קטגוריה: ספרים לא מומלצים

סיימתי את "דרוש לחשן" בתחושה של חוסר נחת. הספר נראה לי מבולבל, עמוס קטעי סיפורים צדדיים מיותרים, מנסה להכיל יותר ממה שיש בכוחו, ובאופן כללי מפוספס. מכיוון שבכל זאת מדובר בזוכה בפרס ספיר, חשבתי שאולי משהו חשוב חמק מהבנתי, וחיפשתי ברשת מאמרים שנכתבו אודותיו. מצאתי מחמאות שלא יכולתי להזדהות אתן, ואם להתבטא בהכללה הייתי אומרת שהמאמרים – לפחות כך ההתרשמות שלי – עסקו יותר מדי בחיפוש מה שאין בו וטענו שמצאו. לפחות בשני מקרים מצאתי התיחסות לספר הזה מול "נופל מחוץ לזמן", שראה אור באותה הוצאה ובאותה תקופה, אבל פרט לנושא השכול אני לא רואה שום סיבה להשוות ביניהם.

"דרוש לחשן" עוסק בעיקר בהתמודדות עם השכול. מירה, לשעבר נורמה, גרמניה לא יהודיה, ונחמיה, יהודי יליד רוסיה, איבדו את בנם, הבכור מבין שישה, שנפל בעת שירותו הצבאי. מירה מסתגרת ביגונה, מצמצמת את פעילותה כאשה וכאם למינימום, ומבלה שעות בהנצחה ובהמתנה. נחמיה מביט קדימה, מתכנן למנף את הכאב לחזרה לפוליטיקה מקומית. סביב הגרעין הזה מתרחשת עלילה שראשיתה במלחמת העולם השניה, כשמירה נאנסה ע"י החיילים הרוסים, ונחמיה נמנה עם האנסים (לא אלה שאנסו אותה), והמשכה בפוליטיקה בישוב, ביחסים המוזרים בין בני הזוג, ביחסים המשונים של נחמיה עם ילדיו ועם משפחתו, בדמותו של החובש ששודד רכוש מגוויות, ועוד עלילות משנה. כל פרט בעלילה, וכל סיפור צדדי – אילו היו מתחברים יחד – נושאים פוטנציאל לסיפור משמעותי. הבעיה היא שהכל מתפזר, ויותר מדי פעמים משתרבבים לספר תיאורים מיותרים שממסמסים אותו (דוגמא קטנה, שמשום מה נחרתה בזכרוני: אשתו של אדם צדדי לגמרי – שניהם מבליחים בסיפור לרגע בלתי משמעותי, אבל הסופר טורח להתעכב על הבגד שהיא לובשת. רצף הקריאה שלי נקטע, וחשבתי לעצמי "רגע, מה הדבר הזה עושה פה? למה?!", וכמעט נטשתי). בערך בשליש האחרון של הספר כל ההתנהלות שלהם משתנה. אצל נחמיה זה קורה בגלל מותו של ראש המועצה, אבל לא ברור איך בו זמנית מירה הופכת גם היא לאדם שונה. עוד אחד מהדברים שהספר נוגע בהם ולא פותר. אני לא חושבת שספר צריך להאכיל את הקורא בכפית, לגמרי לא, אבל הוא כן צריך לספק רמזים להסבר, להניח איזה בסיס הגיוני שמאפשר הבנה.

רק אתמול ציינתי לטובה את הרבגוניות ב"שלג" של פאמוק, ופה אני מגנה את ריבוי הפרטים. ההבדל הוא שאצל פאמוק בספר הזה לכל תיאור שולי יש משמעות שמשתלבת בתמונה הכוללת. ב"דרוש לחשן" יש יותר מדי פרטים לא קשורים. יותר מדי רמזים נזרקים לאויר, ונשארים לא מפוענחים. לדוגמא, האם אומרת שעברה שש לידות: מכיוון ששניים מילדיה הם תאומים, מדובר בחמש לידות. האם נולד ילד כתוצאה ממעשי האונס? אין תשובה. נכון שבחיים שמחוץ לספרים אין שום הבטחה לידע חובק כל, אבל בספר שעיסוקו בילדים ובשכול אי-אפשר לזרוק רמז טעון ורב משמעות שכזה, ולהשאיר קצוות כל-כך מהותיים פתוחים.

מבחינתי הספר הוא, אם כך, החמצה.

"נופל מחוץ לזמן", אם כבר הזכרתי אותו, הוא ספר מעולה, מכה בבטן ועוצר נשימה.

הוצאת הספריה החדשה

2011

שם הספר במקור השבדי: עניי לודז'

אל תאמינו לכתוב על כריכת הספר, וגם לא לדברים שהסופר עצמו כותב בהערות בסיום הספר:

"הספר בוחן בזכוכית מגדלת את טבע העמידה האנושית, הרשע ועקרונות המוסר" – הספר אינו בוחן דבר, הוא עוסק בתיאורים בלבד.

"רומן זה נע סביב הנקודה הזאת: מה נדרש כדי שאפילו האיש החזק של הגטו יסרב לציית? מדוע הוא עשה זאת? ואיזה מחיר הוא נאלץ לשלם על הציות חסר האחריות שלו?" – הספר לגמרי לא נוגע ב"מדוע", רק ב"מה".

"מלך היהודים" מתאר את החיים בגטו לודז' בין השנים 1940 ו-1944. הוא מתבסס במידה רבה על הכרוניקה של הגטו, כפי שנכתבה על ידי תושביו, ועל עדויות כתובות נוספות. בסקירה על HHhH, התיחסתי לדרכים שבהן ניתן לכתוב על סיפור היסטורי. סם-סנדברג בחר, לדעתי, בדרך הפסולה מכולן: הוא עירב עובדות עם בדיון לכלל רומן, וכאילו לא די בזוועות אותה תקופה הוא בדה זוועות מדמיונו. הנה הדוגמא הבולטת מכולן: נאמר על רומקובסקי (ראש היודנראט, שבשלו נבחר השם לספר בתרגום לעברית) שניצל מינית ילדים בבית היתומים שהיה תחת חסותו. קיימת לפחות עדות ישירה אחת של מי שהיתה קורבן לכך. כמו כן ידוע שאימץ ילד בגטו, לא ברור באילו נסיבות. הסופר, בכמה סצנות מחליאות, מחבר בין שתי הידיעות האלה. הוא כולא את הילד עם האב המאמץ בחדרון קטן, ומתאר בפרטי פרטים את הדרכים בהן המבוגר מתעלל בילד. עד לאותן סצנות האמנתי לכל מילה בספר. אחריהן ישבתי לחפש מידע נוסף, וגיליתי עד כמה הבדיון משמש בערבוביה עם האמת, עד שלא ניתן להבחין בין מה שהיה למה שלא. לעניות דעתי, זו הדרך הכי לא נכונה לטפל ספרותית בשואה. האמת צועקת מכוח עצמה, לא צריך להוסיף קישוטים. וגם אם נניח שהקישוטים ממש הכרחיים, מן הראוי שהסופר יציין בהערות שוליים או בהערות סיום מה בדה לצורך העלילה.

אבל נשים את הטכניקה בצד. מצד התוכן הספר, כאמור בפתיחה, לא מקיים את מה שהוא מבטיח. בשום מקום בספר אין עיסוק ב"למה". אם הנושא הוא היודנראט, נושא מורכב וכואב, אפשר לצפות לנסיון להבין לנפשם של מנהיגי היהודים, מה מניע אותם, האם הם תאבי כוח (מה שהיה כנראה נכון לגבי רומקובסקי), האם הם פתאים שנפלו בפח השקרים של הנאצים, האם הם אופורטוניסטים שניסו להוציא את המיטב מהמצב שנכפה עליהם גם על חשבונם של יהודים אחרים? אין בספר כל זכר לעיסוק של ממש בשאלות האלה.

ויותר מהכל קומם אותי המיקוד של הספר. הקורא הבור (ואני לא בטוחה שהקהל המקורי של הספר לא יכול להחשב כזה) יכול להתרשם שהיו באותה תקופה אנשים אומללים (רוב היהודים), אנשים רעים (הגרמנים), ואנשים סופר-רעים (ההנהגה היהודית). חוסר הפרופורציה זועק. אם היה בספר עיסוק אמיתי בשאלת שיתוף הפעולה היהודי – ניחא. כפי שהוא – עדיף שלא היה נכתב.

אם תרצו לקרוא ספר מצוין על שאלת רומקובסקי, אני שבה וממליצה על "בית חרושת למלכודות זבובים". הספר הזוי בדרך הכתיבה, משלב דמיון עם מציאות, אבל לא חושש לגעת בלבן של שאלות קשות. הנה לכם עוד דרך לכתוב סיפור היסטורי.

De fattiga I Lodz – Steve Sem Sandberg

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום משבדית: רות שפירא