את כריכת "הצמה של סבתא" מעטרים ציטוטים מתוך ביקורות שמתארות אותו כמצחיק במיוחד, מרומם רוח ונפש, מעשה שובבות קומי, וכיוצא באלה. מסתבר שקראנו ספרים שונים. בעיני הוא בעיקר מדכא, וגרוע מזה – הוא נעדר עומק.
מכיוון שהסקירה הזו תסתכם באי-המלצה, ארשה לעצמי לכלול בה מספר קלקלנים. מי שמתעתד לקרוא את הספר, אולי יעדיף לדלג עליה.
את הסיפור מספר הילד מקסי, בן שש כשהעלילה נפתחת. מקסי מתגורר עם סבו וסבתו במגורי מהגרים בגרמניה אחרי שעזבו את רוסיה. הדמות הדומיננטית במשפחה היא מרגו, סבתו של הילד, ולידה מתנהל חרש בעלה צ'ינגיס. חייו של מקסי מוגבלים לתחום הבית, נתון לשורה ארוכה של איסורים שהטילה עליו סבתו, בתואנה שהוא חולני, לא יוצלח, ולעולם לא יסתדר לבדו. היא מכינה לו עוגת יום הולדת, ומרשה לו רק לרחרח אותה, שמא יזיק לו הסוכר, בעוד היא זוללת אותה מול עיניו. היא מריצה אותו לבדיקות רפואיות, ומסרבת לקבל חוות דעת לפיה הוא ילד בריא. את שנות ילדותו בילה מנותק מחברת ילדים, וכשהוא מעמיד פנים שאינו חש בטוב בתקווה לחמוק מללכת לבית-ספר, סבתו מסבירה לו שזו רק התרגשות, ויחד עם זאת מבשרת לו כי "בית ספר זה גיהינום עלי אדמות". כשהוא שואל על הוריו, הוא אינו זוכה לתשובה. לעומת זאת הוא מולעט בסיפורי אימה על יהודי אדמוני דמוני בפרט, ועל אנשים זרים שאורבים לו בכלל. כן, הסבתא היא גם אנטישמית, למרות שניצלה קשר קלוש של המשפחה ליהדות כדי לצאת מרוסיה (את טיבו האמיתי של הקשר אותיר בגדר נעלם).
זהו, אם כן, סיפור על אשה מופרעת, ועל ילד שנופל קורבן לשגעונותיה, מטמיע את תחושת חוסר הערך שלו, וגם אם הוא מעז לבדוק את הגבולות הוא נותר נאמן למְענה שלו. צ'ינגיס, הסבא, הוא נוכח-נפקד. הוא יוצא בבוקר לעבודה, חומק בערב לחדר בו הוא ישן לבדו, בעוד אשתו חולקת ספה עם הנכד, נכנע לגחמותיה ובוגד בה. ברגעים נדירים שבהם היא מגלה חולשה, הוא מגלה כלפיה רוך בלתי צפוי. במקרים בודדים בהם הילד מופקד בידיו, הוא מרשה לו פינוקים שסבתו אסרה, אבל אינו עושה דבר כדי לסייע לו ליהנות מהם. כך, לדוגמא, הוא קונה ילד גלידה, אך צופה בו ללא עידוד כשהוא נמנע מללקק אותה. "הגלידה נמסה בידי והרגשתי כאילו אני מחזיק רימון ללא נצרה", אומר הילד. הסב אינו פוצה את פיו.
אל הבלילה הזו מצטרפות מהגרת רוסיה צעירה ובתה. האֵם תלד ילד לצ'ינגיס, ותכנע למרותה של מרגו שתשתלט עליו ועליה. הבת תלמד עם מקסי באותה כתה, תתעלל בו ותתאהב בו.
השנינות המושחזת, המובטחת על הכריכה, מגיחה רק פעם אחת, כשחזרות אינטנסיביות בסטודיו למחול שהקימה מרגו מובילות לאובדן הכרה מרוב תשישות ולקטטות במלתחות. "אולי אנחנו רק נציגוּת קטנה של הבלט הרוסי, אבל אצלנו עושים דברים כמו במגרש של הגדולים", אומרת מרגו ומכוונת בגאווה אל הקשיחות הרוסית הבלתי מתפשרת והדורסנית.
ספרה הקודם של אלינה ברונסקי שתורגם לעברית, "תבשילים חריפים מהמטבח הטטארי" (בשפת המקור ראו אור שבעה ספרים נוספים בתשע השנים שבין שני אלה), הציג אף הוא דמות של אשה דומיננטית, מעורערת ומערערת, שמאמללת את משפחתה. אבל בעוד הספר הקודם תיאר, בצורה מבריקה ומשכנעת, לדעתי, את נפשה של רוזה הפסיכופטית, פה דמותה של מרגו נותרת ריקה מתוכן. בעברה של המשפחה טמונה טרגדיה – השם מאיה היקרה שב וצץ כפצע בלתי נרפא – אבל הטרגדיה הזו נבעה גם היא מאופייה העיקש והבלתי מתפשר של מרגו, כך שלא ניתן לומר, כפי שאולי הסופרת מבקשת להציע, שהטראומה עיצבה את מי שהיא בהווה. מרגו נותרת בלתי מפוענחת (ומעשה של חסד שהיא עושה בסיום אינו מכפר על חיים שלמים של התעללות), צ'ינגיס הוא בכלל בגדר נעלם, ובאמצע מצוי מקסי, שכדרכו של ילד מקבל את מה שנוחת עליו, ומודע רק חלקית לאומללותו. יש אנשים כמו מרגו וכמו צ'ינגיס, אבל תיאור גרידא ללא נקודת אחיזה שמאפשרת איזשהו הקשר, איזושהי הבנה, הוא אכזבה.
לאלינה ברונסקי יש יכולת לתאר סיטואציות מדויקות, ונראה שההקצנה עד אבסורד חביבה עליה. נהניתי מכך בספר הקודם. הפעם אין בזה די.
Der Zopf Meiner Grossmutter – Alina Bronsky
הכורסא
2019 (2024)
תרגום מגרמנית: שירי שפירא
סקירות ספרים 