קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

העיירה ההררית מונטנלו מזדקנת. תושבים רבים עזבו לחפש את עתידם במקומות אחרים, והותירו אחריהם בתים מתפוררים. אם לא יתרחש שינוי העיירה תגווע ותיעזב. סלביו, ראש העיר החדש, צעיר ונמרץ, רוקם יחד עם אוגוסטו, עובד מבוגר וותיק, תכנית לחידוש פני המקום. השניים מפרסמים ברחבי הרשת מודעה, המציעה בתים עזובים תמורת אירו אחד בלבד (למה זה קורה רק בספרים?), ומתנה את העיסקה בהתחייבות של הקונים לשפץ את הבתים בתוך פרק זמן סביר ולהחזיק בהם לפחות חמש שנים.

המודעה זוכה להיענות רבה, ושלושה זוכים נבחרים לשקם את הבתים הראשונים. עבור כל אחד מהם מדובר בשינוי אישי, בהזדמנות לפתוח פרק חדש וטוב יותר. מימי האנגליה, בשנות החמישים לחייה, חוותה בגידה ונטישה מצד בעלה הדומיננטי, והיא ניצבת בפני האפשרות המסחררת לקבל החלטות בעצמה. אליס, מורה אנגליה צעירה, היתה תקועה עם בן זוגה בחיים בינוניים ללא עתיד מזהיר. היא מזהה פוטנציאל לשיפור, ויוצאת להגשים אותו למגינת לבו של בן הזוג החששן. אדוארד, שחי עם בן זוגו ג'ינו בסידני שבאוסטרליה, חש שהקשר ביניהם בלתי מספק, ומקווה שאיטליה, וליתר דיוק מונטנלו, מקום מוצאו של ג'ינו, תיטיב עם שניהם.

"חלום על איטליה" הוא ספר קליל למדי, המציע חוויה מוכרת של רומן רומנטי הנפתח בקשיים ומסתיים בנשיקה. יחד עם זאת, הוא נעים לקריאה, דמויותיו מתחבבות, הכאב שהן חוות זמני ומהווה מקפצה לשינוי מבורך, כך שאינו מעיק על הקורא, ויש תחושה של נחת כשבסופו של דבר כל חלקי העלילה משתבצים יפה במקומם. אוכל איטלקי בשפע, אהבה, נופים, אנשים טובים – מתאים לקריאה נינוחה כשהראש אינו פנוי לתכנים תובעניים (ומתגמלים) יותר.

A Dream of Italy – Nicki Pellegrino

אריה ניר ומודן

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: שי סנדיק

אדולפו קמינסקי היה כבן ארבע-עשרה כשהחל לעסוק בכימיה, תחילה כצַבָּע בדים מתוך כורח לסייע בפרנסה, ואחר-כך כתחביב בשל משיכתו לנושא. כשרונו הפך שימושי לאחר כיבוש צרפת על ידי הגרמנים, כשהחל לייצר נרות, סבונים ומלח שהמחסור בהם העיק על חיי היומיום. מכאן קצרה היתה הדרך אל יצור מוצרים שעשויים לאכל כבלי תקשורת ולהחליד מסילות כחבר צעיר ברזיסטאנס, אולם פעילותו העיקרית התמקדה בזיוף מסמכים ותעודות. כשהתקבלה ידיעה על גירוש צפוי של יהודים, היתה המעבדה, שבה היה הרוח הפעילה, מנפיקה תעודות מזויפות כדי לאפשר למועמדים לגירוש להסות את זהותם ולהסתתר. בתום המלחמה, אחרי ביקור קורע לב אצל פליטים, שניצלו ממחנות הריכוז, העמיד את כשרונו לרשות המוסד לעליה ב' כדי לאפשר את עליתם של הניצולים לארץ-ישראל. פעילותו העיקרית בשנים הבאות היתה לטובת מאבקם של האלג'יראים לעצמאות, ובשלה נאלץ לגלות לבלגיה. אחרי הצלחת מאבק זה, כשביקש לעשות לביתו, נשאב שוב ושוב לסייע למורדים וללוחמי חופש ברחבי העולם. ב-1971 חדל מעיסוקו כזייפן, עבר לאלג'יריה, שם נישא לאשה מקומית. בתו הצעירה שרה כתבה את סיפור חייו, המובא בספר בגוף ראשון מפיו.

סיפור חייו של קמינסקי הוא סיפורו של היהודי הנודד. הוריו, ילידי פולין ורוסיה, היגרו לצרפת כדי להמלט מן המצוקות שפקדו את היהודים במקומות מושבם. בשל תהפוכות פוליטיות בצרפת נאלצו להגר לארגנטינה, כאן נולדו שני בניהם. ב-1932, כשאדולפו היה בן שבע, שבו לצרפת, וכאן, אחרי מספר שנים, נקלעו אל מלחמת העולם השניה. הנתינות הארגנטינאית הצילה את חייהם, כשקונסול ארגנטינה התגייס לטובתם אחרי שנשלחו לדראנסי. אמו של אדולפו נהרגה בנפילה מרכבת, בעת ששבה מפריז, לשם נסעה כדי להזהיר יהודים נרדפים. לבנה אין ספק שנרצחה. בני המשפחה הנותרים הצטיידו בזהויות מזויפות והתפזרו.

מחד, יפה עשתה שרה קמינסקי כשהעלתה את סיפור חייו המרתק של אביה על הכתב, והאירה באמצעותו תמונות מפרקים היסטוריים חשובים. מאידך, כביוגרפיה מעשירה הספר דליל למדי, ופה ושם לא לגמרי אמין. קמינסקי מביע דעות נחרצות ודי שטחיות בנושאים שונים, מציג עצמו כפציפיסט למרות שהעביר נשק לזרוע הצרפתית של החזית לשחרור לאומי, מייחס לעצמו את הכשלון של הלח"י להתנקש בחייו של בווין, התנקשות שאולי היתה ואולי לא, וטענתו שלא קיבל כסף עבור פעילותו במהלך כל השנים זכתה ליחס ספקני. אין לי כוונה להמעיט מערך מעשיו – החברות ברזיסטאנס לבדה די בה כדי לזכות אותו בכבוד – אבל כקוראת אני מצפה מביוגרפיה לעומק ולרוחב יריעה שאינם מצויים דיים בספר זה.  

Adolfo Kaminsky, Une Vie de Faussaire – Sarah Kaminsky

כנרת זמורה ביתן

2012 (2009)

תרגום מצרפתית: אביגיל בורשטיין

גבר ואשה, שונים זה מזה ככל שניתן להיות, מוצאים עצמם קשורים בעל כורחם האחד לשני למשך לפחות מאה ימים, אולי הרבה יותר, ונדרשים לשתף פעולה בחקירת שוד ורצח, שבה יתברר שוב ושוב שהדברים אינם בהכרח כפי שעולה מן הרמזים הנקרים בדרכם. הגבר, ווינטר, הוא אדם רציני, מכשף מכובד במסדר הרשמי, המעורב בניהול חיי המדינה והחברה. האשה, אייבי, נזרקה מן המסדר, שמה הוכתם, והיא מעדיפה לבלות את חייה ברביצה עצלה על הספה בחברת החתול. כצפוי, יתברר שהגבר המסוגר והמסור לעבודתו מסוגל לרגשות עדינים, האשה תתגלה כרבת-תושיה וכלל לא עצלה בהנתן התמריץ המתאים, ואי-הנחת ההדדית תוחלף במשיכה הדדית ותתגלגל לאהבה.

אם עלילת "מכשפה עצלנית" נשמעת בנאלית ודומה לעלילות רבות אחרות שכבר סופרו ויסופרו, זה משום שהיא כזאת. לזכותו של הספר ייאמר כי הכתיבה נעימה, הדמויות משורטטות כהלכה למרות הסטראוטיפיות, כמה משורות המחץ משעשעות, ומפוזר בו קמצוץ של תובנות על התנהלותה של חברה. מבחינתי אין בכך די, אבל מי שמבקש בידור בלתי מזיק ייהנה מן הספר.

התרגום של ענבל שגיב-נקדימון נאה ומשקף את רוחה של אייבי, המספרת בגוף ראשון. את הכריכה המלבבת עיצבה חן יאקה שומרון.

את הפרק הראשון אפשר לקרוא באתר עברית

Slouch Witch – Helen Harper

ספרים בעלמא

2022 (2017)

תרגום מאנגלית: ענבל שגיב-נקדימון

 

כותרת משנה: הדברים הקטנים שמשפרים את ביצועינו ומסייעים לנו ליצור סביבת עבודה טובה ומאושרת יותר

הפסיכולוגית תלמה ליבל מפנה זרקור אל גורמים, שלרוב איננו מודעים לקיומם או לא מייחסים להם חשיבות, העשויים לתרום לרווחה בסביבת העבודה ולביצועים טובים. עם גורמים אלה נמנים תאורה, צבע, טמפרטורה, מוזיקה, סדר ובלגן, לחיצת יד, היצמדות לטלפון חכם, הבעת רגשות במשא ומתן, וכיוצא באלה. הספר מחולק לשלושה שערים: מה שעובד במשרד: הגורמים המשפיעים על סביבת העבודה; מה שעובד עבור הצוות שלכם: גורמים מפתיעים המשנים את האופן שבו אנו עובדים יחד; מה שעובד בשבילכם: כוחם של ההרגלים האישיים. פרקי המשנה בשערים אלה, שכל אחד מהם סובב סביב אחד הגורמים הנדונים, מכילים תיאורים רבים של מחקרים ולצדם טיפים לאימוץ מסקנות המחקרים.

במבוא נכתב כי זה אינו עוד ספר עזרה עצמית, ובאחרית דבר נכתב כי מדובר בנסיון לשתף את הקהל הרחב בממצאים מדעיים מבוססי ראיות. למען האמת, הספר די נופל בתפר שבין מדע לעזרה עצמית, ולוקה במאמץ יתר. אם הכוונה להציג תפריט עשיר של דברים שעובדים כדי שכל קורא יבחר את מה שעובד בשבילו, השפע הרב מדי של המחקרים מטביע את תפריט העצות. אם הכוונה להציג מחקרים משכנעים, חסרים פרטים חשובים, בעיקר אודות מתודות המחקר ואודות מחקרים סותרים, אם ישנם כאלה, ובהעדר המידע הזה קשה להשתכנע שהנחרצות של המסקנות מדויקת.

רבות ממסקנות המחקרים ברורות מאליהן, אינטואיטיביות, ולכן ההרחבה התיאורית של מחקר ועוד מחקר ועוד אחד מיותרת ומייגעת. אני מבינה את הצורך של החוקרים להפוך תחושות בטן לעובדות מוכחות, אבל במרבית המקרים המאמץ לשכנע בתקפות המחקרים תוקע את הספר, והקורא הרי בסופו של דבר יבחר לקרוא אותו כדי לממש את ההבטחה שבכותרת המשנה, כלומר לקבל עצות. המינון הבלתי מאוזן של הדידקטיות והטיפים מרחיק, לדעתי, את הספר מן הקורא הפוטנציאלי שעשוי להרוויח ממנו.

בעייתיות נוספת נובעת מן ההכללה. קביעה מסוג "רמת התפקוד מגיעה לשיאה בטווח שבין 20 ל-22 מעלות", לגמרי לא רלוונטית למי שמרגיש נוח לתפקד בחדר מקורר היטב או להפך. היא אולי משמעותית כשבאים לכוון את המזגן בעבודה בחלל פתוח, כך שהטמפרטורה תתאים – אולי – למרבית העובדים, אבל היא מאבדת משמעות כשמתיחסים לעובד יחיד. הדבר נכון לגבי מרבית הקביעות שבספר. בפרק העוסק בהאזנה למוזיקה הכותבת מציינת כי "גורם נוסף שיש לשקול הוא מאפייני האישיות של כל אחד מאתנו". זה נכון לגבי הבחירה במוזיקה ונכון לגבי כל אחד מן הגורמים האחרים הנדונים כאן. לכן בנחרצות של המסקנות יש טעם לפגם.

חלל פתוח כסביבת עבודה, אם כבר הזכרתי אותו, הוא רעה חולה, לא רק לעובדים אלא גם למעסיקים, והפרק העוסק בו הוא אחד מאלה שבהם הסכמתי לגמרי עם מסקנותיה של הכותבת (אם כי העצות עשויות רק להקל, לא לפתור את הקשיים).

ועם כל ההסתיגויות מצאתי ענין בחלק מן המקרים, הסכמתי עם חלק מן המסקנות או עם וריאציה שלהן, למדתי כמה וכמה דברים שלא ידעתי (קיומה של נומופוביה No Mobile Phone Phobia, פוביה חדשה יחסית, כדוגמא), והוארו עבורי כמה זויות ראיה מעניינות על דברים שהתקיימו קודם כתחושה (היתרון המשמעותי של מגוון אנושי בצוות הוא אחד מהם). כדאי לפתח מודעות לגורמים הסביבתיים המשפיעים על היומיום של כולנו, ולהתאים כל אחד לעצמו את מה שעובד עבורו.

Whatever Works – Thalma Lobel

מטר

2022 (2020)

תרגום מאנגלית: אסף כהן

בַּיּוֹם בּוֹ לֹא אֶהְיֶה

יַתְחִילוּ שִׁירַי

לְדַבֵּר

יונה אלון, סופר, פילוסוף ומשורר, הותיר אחריו עזבון של יצירות ספרותיות קצרצרות, שאותן תיאר לעתים כ"רשימות תחזוקה של אדם זקן, לשם בריאות נפשו" וגם כ"גילויים מילימטריים" של המציאות. בעבר ראה אור לקט מיצירות הפרוזה שלו תחת השם "כך להשאר לעולם". הפעם מגישה לנו ההוצאה את יצירותיו השיריות.

הכותב, בשנות הששים בלבד לחייו חש כי הוא על סף סיום, וכי הגיעה השעה לסיכומים. "יוֹם הֻלַּדְתִּי הַשִּׁשִּׁים וּשְׁלוֹשָׁה מִתְקָרֵב וַאֲנִי מַתְחִיל לְהִתְרוֹקֵן מֵחַיַּי", "שְׁנָתִי הַשִּׁשִּׁים וְאַרְבַּע רֶגַע לִפְנֵי הַנְּפִילָה". הוא מרבה להזכיר את היותו ילד דחוי על ידי אמו – "מָקוֹם בּוֹ אֵין אַהֲבָה שָׁם הַגֵּיהִנּוֹם" – ותולה בכך את חוסר יכולתו לאהוב. הוא מספר על חוסר התקשורת עם אביו ועל החשש שאת הניכור הוא עצמו מעביר לדור הבא. הוא מזקק את היומיום, את הנוף המשתנה עם העונות, את היותו משורר, את הכאב ואת רגעי החסד. שניים מן השירים נכתבו תחת השראה מובהקת של רחל, שניים תחת השראתו של אלתרמן, אם הושפע ממשוררים נוספים אין לי יכולת לקבוע מחוסר ידע. מכל מקום, על כולם שורה אותה רוח מינימליסטית אך עתירת רגש כמו בקטעי הפרוזה שבספר הקודם.

תחושותי כלפי הספר מעורבות. האם משפט קצר, צירוף של שש מילים – כמה מן הקטעים הם כאלה – מתגבש לשיר? האם באמת מעניין אותי לקרוא את החיטוט של הכותב בכאבו הפרטי עם החזרתיות שבו? בזמן שהרהרתי בו התחלתי לקרוא את ספרו של דורי מנור, "שרב ראשון", והנה מצאתי בו דיון בשאלה מהי שירה, שענה באופן כלשהו לשאלה הראשונה, גם אם לא עזר לי לחוש מסופקת מן הצמצום. בין השאר כותב מנור: "המשמעות הצלילית של השיר אינה חשובה פחות מאשר ה"תוכן", ה"מסר", ה"רעיון", או כל שם אחר שנוהגים לתת למשמעותו של השיר, לאותה המשמעות שאפשר לעשות לה פרפראזה ושעשויה להימסר גם ב"תרגום" לפרוזה פשוטה […] שהרי כל אמנות טובה היא, בסופו של דבר, גביש, וכך גם כל שירה טובה: אפשר לבאר אותה ואפשר לצטט אותה, אפשר להלחין אותה ואפשר — אם כי לא קל — לתרגם אותה, אבל כל ניסיון לפרוט אותה לפרוזה, כל ניסיון להגיד אותה במילים אחרות, כמוהו כניסיון להסביר יהלום". באשר לשאלה השניה, התשובה היא כמובן סובייקטיבית. לי תחושת המציצנות נוכח עומק החשיפה אינה נוחה.

את הכריכה מעטר ציורו היפה של בעז נוי, "קפה אחרון".

תשע נשמות

2022

כותרת משנה: ובו יסופר על נעוריה של הקדושה לאורה דה נזיאנזי ועל התקופה שחיתה בה

בעיר הבירה של פיסוארגה מחכה חצר המלוכה, ויחד איתה החברה הגבוהה כולה, לבואה של נסיכת אנגליה שעתידה להשתדך עם הנסיך יוּסף. הנסיך אינו מעוניין בה, אמו אינה מתלהבת מכלתה העתידית, לאורה, מי שרואה עצמה ארוסתו של הנסיך, ודאי אינה רוצה בה. אבל אלה הם מן הסתם נישואי תועלת פוליטיים. הנסיך הנרפה ישלים איתם, אמו תמצא בדוחק משהו חיובי לומר על הנסיכה, ולאורה תסתגר במנזר, לכאורה הרחק מהבלי העולם הזה.

לאלה מצטרפים מבקרים מלכותיים מתמרלנדיה, דוכסים, דיפלומטים וגבירות רמות מעלה, עיתונאית מכתיבת סדר יום, אנשי כמורה, וגם המוני העם המצטופפים – באופן המזכיר מחזות בני ימינו – לחזות בזיו פניה של הנסיכה וללקט שאריות מן הזוהר האופף את מעמד האצולה.

"הפרח שתחת הרגל" הוא ספר פרוע / יוצא דופן / נוקב / שטותי / סאטירי, או כל אלה גם יחד. רונלד פירבנק מיקם את העלילה במקום בלתי מזוהה, שיכול להיות כל בירה שהיא. הוא משתלח בהמוניות ובחומרנות של המעמד הגבוה, נועץ סיכות חדות בכמורה, ומגחיך את גיבוריו בשל צביעותם, שטחיותם, קלות דעתם, קשי לבם ואדישותם. פה ושם הוא משלב התיחסויות גם לעצמו, ליצירתו, ולאופן בו התקבלה. הדמויות בספר מגיעות ממקומות אמיתיים ודמיוניים – פיסוארגה, אנגליה, תמרלנדיה – נושאות שמות המעידים על מוצאן מרחבי הגלובוס – מרטינז, באשיר, ויליאם – ומעוטרות בכינויים המצביעים על דעתו של הכותב עליהן – הוד נרפותו הנסיך, הוד ראוותנותה השמלונית, סר מישהו משהו. בשל הניתוק של הספר מסביבה מזוהה ומתקופה מוגדרת, ובשל עיסוקו באופי האנושי, הוא רלוונטי למרות תשעים ותשע שנותיו.

מצד אחד, נהניתי לקרוא אותו, בעיקר בשל הרצינות המוסווה כהשתטות. מצד שני, קצת הלכתי לאיבוד בתוך הסחרחרה המילולית של פירבנק. יש לי תחושה שהיצירה, למרות האוניברסליות שלה, כוונה לחברה מאוד ספציפית ולדמויות שבני התקופה יכלו לנסות לזהות, והידע שחסר לי כבת תקופה מאוחרת הרבה יותר הפריע לי. שתי ההקדמות לספר – זו של המערכת וזו של הסופר – סוגרות מעט את הפער הזה.

בגלל הלהטוטים המילוליים של הסופר, אני מניחה שמלאכתו של ארז וולק היתה מאתגרת. מבלי להשוות בין מקור לתרגום, הקריאה השוטפת והמשועשעת בספר מעידה על מלאכת תרגום מוצלחת.

The Flower Beneath the Foot – Ronald Firbank

אפרסמון

2022 (1923)

תרגום מאנגלית: ארז וולק

"אהבה יד ראשונה" מתרחש בבנין משותף. הספר נפתח עם הגעתה לבנין של דיירת זמנית, סופרת שמבקשת להתבודד כדי לעמוד בהתחיבות למו"ל לספק ספר חדש, ומסתיים מספר חודשים אחר-כך עם עזיבתה. בין שני ארועים אלה מסופרים בגוף ראשון סיפוריהם של דיירי הבנין, שחייהם משיקים אלה לאלה. האהבה משותפת למרבית סיפורי החיים הנפרדים. לעתים זוהי אהבה שמומשה ושרדה או אבדה: אהבתה הישנה והנשכחת של הסופרת לדייר הפנטהאוז, שמצדו לא שכח דבר; אהבתם של שני רופאים שהפכה לנינוחות זוגית; השתוקקותה של פגועת נפש אל בעלה שנטש לפני עשרות שנים. ולעתים זוהי הכמיהה לאהבה או הויתור עליה: השלמתה של בת שלושים עם הצורך להתפשר כדי לזכות בזוגיות; החלטתה של אשה ללדת ילד מתרומת זרע ולוותר כליל על זוגיות.

מירה מגן מיטיבה, כרגיל, לאפיין דמויות והלכי רוח. שלא כרגיל, הסיפורים הנפרדים אינם מתגבשים ליצירה שלמה, אולי בשל ריבוי הדמויות, ויותר מדי תמיהות נותרות בלתי פתורות. הספר מדשדש לאטו, וכשסוף סוף מתרחש בו דבר מה הוא לוקה באי סבירות, בעיקר בשל דמותה של יולה הסופרת שהיא אחת החוליות החלשות בספר. אנחנו מתבקשים להאמין שהיא אינה זוכרת התרחשות דרמטית בחייה, שהיא נזקקת לטריק בלתי הגיוני כדי להכנס לדירת השכן במקום לדפוק על הדלת, ובכלל המוכנות שלה לדון באהבה הישנה למרות הפוטנציאל ההרסני של דיון כזה אינה מתקבלת על הדעת. כן, אנשים נוהגים מפעם לפעם, אולי לעתים קרובות מדי, באופן בלתי סביר, אבל היצירה אמורה לשכנע שקיים איזה סוג של הגיון פנימי בחוסר ההגיון, וכאן ההיבט הזה נעדר.

עוד היבט שנותר בלתי מוסבר הוא היותה של פגועת הנפש מעין ציר מחבר בין הדמויות. בלי סיבה מתקבלת על הדעת השכנים, כל אחד בדרכו, מוקסמים ממנה, ובאופן מלאכותי כלשהו רואים את עצמם משתקפים בה. לא יכולתי שלא להזכר ב"צייד בודד הוא הלב" המצוין, שבו מוצאות הבריות עוגן באדם שאינו נותן את לבו אליהם, אלא ששם הבדידות הקשה מסבירה את ההיקשרות הזו, את האופן בו אנשים משליכים על הזולת מהרהורי לבם. כאן ההיקסמות אינה ברורה.

לא ברורה לי גם ההתיחסות למלאכת הכתיבה. בסיום הספר מצהירה יולה כי לא תכתוב יותר, "אם רק אעמוד בכך", אבל במהלכו של הספר היא כותבת כי "לו הייתי עשב לא הייתי בודה מחלה סופנית לילד שלי, לא הייתי ממציאה אסון קולוסלי שיאפיל על קץ היצירה שלי, על דעיכת היכולת וגוויעת הסופרת, לא הייתי מנפחת נמלה ועושה ממנה פיל", ומתיחסת בכך לפרטים מתוך עלילת הספר. לא הבנתי את הצורך בערפול הזה של כותבת-לא-כותבת.

ובפינת הקטנוניות: "אם אני אינני אני, אז מי אני בכלל" הוא של קונילמל, לא של שלמה ושלמַי.

מירה מגן היא כותבת סבלנית, שספריה מתנהלים בדרך כלל לאיטם ובפרטנות. מכיוון שחוויתי בספרים אחרים שלה, כמו "אחותו של הנגר", היקשרות איטית ומאוחרת לדמויות ולסיפור, לא מיהרתי לכתוב סקירה. חיכיתי שהספר יחלחל, שיצופו תובנות שלא ראיתי תוך כדי קריאה. לצערי, זה לא קרה.

אם מוכנים להסתפק בקריאה נפרדת של כל דמות, אפשר להעריך את הספר. כמכלול הוא חלש בעיני.

כנרת זמורה דביר

2022

לעתים נדירות אני קוראת ספרי עזרה עצמית או ספרי הדרכה ומוטיבציה, וגם מן הספר הזה הייתי נמנעת אלמלא היתה חתומה עליו אמו של אילון מאסק, שהוא אחד ממעוררי ההשראה הגדולים בימינו (ולא בגלל שיאי העושר שהוא שובר, אלא בזכות היזמות פורצת הדרך, בעיקר בתחום החלל). הייתי סקרנית להכיר מעט את מי שגידלה אותו.

יש להקדים ולומר ששמו העברי של הספר הוא תרגום נלעג ובלתי הולם של שמו המקורי, "אשה מתכננת תוכנית". בכל אחד מן התחומים בהם הכותבת נוגעת בספרה – אופנה, תזונה, קריירה, הורות – היא שבה ומייעצת לתכנן תוכניות ולקום ולבצע אותן. לא להשאר פסיביות, לא להשלים עם המציאות גם כשהיא מזיקה. להחליט לשנות, לתכנן ולהוציא אל הפועל.

מיי מאסק נולדה בדרום-אפריקה למשפחה מבוססת ותומכת. בגיל חמש-עשרה החלה לדגמן, ואף פעם לא הפסיקה. למעשה, בעשור השביעי לחייה הקריירה שלה זכתה לפריחה מחודשת. במקביל רכשה השכלה ופיתחה קריירה כדיאטנית. כשהיתה בת עשרים ושתים נגררה איכשהו לתוך נישואים שבהם לא באמת רצתה. אילון נולד שנה אחר-כך, ובתוך שנתיים נוספות נולדו קימבל וטוסקה. בעלה, כך היא מעידה, היה קנאי ואלים, ניתק אותה ממשפחתה, הקטין אותה בעיני עצמה, וכיסה אותה בחבורות. אחרי תשע שנים אומללות הצליחה לחלץ את עצמה ואת ילדיה. מכאן ואילך, כאם חד הורית, ידעה מאבקים, כולל שתי הגירות והתחלות מחדש בקנדה ובארצות-הברית.

בספר חולקת מיי מאסק עצות בארבעה תחומים, כשהיא משלבת אותן בפרקים מן הביוגרפיה שלה. אציין בשוליים שכמה חוטים בפרקים הביוגרפיים פרומים, ופה ושם נראה שנעשתה רציונליזציה לאחור ופינות עוגלו. אבל הטיפים שהיא חולקת לרוב הגיוניים, ויש בהם פוטנציאל להניע לפעולה, ובכל מקרה זה אינו ספר ביוגרפי, והיא אינה חייבת במתן דין וחשבון, כך שאין בכך משום טעם לפגם.

התחום האחד, השולי שביניהם, הוא דווקא זה הפותח את הספר, וכולו עצות בתחום האופנה, האיפור והטיפוח. לא הבל היופי ולא שקר החן, אבל הבחירה לפתוח בפרק ארוך שכולו חיצוניות צרמה לי. השני, שעושה רושם שהוא בנפשה, עוסק בהתמחותה כדיאטנית, והוא כולל טיפים חשובים וניתנים לישום במה שקשור לתזונה נכונה ולהתמודדות עם פיתויים. אין המדובר בדיאטה לצורך ירידה במשקל – היא מתנגדת נמרצות לכל דיאטות הבזק האופנתיות – אלא בשינוי הרגלי תזונה כחלק מאורח חיים בריא, כדי להגביר אנרגיה, לשפר מצב רוח ודימוי עצמי, ולהיטיב את החיים במגוון היבטים. השלישי עוסק בניהול קריירה ובהתנהלות בחיים בכלל: פיתוח קשרים, נקיטת יוזמה, נכונות לקבל עזרה, עוז ליצור שינוי ולהתנסות.

התחום הרביעי, גידול ילדים, הוא אולי המסקרן ביותר. מן הסתם יהיו מי שירכשו את הספר כדי ללמוד איך "מייצרים" ילדים כמו אילון מאסק. מיי גאה בהתפתחות האישית של שלושת ילדיה ובהצלחתם העסקית, ואינה מתייחסת לאילון כיוצא דופן. העצות שלה לגידול ילדים אינן חדשניות: לתת להם לעבוד מגיל צעיר, לא להרתע משילוב קריירה עם אימהות, לחנך לנימוסים ולעצמאות, לתת לילדים חופש החלטה, לשמור על רוגע. העצה הטובה מכולן, בעיני, היא לאפשר לילדים להתפתח על פי נטיות לבם. אילון הוא זה שבלע בילדותו אנציקלופדיות (תכונה שאולי קשורה לאספרגר שאותו חשף לפני כשנה) וגילה ענין בתכנות. קימבל אהב לבשל, ובבגרותו שינה כיווני קריירה מספר פעמים ופיתח יוזמות, תמיד בתחום החביב עליו. טוסקה אהבה סרטים רומנטיים, והיום היא בעלת חברת הפקה שמתמחה בסוגה זו. הספר, כמובן, אינו מציע תשובה לשאלה איך מתוך תנאים שווים, פחות או יותר, התפתחו השלושה בכיוונים כל כך שונים, שהרי אין באמת מתכון לגידול ילדים, ולאופי המולד יש חלק נכבד בעיצובם. מכל מקום, שלושת ילדיה של מיי מאסק הצליחו לשגשג כפי נטית לבם, והקשרים שלהם עם אמם, על פי עדותה, חמים וקרובים. היא כנראה עשתה משהו נכון.

בשורה התחתונה, למעט היחודיות שבזהותה של הכותבת ובאומץ שגילתה בגלגולי חייה, העצות בספר שגרתיות למדי. יחד עם זאת, רובן בהחלט ראויות להשמע, גם אם כבר הושמעו בעבר. "אם אתן חסרות מנוחה או אומללות ורוצות שינוי, תתחילו לחפש אחר דברים אחרים לעשות", וגם "אם אתן רוצות לעשות שינויים בחיים, אתן צריכות לשאול את עצמכן, 'למה לא, בעצם?'", ו"אף אחד לא מבטיח לי שיגידו לי כן, אבל אם לא אבקש אז זה 'לא' בוודאות". כמי שנחלצה מיחסים אלימים והרסניים ובנתה את עצמה במו ידיה, היא עשויה לשמש מודל, וממרומי גילה היא מידבקת בגישתה החיובית: "אם מישהו אומר לכן שאתן מבוגרות מדי מכדי לעשות משהו, שימו עליו פס […] אנחנו רק נעשות חכמות יותר ככל שאנחנו מתבגרות".

A Woman Makes a Plan – Maye Musk

מטאור

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: אסתר פנסטר

"הג'וק" נפתח בגלגול. כמו גרגור סמסא, גם ג'ים סאמס, גיבורו של הספר, מתעורר בבוקר מחלומות טרופים, ומגלה שהפך ליצור אחר. בשונה מסמסא, ג'ים הוא גו'ק שהתגלגל בגופו של אדם, וביתר דיוק בגופו של ראש ממשלת בריטניה, בן דמותו של בוריס ג'ונסון. שלא כמו סמסא, ג'ים עבר את התהליך מרצונו החופשי. הימים ימי ההכרעה בשאלת הברקזיט, והג'וקים, השורצים בארמון וסטמינסטר, מקום מושבה של הרשות המחוקקת, נזעקים מסיבותיהם שלהם, שייחשפו בסיום, להכריע את הכף לטובת המהלך.

איאן מקיואן, שהתנגד נמרצות לברקזיט, כתב את הספר כסאטירה ביקורתית על התנהלותה של הממשלה. את מקומה של היציאה מן האיחוד תפס בעלילה תהליך הזוי בשם היפוכיזם, שבבסיסו הרעיון לנקות את הכלכלה באמצעות היפוך כיוון זרימת הכסף. עובדים ישלמו למעבידים תמורת הזכות להיות מועסקים, קונים יקבלו תמריצים כספיים, וכיוצא באלה. כדי להשיג את מבוקשו, ג'ים נוהג כדיקטטור בתוך הקבינט, הופך תקרית טרגית לעילה לסכסוך, שהרי ידוע כי בתקופות קשות המדינה זקוקה לאויב איתן, ובודה עלילה של הטרדה מינית כדי להפטר מיריבים פנימיים. תמיכה בלתי מסויגת הוא מקבל מן הנשיא האמריקאי טאפר, הלהוט אחר כסף ומפגין יצירתיות בציוצי טוויטר. האיחוד האירופי, שעתיד להיות מושפע משמעותית מן השינוי בכלכלת בריטניה, עומד משתאה נוכח מה שנראה כפעולה של בריטניה נגד האינטרסים של עצמה. כשקנצלרית גרמניה מנסה להבין את מניעיו, ג'ים מצליח איכשהו לאבד את המילים, שהרי למען האמת "זאת, בסופו של דבר, היתה התשובה היחידה: כי". אחר-כך הוא מתעשת וחוזר לססמאותיו.

מקיואן כותב ביד קלה לכאורה. הספר הקצר דינמי, מדויק בתיאוריו, הסאטירה מבדרת. יחד עם זאת, מבחינת התוכן הוא, יש להודות, שטחי למדי. להציג את יריביך כג'וקים, ולייחס להם טפשות ורוע בלבד – יש בזה משהו ילדותי ובעליל בלתי אפקטיבי. כקוראת ישראלית מצאתי בספר כמה אמירות אוניברסליות, לא מחדשות אבל מרעננות מוּדעוּת. פה ושם חיפשתי ומצאתי מקבילות מן המציאות לארועים המוזכרים בספר, ולכן אני מניחה כי עבור הקורא הבריטי מדובר ברומן מפתח, שכנראה ידבר אליו יותר.

"הג'וק" אינו מטובי ספריו של מקיואן, בעיני, אבל אוהביו, ויש לו רבים, בודאי ישמחו שתורגם.

The Cockroach – Ian McEwan

עם עובד

2022 (2019)

תרגום מאנגלית: ארז וולק