להתבטא בהכללה הייתי אומרת שהמאמרים – לפחות כך ההתרשמות שלי – עסקו יותר מדי בחיפוש מה שאין בו וטענו שמצאו. לפחות בשני מקרים מצאתי התיחסות לספר הזה מול "נופל מחוץ לזמן", שראה אור באותה הוצאה ובאותה תקופה, אבל פרט לנושא השכול אני לא רואה שום סיבה להשוות ביניהם.

"דרוש לחשן" עוסק בעיקר בהתמודדות עם השכול. מירה, לשעבר נורמה, גרמניה לא יהודיה, ונחמיה, יהודי יליד רוסיה, איבדו את בנם, הבכור מבין שישה, שנפל בעת שירותו הצבאי. מירה מסתגרת ביגונה, מצמצמת את פעילותה כאשה וכאם למינימום, ומבלה שעות בהנצחה ובהמתנה. נחמיה מביט קדימה, מתכנן למנף את הכאב לחזרה לפוליטיקה מקומית. סביב הגרעין הזה מתרחשת עלילה שראשיתה במלחמת העולם השניה, כשמירה נאנסה ע"י החיילים הרוסים, ונחמיה נמנה עם האנסים (לא אלה שאנסו אותה), והמשכה בפוליטיקה בישוב, ביחסים המוזרים בין בני הזוג, ביחסים המשונים של נחמיה עם ילדיו ועם משפחתו, בדמותו של החובש ששודד רכוש מגוויות, ועוד עלילות משנה. כל פרט בעלילה, וכל סיפור צדדי – אילו היו מתחברים יחד – נושאים פוטנציאל לסיפור משמעותי. הבעיה היא שהכל מתפזר, ויותר מדי פעמים משתרבבים לספר תיאורים מיותרים שממסמסים אותו (דוגמא קטנה, שמשום מה נחרתה בזכרוני: אשתו של אדם צדדי לגמרי – שניהם מבליחים בסיפור לרגע בלתי משמעותי, אבל הסופר טורח להתעכב על הבגד שהיא לובשת. רצף הקריאה שלי נקטע, וחשבתי לעצמי "רגע, מה הדבר הזה עושה פה? למה?!", וכמעט נטשתי). בערך בשליש האחרון של הספר כל ההתנהלות שלהם משתנה. אצל נחמיה זה קורה בגלל מותו של ראש המועצה, אבל לא ברור איך בו זמנית מירה הופכת גם היא לאדם שונה. עוד אחד מהדברים שהספר נוגע בהם ולא פותר. אני לא חושבת שספר צריך להאכיל את הקורא בכפית, לגמרי לא, אבל הוא כן צריך לספק רמזים להסבר, להניח איזה בסיס הגיוני שמאפשר הבנה.

רק אתמול ציינתי לטובה את הרבגוניות ב"שלג" של פאמוק, ופה אני מגנה את ריבוי הפרטים. ההבדל הוא שאצל פאמוק בספר הזה לכל תיאור שולי יש משמעות שמשתלבת בתמונה הכוללת. ב"דרוש לחשן" יש יותר מדי פרטים לא קשורים. יותר מדי רמזים נזרקים לאויר, ונשארים לא מפוענחים. לדוגמא, האם אומרת שעברה שש לידות: מכיוון ששניים מילדיה הם תאומים, מדובר בחמש לידות. האם נולד ילד כתוצאה ממעשי האונס? אין תשובה. נכון שבחיים שמחוץ לספרים אין שום הבטחה לידע חובק כל, אבל בספר שעיסוקו בילדים ובשכול אי-אפשר לזרוק רמז טעון ורב משמעות שכזה, ולהשאיר קצוות כל-כך מהותיים פתוחים.

מבחינתי הספר הוא, אם כך, החמצה.

"נופל מחוץ לזמן", אם כבר הזכרתי אותו, הוא ספר מעולה, מכה בבטן ועוצר נשימה.

הוצאת הספריה החדשה

2011

שם הספר במקור השבדי: עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי המיקוד של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא