הצמה של סבתא / אלינה ברונסקי

את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.

מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.

את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).

זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.

אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.

השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.

ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.

לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.

Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky

הכורסא

2019 (2024)

תרגום מגרמנית: שירי שפירא

כעבור עשרים שנה / צ'רלי דונלי

ויקטוריה שהואשמה ברצח הגיעה ב-11 בספטמבר 2001 אל משרדו של עורך הדין שלה במגדל הצפוני במרכז הסחר העולמי. בעוד הוא מתאר באוזניה את התהליך המשפטי, ומפציר בה לגייס כסף לשחרור בערבות, ארעה ההתנגשות של המטוס בבנין. עורך הדין הצליח לפלס דרך במורד המדרגות ולהנצל. הלקוחה שלו נעלמה. עשרים שנים אחר-כך, בהליך מדעי מורכב, מצליחים לחלץ ד.נ.א מרסיס מגופה, ולהכריז עליה סופית כהרוגה.

אייברי, מגישת תכנית טלויזיה פופולרית, מתכננת פרק לציון יום השנה לאסון, ומגיעה לניו-יורק ללמוד על הזיהוי המאוחר. הגילוי שמדובר באשה עם סיפור מעניין מגלגל את אייברי לחקירה נמרצת. מסייע לה מי שהיה החוקר המופקד על איסוף הראיות אחרי הרצח, שפרש בינתים ונקרא לשוב כדי לעבוד עם אייברי.

לכולם יש מניעים נסתרים, סודות, אינטרסים מתנגשים. בריתות נוצרות ומופרות, נאמנויות מתחלפות, אהבה בלתי צפויה משגשגת, ותעלומות ישנות נחפרות לעומק ומפוענחות, או שלא.

"כעבור עשרים שנה" הוא ספר שבלוני למדי, וסובל מנטיה מעיקה של הסופר לחזור על עצמו ולהאכיל את הקורא בכפית. מרבית התגליות צפויות, ואולי לכן בעמודים האחרונים צצה לה תפנית, בלתי משכנעת לדעתי, אם כי יש בה שנינות אירונית. לא קראתי את ספריו הקודמים של צ'רלי דונלי שתורגמו, אך ראיתי שזכו לביקורות חיוביות. מתיאורם של הספרים ההם אני מניחה שמי שאהב אותם יאהב גם את זה. אני לא התרשמתי ממנו.

Twenty Years Later – Charlie Donlea

מטר

2024 (2021)

תרגום מאנגלית: יסמין קלין

בחדר ההמתנה / גיל אלוני

אדמונד, שבמהלך הספר יכונה "המת שלנו", מת בשנות השלושים לחייו מארוע לבבי. אנו פוגשים אותו כשהוא מפרפר בין חיים למוות, בעוד הרופאים מנסים לשמור אותו בצד החיים. הם נכשלים, והמת שלנו מוצא את עצמו פוסע במנהרה הלבנה המפורסמת לכיוון האור שבסופה. מכאן ועד לסיום ישהה בחדר המתנה, לבן בוהק אף הוא, בחברתו של פקיד קבלה, כשמולו שתי דלתות. מחלון הזכוכית האטומה למחצה שבדלת אחת בוקע אור צהוב, ודמותו של מלאך חביב ושמנמן מעטרת אותה. אור אדום בוקע מן השניה, והעיטור מציג מלאך זעום פנים. האם ממתינים מעברן השני גן עדן וגיהינום? איזה גורל צפוי למת שלנו? לא אחשוף זאת כאן, כמובן, אומר רק שהסופר בחר בפתרון ההגיוני היחיד.

סגנונו של "בחדר ההמתנה" הוא דמוי סאראמאגו. משפטים אינסופיים, סטיות ותפניות אסוציאטיביות בתוך משפט, שימוש בגוף ראשון רבים, פניה לקוראים, ציניות מעודנת, טיפול מדוקדק בנושאים קטנים כמו משמעותה של מילה לצד נושאים כבדי ראש כמו הורות ואמונה, ורוח האין-אלוהים מרחפת מעל.

קל להסחף עם הכתיבה השוצפת, ולחייך למקרא מספר הערות חביבות. הבעיה היא שאחרי מספר עמודים מגיעים להבנה שלמרות הידע שהכותב מפגין בתחומים רבים – ביניהם פסיכולוגיה, שהיא תחום עיסוקו, פילוסופיה, הורות, מקריות וגורל, קמצוץ מדע (לא תמיד מדויק), ספרות ועוד – אין בספר מקוריות סגנונית (סאראמאגו, כזכור), ויותר מזה אין בו אמירה חדשנית שלא נאמרה בעבר. המשכתי לקרוא עד הסוף, כי הייתי סקרנית לגלות מה ממתין למת שלנו אחרי חדר ההמתנה, אבל בערך במחצית התחלתי לקרוא מהר יותר ויותר מבלי להתעכב על פרטים. אולי יכלו להיות לי הרהורי חרטה או יסורי מצפון, שכן מאמץ הכתיבה ניכר היטב, אבל המספר עצמו התיר זאת באחת מן הפניות אל הקוראים באמרו, "ושוב אנחנו מקבלים הוכחה עד כמה התפקיד שלכם כקוראים בסיפור הוא משמעותי ועד כמה אתם אחראים על מה שמתרחש, לפחות בהיבט של קצב ההתרחשויות אם לא בהיבט של מהותן, וזו אחריות נוספת שמונחת על כתפיכם". לקחתי אחריות.

אפרופו פניות אל הקוראים, לטעמי הן מרובות מדי ובחלקן מיותרות. הנה אחת לדוגמא: "אך יש גם נדבך נוסף לעניין זה שרבים לא מודעים אליו והוא החשש מפני מה שהדמות החדשה הזאת תחשוב על כל אחד מכם הקוראים, למשל האם אתה קורא אינטליגנטי ונבון שמבין מה שהוא קורא ובעצם מי שכתבו את הסיפור הזה כתבו אותו במיוחד בשבילך, או שבעצם אתה קורא קצת פחות אינטליגנטי וקצת פחות נבון ואולי אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ומה בכלל המחברים האלה רוצים ממך ולמה אתה עדיין ממשיך לקרוא את הסיפור הזה אם אתה לא כל כך מבין מה שאתה קורא ועכשיו נוסף על הכול גם המחברים ממש מעליבים אותך באופן אישי". מה?!

לקראת סיום הסופר ממש מרים להנחתה: "הרי שסיפורנו מתקרב אל סופו הבלתי נמנע ואולי טוב שכך, שכן סביר שממש כמו המת שלנו, המותש מקצב האירועים ומטיבם, כך גם חלק מכם הקוראים". "מותש" זו מילה חזקה מדי. אבחר במקומה ב"לא מסופקת", ולכן לצערי לא אוכל להמליץ עליו.

שתים בית הוצאה לאור

2024

דגנרט / הוד הלוי

סמי, גבר בשנות החמישים לחייו, חי לבדו מאז שאשתו ענת עזבה אותו. שני ילדיו שבגרו כבר אינם מתגוררים בביתו, והוא מתקשה לשמור איתם על קשר בריא. סמי הוא צלם חדשות, שמרגיש שמקצועו התייתר ושהוא עצמו בר-החלפה, כשכל אדם בימינו הוא צלם וספק חדשות פוטנציאלי. מאז גירושיו לא יצר זוגיות חדשה, אולי משום שמעולם לא הצליח באמת להשתחרר מענת, שנפטרה בינתים. סמי תקוע בחיים חדגוניים, ונדמה שהדבר היחיד שזז בחייו הוא הזמן השועט קדימה, "זמן משעמם, אחיד ורודני".

אל חייו של סמי נכנס בחור צעיר בשם הוד, שחושף באוזניו סוד שמנער אותו במידה כלשהי. הוא נסחף אחרי הצעיר לבילויים ליליים ולשימוש בסמים, ומצדו סוחף את ידידו החדש למעשה ונדליזם ראוותני, מעין אקט שנועד לעצור באופן סמלי את מרוץ הזמן, ושישלח את שניהם למעצר.

לא מצאתי בספר דבר מכל הטוב שמובטח על כריכת הספר. הוא אינו תיאור של החיים בישראל בתקופת "אינתיפאדת הסכינים", אלא תיאור חייו של אדם יחיד, די תלוש. הוא אינו מתאר תיאור נועז את חולייה של התקשורת הממסדית ואת צדדיה האפלים של תקשורת ההמונים (האם יש בכלל צורך בתעוזה לענין זה?), את כוחה המחייה וההרסני של התשוקה (יש תשוקה בספר, אך אין בה כוח), את הגבריות הישראלית ואת "יהדות השרירים" במלוא עליבותן (שתי הכללות שאין להן סימוכין בספר), את שברו רווי האלימות של החלום הישראלי (החלום היחיד הוא של סמי, וגם הוא מעורפל), ואת עריצותו חסרת הרחמים של הזמן (רפיון הידים של סמי הוא העריץ השורר בחייו). הבילוי המשותף עם הוד אינו חזרתו של סמי אל החיים. זה גם אינו סיפור שכולו פריצת גבולות המהוגנות (תיאורים מפורטים של אוננות ושל השתנה אינם פריצת גבולות אלא מציצנות מיותרת), והאזכור של התנהלות השלטון הוא נסיון בלתי מוצלח לשוות לספר גוון אקטואלי.

מה שיש בספר הוא תיאור של בדידות ממאירה, המוליכה אדם אל מחוזות הזויים. "אף אחד לא חיפש אותו –  בדידות אמיתית. כי הבדידות מתחילה כשאין אף אחד בעקבותיך, כשאף אחד לא מחפש אותך, כשאתה נעשה חסר פניות, ולא כשאתה נמצא לבד, מצב שגרתי למדי כיום". בפרץ אנרגיה פתאומי סמי מחליט שהגיע הזמן לשינוי, שייפתח בטיפול בחפציו. הוא נפטר מכל הדיסקים שברשותו, אלה שמכילים מוזיקה ישראלית שאהב, ומתכנן לשפץ את דירתו, תכנון שלא יתממש, כמובן. הסוד של הוד מספק לו טלטלה שאולי תחלץ אותו מן הקפאון, אבל במקום לנקוט פעולה להיטיב עם עצמו, הוא בוחר בסמים, וכאמור בונדליזם.

הקורא נדרש להאמין, שמעשה ונדליזם, ראוותני ככל שיהיה, שביצעו שני גברים יהודים-ישראלים נורמטיביים נטולי רקע פוליטי, יחשיד אותם כאנשי שמאל קיצוני, ישגר אותם אל זרועות חוקר סדיסט במרתפי השב"כ, ויעמיד אותם בסכנת מאסר של עשרות שנים. מראיון עם הסופר התרשמתי שיש פה נסיון לייצר אמירה, אבל האמצעים אינם משכנעים.

אם את דמותו של סמי ניתן להסביר ולהבין, ידידו הצעיר נותר תעלומה. העובדה שהסופר נתן לו את שמו המלא, פרטי ומשפחה, משונה בעיני, שכן אין המדובר בביוגרפיה. באותו ראיון היתה התיחסות גם לענין זה, אך הוא עדיין נותר בלתי ברור.

יש בספר קטעים מעניינים או נוגעים ללב, אבל התחושה שקיבלתי היא של נסיון להעיף יותר מדי כדורים באויר ושל הפרזה סיפורית על חשבון האמינות, והתוצאה מפוזרת.

את העטיפה היפה עיצבה טליה בר.

אפרסמון

2024

זה לא הזמן לפאניקה / קווין וילסון

פרנקי וזיק הם בני-עשרה בודדים. שניהם ננטשו על ידי אבותיהם ונותרו עם האמהות הפגועות. שניהם בעלי כישורים יצירתיים – היא כותבת, הוא מצייר. שניהם מתבדלים מטבעם. הם נפגשו בקיץ חם אחד, כשאמו של זיק בחרה לשוב אל בית אמה, בעיירה בה מתגוררת משפחתה של פרנקי, כדי להתאושש אחרי הנטישה. בהדרגה נוצר ביניהם קשר של ידידות ומעט משיכה מינית, אך את העוגן של חברותם מהווה האמנות.

באחד הימים העלה זיק את ההצעה ליצור יצירה משותפת, ולהציג אותה ברחבי העיירה בעילום שם. "נתלה אמנות, אולי נחביא אותה בכל מיני מקומות בעיירה, ואנשים יהיו כזה, מי עשה את הדבר המגניב הזה, ואנחנו נהיה כזה, וואו, לא יודעים. בטח מישהו ממש מגניב, ואז נלך משם ומין נשרוק לעצמנו עם הידיים בכיסים". פרנקי כתבה את הטקסט, "הקצה הוא שכונת אשפתות שורצת מחפשי זהב. אנחנו פושעים נמלטים, והחוק הכבוש רעב לאוכלנו", זיק עיטר, ובמעין ברית דמים ריססו טיפות מדמם שהתפזרו על הדף ככוכבים. עותקים מן הכרזה שיצרו תלו בחשאי ברחבי העיר, הטמינו בתיבות דואר, ובאובססיביות בלתי ברורה יצרו עוד ועוד עותקים להפצה.

מה שהיה אמור להיות ריגוש אישי הפך למה שכונה "הבהלה הגדולה בקואלפילד". היו שמועות על מעורבות של כת השטן, קמו חקיינים, נוצרו סכסוכים, אנשים מתו. פרנקי וזיק, שנשבעו זה לזה לשמור את זהותם כיוצרים בסוד, לא פצו פה ונותרו לחיות עם רגשות אשמה.

שנים אחר-כך עיתונאית סקרנית החלה לשאול שאלות, ובחקירותיה הגיעה אל פרנקי, כעת כבר אשה בוגרת, נשואה ואם לבת.

"זה לא הזמן לפאניקה" הוא סיפור קצר שנמרח ללא תוחלת על פני רומן שלם, וגם כסיפור קצר הוא לא היה מצליח לשכנע. הבעיה העיקרית שהיא שלפרנקי ולזיק אין שום סיבה לחוש אשמה. הטמטום והעדריות של הבריות לא היו קשורים בשום צורה לכרזה שיצרו. נניח שכבני-עשרה הם נטו לעודף רגשיות ולפאניקה; הנסיון לגרום לקורא להאמין שהיתה לכך השפעה על המשך חייהם מותח עד הקצה את גבולות האמינות. לכך יש להוסיף את הפלקטיות של הדמויות כולן, ואת הנסיון הלא מוצלח של הסופר לכתוב כנערה וכאשה.

אילו רק זכרתי שקווין וילסון כתב גם את "אין מה לראות פה", הייתי חוסכת לעצמי את הקריאה.

Now is not the Time to Panic – Kevin Wilson

עם עובד

2024 (2022)

תרגום מאנגלית: שירי שפירא

סיפורה של משפחה טובה / רוזה ונטרלה

אתחיל מהסוף: "סיפורה של משפחה טובה" הוא מעין גרסה מקוצרת ושטוחה למדי של "החברה הגאונה", בלי החברה. הרקע הוא שכונת עוני איטלקית, הפעם בבארי (Bari), שבה אנשים קשי-יום מתמודדים עם פחד מאלימות מבית ומחוץ, וגדלים בלית-ברירה, או מחוסר היכרות עם אפשרות אחרת, בבוּרוּת. מספרת את העלילה מאריה, אשה בוגרת המתארת את התבגרותה בצלו של אב הנתון להתקפי זעם, אותם הוא שופך על אשתו ועל אחד מבניו. היא חשה שונה מסביבתה, שואפת להשכלה, אוהבת לכתוב, ומנסה להמנע מן הדיאלקט המקומי לטובת איטלקית תקנית. מורה שם לבו לכישוריה, ומשכנע את הוריה לאפשר לה ללמוד מעבר לשנות היסודי, מה שמעלה אותה על מסלול שהמשכו תיכן ואפילו אוניברסיטה. היא מאוהבת מילדות בנער, שמשום מה מתחבט בינה ובין חברתה המרושעת, ונושאת חן בעיניו של בחור ממעמד גבוה, אמיד ומשכיל, שמבקש לחלוק איתה את חייו. לא נעדרת גם האם, שאיתה יש לה יחסי דחיה-אהבה. בקטע, אחד מרבים, שבבירור הושפע ישירות מספרה של פרנטה, מאריה מתבוננת בבני משפחתה ובאנשי שכונתה החוגגים בחתונה, ומבינה שהם פלבאים. אבל מה שאצל פרנטה הוא קטע עמוק של הארה ושל בידול, אצל ונטרלה מצטמצם להרהור חולף שאינו מותיר משקע כלשהו. כך גם בספר כולו. התנהלותן של הדמויות אינה תמיד הגיונית ועקבית, וזה בסדר, אבל ב"החברה הגאונה" נעשה מאמץ מוצלח לפענח אותן, ופה רוב הזמן הסופרת מסתפקת בתיאור.

אז זה לא שרוזה ונטרלה אינה יודעת לכתוב, אבל אם המודל שעל פיו נכתב הספר טוב ממנו לאין שיעור, למה לא להסתפק במודל?

יש בספר דמויות נוגעות ללב, תיאורים יפים, בעיקר של הווי השכונה, סיפורי חיים קשים, והוא עשוי לרגש. לטעמי, אין בזה די.

Stoia di una Famiglia Perbene – Rosa Ventrella

שוקן

2023 (2018)

תרגום מאיטלקית: אספיר בלה מילמן

האחים ברג'ס / אליזבת סטראוט

ג'ים, בוב וסוזן, שני האחים והאחות לבית ברג'ס, גדלו בעיירה שרלי פולז במדינה מיין. ג'ים הבכור, הכוכב הכריזמטי של המשפחה, עזב את המקום, הפך לפרקליט שמטפל בעבירות צווארון לבן, וזכה לפרסום בעקבות משפט מתוקשר שבו הביא לזיכויו של נאשם שהרשעתו נראתה בטוחה. בוב הפך גם הוא לעורך-דין, פחות מצליח, הרבה פחות מפורסם. בניגוד לג'ים, שמנהל חיי משפחה שנראים יציבים, בוב הוא גרוש ללא ילדים, שעדיין קשור נפשית לאשתו לשעבר. על חייו מעיב ארוע טרגי שארע כשהיה בן ארבע: אביהם של הילדים השאיר אותם ברכב, ובוב, שככל הנראה שיחק עם ידית ההילוכים, גרם לרכב להדרדר ולדרוס את האב למוות. סוזן, אחותו התאומה של בוב, היא היחידה שנותרה בשרלי פולז, והיא מגדלת לבדה את בנה זאק אחרי שבעלה נטש. כל השלושה מתכנסים שוב בעיירה כשזאק מסתבך במעשה שטות. הבחור הצעיר גלגל ראש חזיר אל תוך מסגד שבו התפללו מהגרים מוסלמים מסומליה, ופתח תיבת פנדורה של גזענות ושל שנאה.

המעשה של זאק מהווה פתיח לתיאור בעיית ההגירה והיחס לזרים. הסופרת עוסקת בנושא מכמה נקודות מבט, מתייחסת לתלאות הקשות שחוו הסומלים במחנות הפליטים בקניה, מתבוננת ביחס הכפול של רתיעה ואימוץ מצד תושבי העיירה, מספרת על היחסים ההדדיים, או על היעדרם, מנקודות המבט של המהגרים ושל המקומיים, כולל מנהיגי המקום, מבינה את כולם וחומקת מאמירה ברורה (אולי אין זה תפקידה). הנושא הזה לבדו יכול היה לאכלס ספר מעניין, אבל בשלב מסוים מתברר שהוא מהווה רק רקע לסיפור המעניין הרבה פחות של בני ברג'ס. היחסים המוזרים ביניהם נלעסים עד זרא – כולל הדמויות הנלוות של הלן, אשתו של ג'ים, ופאם, גרושתו של בוב – אינם מתקדמים לשום מקום, וגם סוד שחושף ג'ים ברגע של חולשה אינו מצליח להסביר את מורכבותם המתישה. נראה לי שהסופרת ביקשה לתפוס יותר מדי בעלילה אחת, והתוצאה מפוזרת בכל אחד מן התחומים שבהם היא נוגעת.

התרגום של עידית שורר מוצלח והכריכה של טליה בר נאה מאוד, אבל על הספר, לדעתי, אפשר לוותר.

The Burgess Boy – Elizabeth Strout

ידיעות ספרים

2019 (2013)

תרגום מאנגלית: עידית שורר

שלושה ימים בקיץ / יוסי אבני-לוי

העיירה הליטאית גילישקיס, אוגוסט 1941. עד לא מכבר היתה העיירה כבושה בידי הסובייטים, כעת היא נתונה תחת כיבוש גרמני. האיש העומד בראש האיינזצגרופן עושה את דרכו אליה, נחוש לסמן עוד וי ברשימת העיירות הנקיות מיהודים.

בעיירה מתגוררים מזה שנים רבות זה לצד זה יהודים ונוצרים, עם מיעוט פגאני בראשותה של מכשפה זקנה, אולי לא באהבה אבל בשכנות נינוחה. אבל כעת היהודים נתונים למגבלות רבות, וכמעט אינם נראים מחוץ לבתיהם. . יוצא דופן הוא הרוקח, שמכיוון שהוא היחיד במקצועו במקום הוא מורשה להחזיק את חנותו פתוחה ולשרת לקוחות שאינם יהודים. יוצאת דופן היא גם פאולה, אשתו של בעל הכלבו המקומי, שמטופלת בילד מעוכב התפתחות, ומסתובבת בחוצות מבקשת לו מרפא.

אצל הנוצרים החיים מתנהלים כרגיל. העירניים שבהם דרוכים לרשת את היהודים מיד כשיסולקו מן המקום, אבל פרט לכך העסקים פחות או יותר כרגיל. הגעתו של איש האיינזצגרופן מחדדת את ההפרדה בין שתי האוכלוסיות, משלחת את היהודים אל גורלם המר, ומחייבת את הנוצרים לנקוט עמדה.

ההיסטוריה על פי יוסי אבני-לוי היא מפגש של קורבנות. מסכנים היהודים הנרדפים, מסכנים הליטאים הנוצרים הרוצחים יהודים – בהתנדבות – ומתלוננים על הקושי. מסכן אפילו המפקד הגרמני המיוסר מקלקול קיבה, שרואה בעצמו בסך הכל שליחו של הטבע. נדמה שהסופר מנסה להיות בסדר עם כולם, להבין את כולם. לכן הוא מונה רשימה של יהודים שהתעשרו באמצעות התחכמויות ומרמה, שנבין למה בשל עוונותיהם של יחידים נרצח עם שלם. והוא מתענה עם הרוצחים הצעירים, כאילו לא התייצבו רבים אחרים למשימה ברצון. המורה למקצועות הומניים, שמתעקש להיות זה שיירה בתלמידיו היהודים, הוא סופר מתוסכל לוקה בנפשו, שמאחוריו ילדות אומללה. אשתו המדוכאת, שמתכננת לשים יד על אוצרות היהודים, הופכת מרגע לרגע לחסידת אומות עולם. כולם סובלים ואף אחד אינו אשם.

העלילה העצובה, שנסמכת על ארועים שקרו, ביניהם רצח יהודי קדאיניאי ב-28 באוגוסט 1941 (הסופר מפרט את מקורות השראתו באחרית דבר), מתנקזת לשלושה מוקדים. במוקד האחד נמצאת פאולה, אמו של הילד בן השלוש שאינו הולך. היא נועצת בכל מי שאפשר, כולל במכשפה הפגאנית, כדי לרפא אותו, ובו בזמן עסוקה גם בתכניות לנטוש את בעלה מזה עשרים שנה, שבוגד בה מאז נישאו. במוקד השני נמצאים המורה ואשתו, הוא סופר מתוסכל, היא אשה מדוכאת. במוקד השלישי נמצא יונאס, צעיר מקומי, אחד מחבורה של ארבעה, שנמשך לגברים, ומתכנן להתוודות על כך באוזני חבריו. כל הארבעה מתנדבים להתייצב על שפת הבור ולירות ביהודים, שניים מהם רוצחים ללא היסוס את הרוקח ואחר-כך מתלוננים על הקושי, יונאס לבדו יורה באויר כדי לא להרוג ילד יהודי נמלט.

אין ספק שלסופר אכפת מגיבוריו, שלבו יוצא אל הקורבנות. אין ספק גם שהוא ניחן בכושר תיאור. אבל מרוב להיטות לא לפגוע באיש, כולל בתושבי ליטא החביבים עליו, התוצאה מחושבת מדי, מנוכרת מדי. בדבר המחבר בסיום הוא מספר שאת הטיוטה הראשונה, שנכתבה בעקבות המפגש עם בורות המוות, כתב מתוך הלם, והיא היתה ספוגת כעס. אולי כך נכון יותר היה לכתוב את הספר.

כנרת זמורה דביר

2023

חורף על האי / ג'ני קולגן

בחורף הסוער השורר באי הסקוטי מיור מתרחשות סערות גם בחיי כמה מתושביו. פלורה, בעלת בית הקפה, הרה לבן זוגה ג'ואל, המצולק מילדות איומה, ואינה יודעת כיצד "להפיל" עליו את הבשורה. לורנה חברתה, מנהלת בית הספר המקומי, מאוהבת בסאיף, פליט סורי, שמצדו מאוהב בה אך גם באשתו שעקבותיה אבדו. קולטון המליונר גוסס מסרטן, ויחד עם בן זוגו, אחיה של פלורה, נאלץ להתמודד עם נציג ממשפחתו האמריקאית, שהתנכרה לו בשל נטייתו המינית. כל הדמויות הללו הופיעו בהרחבה בספריה הקודמים של ג'ני קולגן, "בית קפה ליד הים" ו"החוף האינסופי", ואני מניחה שיש יתרון בקריאת הספרים לפי הסדר. אבל אפשר גם לקפוץ ישר אל הספר הזה, שכן הסופרת פורשת את הרקע הנדרש כדי להבין איך הגיעו דמויותיה עד הלום, ודי בכך.

לפני כארבע שנים קראתי את "חנות ספרים על גלגלים" שלה, שהיה חביב במשקל נוצה. חשבתי שיהיה נחמד לשלב שוב ספר מסוג זה בין הספרים השונים ממנו לגמרי שאני מעדיפה לקרוא. בדיעבד התברר שזה היה בזבוז זמן. הספר נופל לתוך כל קלישאה אפשרית של רומנים רומנטיים, הדמויות שטחיות במידה שלא תיאמן, לא מתרחש בעלילה אפילו מהלך אחד שאינו צפוי, והתחושה הכללית היא של דשדוש בתוך עיסת ממתיק מלאכותי.

ככלל, איני מוצאת פסול בספרים קלילים, גם אם ההעדפה האישית שלי היא להמנע מהם. אבל ספר שאינו מציע שמץ של ערך מוסף שאפשר להרהר בו, או לפחות איזו תפנית סיפורית מפתיעה, משהו שיחרוג מן הבנאליה, למה בכלל לטרוח לקרוא אותו?

לא ברור.

An Island Christmas – Jenny Colgan

הכורסא

2023 (2018)

תרגום מאנגלית: ניצן לפידות

די בכך / תומס ה' אוגדן

בובי, בן לאב מנוכר ולאם דכאונית, חי כילד בצילו ובחסותו של אחיו ג'ורג'. ג'ורג', שהיה מרכז עולמו של אחיו, סבל מהתעללות ומהשפלות מצד אביו, לא ברור מדוע, ומרדיפות ומדחיה מצד חבריו בבית-הספר, שראו בו "חייזר" ו"הומו". בהדרגה השתנה מערך הכוחות בין שני האחים. ג'ורג' הדרדר לתמהונות ולטירוף, בובי מצא לעצמו מקלט בעבודה בתחנת דלק ובעיסוק באמנות. הקשר ביניהם נשמר, וכל אחד בדרכו מרגיש שתפקידו להגן באופן כזה או אחר על אחיו.

קרול, בת לאב נערץ ולאם אלכוהוליסטית, נבגדה על ידי אביה, שהרים ידים מול אשתו ובחר לנטוש. אחרי שנים של שעבוד לאם, שאיבדה כל יכולת לטפל בעצמה, ובילתה את חייה מתבוססת בזוהמה על הספה, קרול, ששינתה את שמה למדלן, נטשה אף היא ונרשמה ללימודי תואר שני בספרות.

לבו של הספר הוא המפגש בין שתי הנשמות המעונות הללו.

כמו "הפרטים שהושמטו" ו"לא אמא שלי", גם הספר הזה חלש ספרותית, ונושא יותר אופי של דיווח מקרה ופחות של פרוזה. בשונה מהראשון, ובדומה לשני, הספר סובל מחוסר עומק ומפשטנות יתר, מפרטים שצצים באופן בלתי משכנע, כמו הפעילות הפוליטית של בובי, ומתלישות מן הסביבה בה מתנהלת העלילה. אפשר לחוש את כאבן של הדמויות, ואי אפשר שלא לחוס עליהן, אבל הן אינן "נתפרות" יחד אפילו ל"מקרה" שיש בו תובנות מעבר להשפעה הרעילה של הורות רעה, והפגיעה ארוכת הטווח שהיא מייצרת, השפעה שקשה עד בלתי אפשרי להשתקם ממנה.

לא באתי אל הספר עם ציפיות גבוהות, וקיויתי להיות מופתעת לטובה. זה לא קרה.

This Will Do – Thomas H. Ogden

עם עובד

2023 (2021)

תרגום מאנגלית: יואב כ"ץ