קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

כותרת משנה: זכרונותיה של חנה מנדל-לוין (פלשתינה-א"י 1938 – ישראל 1953)

רחל שגיא מספרת ב"להיות אמי" את סיפורה של אמה, חנה לוין, בגוף ראשון מפיה של האם. הספר מבוסס על יומן שכתבה חנה, על קטעים שכתב סבה של רחל, משה מנדל, על חילופי מכתבים של חנה, ועל ראיון שערך בית ז'בוטינסקי עם אביה של רחל, משה לוין. היומן נפתח ב-1938, כשחנה כבת עשרים, ומסתיים ב-1953, כשהיא מגשימה את חלומה לנהל בית ספר יחודי. בתקופה שבין שני תאריכים אלה סיימה את לימודיה, הפכה למורה, נישאה למשה, ילדה שלושה ילדים, ואיבדה את אביה.

מה מיוחד בזכרונות האלה? מעט מאוד, למען האמת. הדמויות מתחבבות, הכתיבה שוטפת, אבל התוכן ברובו שגרתי. בעבור רחל שגיא, בתה של חנה, זהו עולם ומלואו, עולמה של אמה. לקורא שאינו חלק מן המשפחה זהו יומן פרטי, שמספק הצצה אל חייה של הכותבת, ואין בו הרחבה אל הכלל. חנה מתחבטת בשאלות כמו האם תמצא בחור שתאהב ושיאהב אותה? האם לקיים קשר גופני עם גבר, ולוותר על קדושת עקרונותיה הדתיים והמוסריים? איפה לגור לאחר נישואיה? מתי התינוקת תפסיק להתעורר בלילה? איך לתמרן בין חובותיה בבית וחובותיה כמורה? פכים קטנים מחייה של אשה צעירה. למרות שמדובר בתקופה סוערת, הארועים שמחוץ לבית אינם באים לידי ביטוי, למעט במקרים בהם הם נוגעים במישרין במשפחה. השואה מתחוללת ברקע, אך רק עמוד אחד עוסק בחשש לגורל היהודים, משום שבן-זוגה של חנה עלה לבדו מפולין לארץ, והותיר אחריו משפחה. קטע קצר מתייחס לצבא הבריטי, אפילו לא למלחמה עצמה, ורק משום שבעלה התגייס. על קצה המזלג מתוארות חוויות מההגנה ומהאצ"ל, בעיקר בשל הקונפליקט שבין שתי המחתרות, והיצוג שלהן במשפחה: חנה ומשפחת מנדל בהגנה, משה לוין באצ"ל. חנה מרוכזת בדלת אמותיה. זו אינה אמירה שיפוטית אודותיה, רק הסיבה שבגינה לא היתה הצדקה להביא את היומן בפני הציבור הרחב. כל מה שמעניין את הקורא הזר נשאר מחוץ ליומן, וכל מה שמעניין את המשפחה אולי היה צריך להשאר בחוג המשפחה.

פה ושם יש ביומן קטעים מעוררי ענין. מכתבו של אחיו של משה, שאותר בצרפת אחרי המלחמה, הוא קטע שכזה. כך גם הפרק שבו תלמידותיה של חנה מתארות במשפטים קצרים ותמימים את חווית החיים תחת אש:

13 בינואר 1948: "המורה, לי נהדר כשיורים. כולם מפחדים, אני ישנה ואינני שומעת שום דבר ובבוקר כשאני קמה מספרים לי שעל ידנו ירו". "המורה, אנחנו כבר לא גרים כאן, עברנו דירה. אנחנו גרים בחדר מדרגות ברחוב דיזנגוף. האנשים שם נחמדים, הם אומרים לנו: שבו כאן עוד איזה ימים, 'נסדר' את הערבים ואז תחזרו לשכונת התקווה".

כמו שהמנדט והשואה ומלחמת העולם נעדרים כמעט כליל, כך גם על מלחמת העצמאות כמעט ולא נכתב דבר. אנו לומדים רק על קשיי היומיום של חנה בהיעדרו של משה, שנסע באוקטובר 1948 להירפא בארצות-הברית, ושב רק אחרי כשנה.

היומן מסתיים כאמור ב-1953 עם הקמתו של בית הספר מודיעים, הראשון במגזר הדתי שפעל מתוך תפיסה של "חברת ילדים", הווה אומר מתן יחס אישי לכל תלמיד, ושיתופם של התלמידים בהחלטות הנוגעות להם. חנה לוין ניהלה את בית הספר במשך שלושים שנה.

מנקודת המבט האישית שלי, נמצא לי פיצוי מה באזכורים של מקומות שהכרתי בילדותי, כשני עשורים אחרי התקופה המתוארת בספר. עוד לפני שנזכר שמו של בית הכנסת שאביה של חנה התפלל בו, כבר זיהיתי בו את בית הכנסת שסבי שימש בו גבאי. הכרתי את שמו של הרב ואת אחת המתפללות. בתי הספר של רחל ושל אחיה היו נוף ילדותי.

לעומת היומן, הנספחים לספר מעניינים. הנספח הראשון מספר את סיפור עליתו של משה מנדל לארץ ב-1920. בשל הפוגרומים ובשל הציונות החליט משה, אלמן ואב לחמישה ילדים, להעלות את משפחתו לארץ. תחילה יצא לבדו לברר כיצד ניתן לצאת מאוקראינה, ולאחר טלטלות שב לביתו, חיסל את עסקיו, ויצא לדרך עם ילדיו ועם אמו החורגת. שנה וחצי נדדו בדרך-לא-דרך, עד שהגיעו לארץ. הנספח השני מספר את סיפור עליתו של משה לוין, שבהיותו בן שלוש-עשרה, בשנת 1931, עזב את משפחתו באלכסנדר שבפולין, ויצא אל ארץ-ישראל. גלגוליו בדרך, שארכו כשנתים, יכלו לאכלס בקלות ספר הרפתקאות מרתק. בנספח השלישי מתוארת ההתארגנות להגנה עצמית בחמלניק בהשתתפותו הפעילה של משה מנדל. בנספח הרביעי מתאר משה מנדל את יום מותה של אמו, בעודו ילד כבן עשר, אסון שליווה אותו כל חייו. הנספח החמישי מציג את סבתו של משה מנדל, חנה רייזל, אשה חזקה שהתאלמנה בגיל צעיר, ולמרות חוסר השכלה עסקית הצליחה לפרנס היטב את ילדיה, וגידלה משפחה לתפארת. הייתי שמחה להרחבה של סיפורים אלה, שמאירים תקופות פחות מוכרות ומציגים דמויות מיוחדות, על חשבון ההגיגים היומיומיים שביומן.

עולם חדש

2016

כותרת משנה: יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19

"קארדוזו", ספר עיון המבוסס על עבודת דוקטורט, מספר על שתי דמויות בדרום-קרולינה במאה התשע-עשרה: ג'ייקוב קארדוזו, יליד 1786, כלכלן ועתונאי יהודי לבן, ואחיינו פרנסיס קארדוזו, יליד 1836, איש דת נוצרי, פוליטיקאי ומחנך שחור-עור. ארצות-הברית זכתה לעצמאות רק עשר שנים לפני הולדתו של ג'ייקוב, ובתקופה המתוארת עדיין התחבטה בשאלות יסוד שיקבעו את אופיה. בין הצפון לדרום נפער פער גדול של עמדות ושל תפיסות עולם, בין השאר בשאלת העבדות, והשניים, ג'ייקוב ופרנסיס, חוו את מלחמת האזרחים שפרצה ב-1861.

ששה מבין שבעה פרקי הספר (למעט מבוא וסיכום) עוסקים בדמותו של ג'ייקוב, כל פרק נוגע בתחום חברתי אחר. מן הפרקים עולה דמותו של אינטלקטואל, דוגל בהשכלה ובקידום הנשים, מאמין גדול בחוקה ובשמירה על עקרונותיה, מוערך בסביבתו החברתית בשל מתינותו ובשל עומק ידיעותיו. ג'ייקוב, שנולד למשפחה אורתודוקסית, הצטרף לקהילה הרפורמית שהיתה בחיתוליה. הוא היה עתונאי, עורך ובעל עתון, ומאמריו בשלל נושאים קובצו בספרים. בכתיבתו העתונאית שמר על מתינות ועל ענייניות. תחום העיסוק העיקרי שלו היה כלכלה, ובתחום זה רכש שם ומעמד לאורך שנים: ספר הכלכלה שכתב ראה אור ב-1960 כקלסיקה בתחומו, ושוב ב-1972 בתוספת כמה ממאמריו. לצד כל אלה תמך כמעט ללא סייג בעמדות הדרום – אם כי היה נגד פרישה מהאיחוד – ויצא נגד ביטול העבדות. הוא לא ראה בשחורים גזע נחות, אבל לא הפריעה לו כלל הגדרתם כרכוש.

מבחינתו, העבדות היתה חלק איטגרלי של הכלכלה הדרומית, וכל תכנית שלו בתחום זה, במסגרת התמחותו בתיאוריה כלכלית, לקחה אותה בחשבון. היא היוותה לגביו מרכיב חשוב בתשומה, והוא לא נכנס כלל לשאלות המוסריות והערכיות האחרות, אשר ליוו את קיומו של המוסד.

פרנסיס היה בנם של אייזק קארדוזו, אחיו של ג'ייקוב, ושל לידיה ויליאמס, אפרו-אמריקנית חופשיה. בתקופה בה נולד היה מספרם של השחורים במדינות הדרום כמעט זהה לזה של הלבנים. חלקם היו עבדים, חלקם חופשיים. בפועל היה החופש מוגבל באמצעות חקיקה מפלה, השחורים סבלו מיחס משפיל, וההזדמנויות שעמדו בפניהם היו מוגבלות. באופן יוצא דופן זכה פרנסיס להשכלה גבוהה, כשנשלח בגיל 21 אוניברסיטה בגלזגו. יש מקום להשערה שהיה זה בתמיכת דודו. פרנסיס הוסמך כאיש דת, וב-1865, עם שובו לדרום-קרולינה, החל לעסוק בנושאי חינוך בקרב הקהילה האפרו-אמריקנית של אחרי המלחמה. בהמשך פנה לפוליטיקה, ועסק בין השאר בנושא חלוקת אדמות לעבדים המשוחררים.

סיפורו של פרנסיס הזכיר לי מאוד את ספרו של הווארד פאסט, "נתיב החירות". בספר מתואר עבד משוחרר בדרום-קרולינה בתקופה שאחרי המלחמה, שנבחר לציר באספה החוקתית של המדינה, ומקדיש את זמו לחינוך ולשאלת הקרקעות. פאסט ביסס את ספרו על מספר דמויות אמיתיות, ואני מניחה שפרנסיס קארדוזו היה אחד ממקורות השראתו.

כותרת המשנה של הספר היא "יהודים ואפרו-אמריקנים בדרום קרולינה במאה ה-19". במבוא כותב מרדכי ליאור שהספר מבוסס של מחקר שמטרתו לגלות מאפייני גיבוש של יחסים ועמדות בין קבוצות אתניות שונות, החוברות יחד כדי להקרא 'מדינה', הקיימת במסגרת פדרטיבית. כמקרה מבחן בחר בשתי הדמויות שתוארו למעלה. לעניות דעתי הספר אינו עומד במטרה שהוגדרה ובתוכן המובטח בכותרת. הכותב מציין בהקדמה, כי יש סכנה בבחירת אישים בודדים כדי לייצג תת-קבוצה שלמה, אך מביא נימוקים לתמיכה בבחירתו. לא השתכנעתי שג'ייקוב קארדוזו אכן מגלם באישיותו את היהודי האופייני של אותה תקופה. האם הוא מייצג את היהודים האינטלקטואלים? אני לא בטוחה. בספר מתואר בהרחבה ויכוח שהתנהל על דפי העתון בין ג'ייקוב ליהודי אחר. במהלך אותו ויכוח היהודי האחר מתייחס לאפרו-אמריקנים כ"הגזע השחור הנחות", ביטוי שמבטא עמדה שלא היתה נחלתו של ג'ייקוב. מי מהם מייצג את הקהילה היהודית בנושא זה, או בכל נושא אחר? בנוסף, חוסר האיזון בטיפול בשתי הדמויות בולט מאוד: ששה הפרקים העוסקים בג'ייקוב מקיפים את השקפותיו בתחומים רבים. הפרק היחיד העוסק בפרנסיס מתרכז בעיקר בתיאור עובדתי של חייו. זהו יותר ספר אודות חייו והשקפותיו של ג'ייקוב קארדוזו, בתוספת נספח על אחיינו.

הליקויים הללו אינם עושים את הספר בלתי מעניין, הם רק לא מקיימים את ההבטחה שבכותרתו. "קארדוזו" מושקע וכתוב ברהיטות, ושמחתי להזדמנות לראות את התקופה ואת המקום מזוית שלא הכרתי.

ספרי צמרת

2017

מנחם בן ימי, יליד פולין, עבר את השואה כנער צעיר בגטו ורשה, ממנו הצליח לחמוק מעט לפני המרד. בשנים שאחר-כך היה פרטיזן ולוחם בצבא האדום. בתום המלחמה, שריד יחיד ממשפחתו, חזר לפולין, ולאחר גלגולים נוספים עלה לארץ כאלחוטאי על ספינת מעפילים. כאן הצטרף לקיבוץ מעגן מיכאל כדייג, ועם השנים הפך למומחה בינלאומי לדיג. חנה, ילידת ברלין, בת להורים פולנים, עברה את השואה בגטו טרייזנשטט. הוריה ואחותה הגדולה נספו. לאחר שהחלימה ממחלת השחפת, עלתה לארץ להתאחד עם שני אחיה, ובאמצעותם הכירה את מנחם. ילדיהם שכנעו את מנחם להעלות על הכתב את שעבר עליהם. הספר "מים רבים" הוא סיפורם של חנה ומנחם, שנכתב בשיתוף עם הסופרת יהודית רותם.

הספר מחולק לשניים: "הספר של חנה" ו"הספר של מנחם". חנה, שלקתה באלצהיימר לפני מספר שנים, אינה מסוגלת לספר את סיפורה, אך הפרקים שלה בספר מסופרים לכאורה מפיה בגוף ראשון.

במבוא לספר כותב מנחם: "ספרי הוא פיסת היסטוריה אישית על רקע ההיסטוריה הגדולה. סיפורים כשלי הם אבני הבנין הבונות את הבנין הגדול והמלא של הימים ההם". הסיפורים האישיים של המאה העשרים הסוערת מרתקים אותי. אין סיפור אחד דומה למשנהו, וכל אחד מהם הוא עולם ומלואו.

בקורות חייהם של בני הזוג בולטת המקריות שחרצה גורלות לחיים או למוות. אחרי שאביה של חנה נשלח למחנה ריכוז בפעם השלישית, והפעם לבלי שוב, חנה לקתה בדלקת ריאות חמורה, אך אמה סירבה להפרד ממנה ולאשפז אותה בבית חולים עד שלא היתה לה ברירה. בדיעבד, הפירוד הזה הוא שהציל את חייה של חנה: אמה ואחותה, שעבדו בעבודת כפיה, נתפסו ונשלחו להשמדה, בעוד המאושפזים בבית החולים היהודי נשלחו לטרייזנשטט. מנחם קיבל תעודת זהות מזויפת, ויצא מגטו ורשה כדי לקדם בנית מחבוא לאביו, זמן קצר מאוד לפני פרוץ המרד. לו התעכב בגטו לעוד מספר ימים, גורלו היה שונה.

רובו של הספר, בעיקר חלקה של חנה, מצטיין ברגש מאופק. בספרי זכרונות מסוג זה העובדות עוצמתיות דיין, ופרשנות רגשית רק גורעת. כאן רוב הזמן העובדות מדברות. בדומה לכך, אין בספר נסיון להעצים את הקשיים מעבר לאלה שנחוו בפועל. כך, לדוגמא, מנחם מספר שהוריו יכלו להרשות לעצמם לקנות מזון בגטו, אמנם באיכות נמוכה, אך די כדי להבטיח קיום. כמו כן הספר מצליח בדרך-כלל לא לגלוש לאנקדוטות, שמקומן בספרי זכרונות משפחתיים, ולפרטים שמעכבים את זרימת הארועים, שוב בעיקר בחלקה של חנה, שהוא מהודק יותר, מן הסתם מסיבות אוביקטיביות – ומצערות – של חוסר יכולתה לתרום פרטי פרטים ליצירה. יש לציין לטובה את ההיעדרות המוחלטת של הסופרת מן הספר: הבמה כולה היא של מנחם ושל חנה, והיא מאחורי הקלעים, מסייעת במתן מעטה ספרותי לקורותיהם.

שמו של הספר סמלי בכמה מובנים. המוטו של הספר לקוח משיר השירים – מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה – ומתייחס לאהבה בין בני הזוג. מים מייצגים גם את עיסוקו של מנחם. ומים בהיבטם ההרסני – כל משבריך וגליך עלי עברו – מסמלים את הגלגולים הקשים בחייהם.

לפני זמן מה, בסקירה של ספר זכרונות אחר, כתבתי שמן הראוי היה להשאיר אותו במסגרת המשפחה. ב"מים רבים", כך נראה לי, נעשה מאמץ מכוון להביא בפני הקורא סיפורי חיים מעניינים, לא הווי משפחתי. פה ושם הייתי חותכת פרטים החוצה, אבל בסיכומו של דבר זהו ספר טוב לסוגו, נוגע ללב, ושוזר עוד חוט במסכת היהודית והישראלית המרתקת של הדורות האחרונים.

כנרת זמורה ביתן

2017

כשסבתי התחילה לאבד את זכרונה, והתבלבלה בין עבר להווה, בין חלום למציאות, הייתי חוזרת מביקורים אצלה עמוסת מחשבות. חשבתי על דברים שאמרה בפגישתנו, על מה שנשאר לה ועל מה שאבד, על הסבתא והנכדה שהיינו פעם, על דברים שאמרה והפתיעו אותי, ועל דברים שכבר לא ייאמרו. את קרעי המחשבות הפרטיות האלה לא עלה בדעתי לאגד בספר. סילביה מולוי נהגה אחרת. את רשמיה מביקוריה היומיים אצל בת-זוגה לשעבר שלקתה באלצהיימר, כתבה ברשימות קצרות, כל אחת מהן סובבת סביב פרט קטן מן הביקור. התחושה בעת הקריאה היא של הצצה אל פתקים אינטימיים שאדם כותב לעצמו, לוכד הרהור על הנייר.

היצירה כולה משתרעת על פני כששים עמודים קטנים, כשברובם הטקסט אינו מכסה את מלוא העמוד. הכל בכל מכל יכול להכנס לטור בעתון סוף שבוע. ערכה של יצירה ספרותית אמנם אינו נמדד על פי מספר המלים או העמודים, אבל האופי הפתקאי של הספר גרם לי אי נוחות מסוימת. מה הופך טקסט מקוטע, קטעי רעיונות, לספר? הקטעים נוגעים ללב, ופה ושם יש בהם אמירות מעניינות, אבל חשתי החמצה, משום שהם אינם מתגבשים לכלל יצירה קוהרנטית. אני לא יודעת כעת הרבה על הכותבת או על חברתה, רמזים שהיא מפזרת לגבי איזה ארוע אפל אינם מתבררים, טיב הקשר ביניהן וסיומו די לוטים בערפל. נותרה רק תחושה של עצב על קמילתה של האשה ועל הסופיות של השכחה שבה היא שרויה. לא די לי בזה.

באחרית דבר, באמצעות תיאור העבודה על מספר יצירות מוסיקליות, מתאר העורך את כתיבתה של מולוי כמספרת סיפור נעדר. בעיני, לא רק הסיפור נעדר, גם המספרת אינה ממש נוכחת. הכתיבה שלה מדווחת, מרוחקת, נטולת רגש. אם היעדרות היא שם המשחק כאן, אני מעדיפה על פניה נוכחות.

Desarticulaciones – Sylvia Molloy

תשע נשמות

2017 (2010)

תרגום מספרדית: סוניה ברשילון

"הציור האחרון של שרה דה ווס" מספר שלושה סיפורים הנקשרים זה לזה. בהולנד במאה ה-17 שרה דה ווס, אם שכולה ואשה נטושה, נאבקת לשרוד תחת עול החובות של המשפחה, ומתפרנסת בעיקר מציור. בשנות ה-50 של המאה ה-20 אלי שיפלי, אוסטרלית צעירה המתגוררת בניו-יורק ומתפרנסת משחזור ציורים, מעורבת בזיוף היצירה היחידה של שרה ששרדה, וכתוצאה מכך מעורבת בעקיפין בגניבת הציור המקורי ממרטי דה גרוט, אמריקאי יליד הולנד, שהציור עובר במשפחתו כבר כמה דורות. בשנת 2000 בסידני שבאוסטרליה אלי שיפלי המבוגרת אוצרת תערוכת ציירות הולנדיות בגלריה של ניו סאות' ויילס, ונחרדת לגלות שגם המקור וגם הזיוף של ציורה של שרה נתרמו לתערוכה, אחד מהם מובא באופן אישי על ידי מרטי, המודע למעורבותה בזיוף.

אני אוהבת ספרים על אמנים בעלי תשוקה לאומנותם. אני אוהבת ספרים המבוססים על עובדות היסטוריות. בספר הזה יש משני אלה, בתוספת מעט מתח. הבעיה היא שהוא נחמד בלבד. על אף מרכיביו המבטיחים, זהו ספר שטחי למדי, המציג דמויות בלתי משכנעות, וסיפורים שלמרות שילובם באמנות ובתקופה מסקרנת הם די שגרתיים. הסופר מצטיין בתיאור פרטים באופן המעמיד בפני הקורא תמונות חיות, אך התמונות הנפרדות אינן נקשרות יחדיו לסיפור מושך. יוצאי דופן הם הפרקים האחרונים, שבהם הסופר מוכיח יכולת התבוננות אל נפשם של גיבוריו, והבחירות שלו לסיום הסיפורים הנפרדים ולשילובם יחד טובות בעיני.

הספר שזור בפרטים טכניים אודות תהליך היצירה ואודות מלאכת שחזור תמונות וזיהוי זיופים. נהניתי לקרוא אותם.

בשורה התחתונה: ספר נחמד לסוגו.

The Last Painting of Sara de Vos – Dominic Smith

הכורסא

2017 (2016)

תרגום מאנגלית: דורון דנסקי

"המאורות" הותיר אותי מבולבלת. מצד אחד זהו ספר כתוב מצוין ברובו, סבלני, מפורט, משלב בחן סגנון ויקטוריאני מיושב בדעתו עם הפראות של העולם החדש במאה ה-19. מצד שני, התעלומה שבספר נמתחת יותר מדי שלא לצורך, והתרתה בסיומו השאירה אותי עם תחושה של "נו, אז? בשביל הסיפור הזה נכתב הספר? בזבוז". לפיכך זו אינה המלצה או אי-המלצה: אולי כדאי לקרוא את הספר בגלל הכתיבה המוצלחת, אבל ציר העלילה בלתי משכנע. פול גז בחצי ניוטרל.

בפתח הספר נקלע וולטר מודי, צעיר סקוטי שהגיע להוקיטיקה שבניו-זילנד לחפש זהב, לאולם אפלולי באחד המלונות בעיר, שם התכנסו תריסר מתושבי המקום. מודי חד העין מבחין עד מהרה שאין זו התכנסות מקרית, ומצליח לגרום לתריסר לחשוף באוזניו את הסוד המעיק עליהם. האנשים שבאולם מייצגים מקצועות שונים במקום, ובאורח יוצא דופן, למרות דעות קדומות אך בשל חומרת המצב, נכללים ביניהם גם שני סינים ומאורי אחד. בהמשך יתכנס הסיפור בעיקר סביב שלוש דמויות נוספות – נער שהתעשר ונעלם, זונה שאולי נסתה להתאבד ואולי הורעלה, וקברניט השולח ידו בפלילים. הסיפור מסופר לכל אורכו מנקודות מבט שונות, כשהמספר היודע-כל מתגייס מדי פעם לתרום לרציפות ולארגון של המאורעות.

ההפרעות היו טרחניות, וסגנונו של בלפור רצוף סטיות מהעיקר, ואיננו מוצאים כל צורך להביא את דברי כל הנוכחים מילה במילה. אנו ננפה את הפגמים ונשליט סדר מופתי בדברים שסיפר בחפזה בעל חברת התובלה בעודו קופץ מנושא לנושא; נסתום בטיט מעשה ידינו את הסדקים והחורים בזכרון האנושי ונקומם מעפר את ההיכל, שבזכרונו של היחיד אינו אלא עיי חורבות.

אלינור קטון מפגינה כושר תיאורי מרשים, ויכולת להתבונן בפנימיותן של דמויותיה. לכל דמות בספר ניתן מקום משלה, אבחון משלה, ויחסי הגומלין ביניהן משכנעים בהיתכנותם. הנה דוגמא להתבוננותה של הסופרת באחת הדמויות:

ג'וזף פריצ'רד תמיד חיפש מניעים נסתרים, אמיתות מתחת לפני השטח; הוא היה כרוך אחר תיאוריות קונספירציה. הוא היה מפתח סברות כמו שאחרים מפתחים תלות – ההשתכנעות היתה לו כצמא – ואת סברותיו הזין בלהט ארוטי של חסיד מושבע. גם על עצמו הוא לא חס בהתמסרותו זו. כשסערו מי התהום של נפשו, היה צולל פנימה ומתאמץ לחתור מטה-מטה – בבעיטות חזקות, נחושות, כמבקש להגיע עד קרקעית התהום של הפנטזיות האפלות שלו; כמבקש לטבוע.  

בראש כל פרק מופיעות כותרות משנה, המבשרות על הצפוי בו. אהבתי אותן בספרים של פעם, ונהניתי למצוא אותן כאן, משתלבות בניחוח המיושן והמשובח של היצירה כולה. הנה דוגמא מפרק אקראי, שכותרתו "נוגה במזל גדי":

ובו האלמנה שוטחת את השקפתה בעניני אושר ועושר; תקוותיו של גסקואן עולות בתוהו; ולנו נודע משהו חדש על קרוסבי ולס

בפרקים האחרונים, פרקים קצרים מאוד, כותרות המשנה הולכות וצוברות נפח, והופכות לחלק מן הטקסט. המבנה החדש יוצר קצב חדש לספר, קרשנדו שמעורר ציפיה לשיא, אך, כאמור, זה אינו מגיע.

כותרות הפרקים כולן שאולות ממערכי הכוכבים וממונחים אסטרולוגים. גם ההקדמה עוסקת בנושא זה. אולי יש קשר בין הכותרות שנבחרו לבין תוכן הפרקים – לא בדקתי, ומבחינתי, מכיוון שאין שום אזכור לנושא בתוכן של הספר עצמו, זהו בעיני גימיק מבוזבז.

"המאורות" זכה בפרס מאן בוקר ב-2013. לטעמי, לפחות שני ספרים מרשימת המועמדים טובים ממנו: "הבקעה" מאת ג'ומפה להירי ו"לחצות אוקינוס" מאת קולום מק'קאן. אני מניחה שהשופטים הסתנוורו מכתיבתה הנוצצת של אלינור קטון, שהשלימה את כתיבת הספר בהיותה בת 27 בלבד. אני עצמי הייתי מרותקת אליו עד הרבע האחרון שלו (בספר 806 עמודים), ונהניתי עד מאוד מן הסגנון, מהפיתוח של הדמויות המרובות (17) ושל העלילה, ומההיכרות עם ניו-זילנד של אז. לצערי, בסיומו חשתי כמתואר בפתח הדברים.

The Luminaries – Eleanor Catton

עם עובד

2016 (2013)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון

גשם שוטף ירד במשך מספר ימים בדצמבר 2010, וחדל. במשך השנתים הבאות שררה בארץ בצורת, ובעקבותיה משבר בחקלאות, קיצוץ במים ובחשמל, זיהום אויר חמור, ושבר כלכלי בכל ענפי המשק. יאיר קוגן, איש מחשבים, היה אחד מקורבנות האבטלה הגואה. נסיונותיו למצוא עבודה לא עלו יפה, והוא הלך ושקע באפטיה ובחוסר מעש. הוא חשב לנצל את הזמן שהתפנה כדי להשלים תרגום יצירה של פושקין, אך גם במשימה זו נתקע.

יש בספר כמה היבטים מעניינים הנקשרים היטב זה לזה: המשבר במדינה מתנהל במקביל למשבר הפרטי של יאיר, ושניהם מנוהלים באורח כושל. יחסיו של יאיר עם אמו – אחד המרכיבים היפים של הספר – שלובים באורח נאה בשיר שאותו הוא מבקש לתרגם, ובו, בין השאר, אם ובנה המיטלטלים בחבית בלב ים. ענבר, אמנית מבולבלת, הנכנסת לחייו ולדירתו, מייצגת תהליך שקיעה קיצוני של צעירה אובדת דרך. פרטים רבים בחייו קשורים אסוציאטיבית להיסטוריה של רוסיה מולדתו.

קל להזדהות עם יאיר. הוא אדם מעניין, סקרן, משכיל, שנקלע לנסיבות לא קלות, ובהדרגה איבד את היכולת להחלץ. קל לשקוע, קשה הרבה יותר להתרומם. צריכות לעבור שנתיים ארוכות של בצורת, חיצונית ופנימית, לפני שישוב הגשם – האמיתי והמטאפורי – ויאיר יוכל לקוות לפרוח מחדש.

"גשם" מוצג כספר על העליה מרוסיה, או על דור 1.5 לעליה, אבל לא חוויתי אותו ככזה. הרקע הרוסי של יאיר יכול היה להיות מוחלף בקלות בכל רקע אחר, כולל מקומי ישראלי, ובעיני הוא מתאר את הקשריו התרבותיים בלבד, לא מייצג משבר הגירה או קונפליקט בין רוסיות וישראליות. האמירות בנוסח "יהודי או ישראלי" יכולות היו להאמר, ואכן נאמרות, על ידי ילידי הארץ, ואינן מייחדות את העולים.

לצד ההיבטים היפים של הספר, הוא סובל, לטעמי, מעודף פרטים ותיאורים בלתי נחוצים, ליקוי שכיח אצל סופרי ביכורים שכנראה חשים דחף להציג את יכולותיהם. למילה קידר יש יכולת, אבל עריכה מצמצמת היתה יכולה להיטיב עם הספר.

פרדס

2016

הספר מאגד יחדיו שני סיפורים, שהמכנה המשותף ביניהם הוא ההתאהבות, והתהליכים הנפשיים שאותם חווה המתאהב. בסיפורו של שטפן צווייג מתאהב פרנסואה המלצר ברוזנת אוסטרובסקה בתוך שניה אחת, בה גחן להניח צלחת על שולחנה:

היתה זו אחת מאותן שניות הטומנות בחובן אלפי שעות וימים של צהלה ועינוי, ממש כפי שכל עוצמתם הפראית של עצי האלון התמירים, המרעישים בחשכה, על ענפיהם המתנועעים וצמרותיהם המתנודדות, טמונה באבקן יחיד הנידף ברוח.

גם בסיפורה של אנמארי שוורצנבך נחווית ההתאהבות בכהרף עין. כך מתארת המספרת את השניה בה התאהבה באנה ברנשטיין:

לראות אשה: לשניה אחת בלבד, בטווח הקצר של המבט, ואחר כך לאבד אותה שוב בעלטת מסדרון כלשהו, מאחורי דלת שאסור לי לפתוח – אבל לראות אשה, ובה בעת להרגיש שגם היא ראתה אותי, שעיניה תולות בי מבט שואל, כמו נגזר שנפגש על סף הזרות, על אותו גבול תודעה אפל וקודר…

מכאן ואילך נפרדות דרכיהם של הסיפורים. גיבורו של צווייג, למרות היותו מודע להבדלי המעמדות בינו ובין מושא התאהבותו, ולחוסר התוחלת של אהבתו, חווה בפועל את חווית האהבה, את הריגוש, את התקווה, את האופוריה. החוויה כולה נחווית בתוך תוכו, ללא כל ביטוי חיצוני, וללא כל שיתוף עם אחרים. הגיבורה של שוורצנבך מנהלת חיים חברתיים סוערים, ואם כי מרבית תחושותיה נשמרות בתוכה, משהו מהן מבצבץ החוצה, מדובר בינה ובין אחרים, משפיע על ההתנהלות היומיומית שלה. בעוד גיבורו של צווייג יודע מראש שדבר לא יתרחש בינו ובין הרוזנת, הגיבורה של שוורצנבך חותרת לנקודות מגע עם אהובתה. מושא אהבתו של המלצר אפילו אינה מודעת לקיומו, מושא אהבתה של המספרת מחליפה איתה מבטים. שני הסיפורים יגיעו, לפיכך, להתרה שונה לגמרי.

אהבתי מאוד את הסיפור של צווייג. הוא מזוקק, כל מילה הונחה במקומה בקפידה, אין שום פרט מיותר. לא אהבתי את הסיפור של שוורצנבך מן הסיבות ההפוכות: היא להגנית, דמויות בלתי מעניינות חולפות בסיפור, יותר מדי פרטים אינם קשורים לכלום.

ספוילר בפיסקה הבאה:

סיום סיפורו של צווייג נפלא בעיני. הרוזנת, שלא ידעה דבר וחצי דבר על המלצר, על התאהבותו ועל הגורל שפקד אותו, חשה בהתרוקנות העולם מקסם עם הסתלקותו מחייה. חוש שישי מיסטי? לדעתי, זהו רק אמצעי להציג תחושה של עולם ללא אהבה אופפת.

לשני הסיפורים מצורפות שתי תוספות אודות הסופרת ויצירתה: אחרית דבר מאת צאצאית של הסופרת, ומאמר מאת רות אלמוג.

 

Der Stern uber dem Walde – Stefan Zweig

Eine Frau zu Sehen – Annemarie Schwartzenbach

תשע נשמות

2016 (1904 צווייג, 1929 שוורצנבך)

תרגום מגרמנית: הראל קין (צווייג), גדי גולדברג (שוורצנבך)

82 עמודים

אחרית דבר: אלקסיס שוורצנבך

כותרת משנה: נובלה מהורהרת מעורערת

פטריק, גבר צעיר כבן עשרים ושש, גר עם הוריו על חשבונם, מתקשה להתמיד בעבודה, משקר באופן כרוני לאחרים ולעצמו, חי חיי בטלה בין הפאב למיטה, וסובל מחרדת האופציות. בפרק הפותח את הספר הוא עומד בפתח הבית, ומתלבט האם לפנות ימינה כדי להעביר ערב של אלכוהול וסמים עם חבריו במקום הבילוי הקבוע, 'מסבאת הנאשמים', או לפנות שמאלה אל ביתה של אהובתו רוזלין. בצר לו הוא מהרהר באפשרות שלישית, לצעוד קדימה אל הכביש שלפניו, ולהפגע מרכב חולף, אך המחשבה על הסיכוי שיגיע בשלום לצד השני, ושם ייאלץ לבחור שוב, מעייפת אותו. חרדת האופציות היא בעיני נושא הספר, והיא שזורה בו עד לבחירה האולטימטיבית בסיומו.

פטריק מיטלטל בין מצבי רוח, בין יאוש לתקווה, בין חרדה לאופוריה. הטלטלות הללו גורמות לחוסר איזון רגשי (או נובעות ממנו). כך, לדוגמא, הוא נקלע לדכאון מן הסיבה הבאה:

על אף טעמו העז והמנחם של המשקה, עוד היה מכונס בתוך עצמו. מופתע לרעה, כעוס, מבולבל, שקוע כולו בעצב ובאכזבה למשמע האמת הטרגית – ב'פאב בלי השם' לא מגישים עוד את המשקה האהוב עליו.

את הדור הקודם מייצגים הוריו הסטראוטיפים של פטריק, זוג בורגני משועמם, שקוע בשגרה, מחפש ריגושים קטנים אסורים. זוג נורמטיבי המנהל חיים קטנים:

בני הזוג דוולטר ישבו בפינת האוכל שבמטבח וסעדו את ארוחת הערב המאוחרת בשתיקה מוסכמת ונורמטיבית.

חבריו של פטריק, בני דורו, סובלים כולם מחוסר סיפוק. חלקם עובדים ומתפרנסים, בשונה מפטריק, אך בערבים הם מחפשים מפלט מחדגוניות חייהם התקועים באלכוהול ובסמים. נדמה כי כולם אנשים תלושים, נטועים בעיר מבלי להרגיש שייכות, אינם קשורים למקום המגורים או למקום העבודה, מקווים באופן ערטילאי לאושר כלשהו, אבל מעדיפים את הפתרון הרגעי על פני התכנית הכוללת.

מיקומה של העלילה אינו ברור. מן הסתם היא מתרחשת בעיר אירופאית, אך במהלך רוב הספר דמיינתי את גיבוריו בניו-יורק, ולמעשה בשינוי שמות וכמה פרטים היא יכולה להתרחש גם בתל-אביב. בעלון המתלווה לספר מוזכר בהבלטה המונח "דור ה-Y". האם הספר אמור לייצג את הדור הזה, על מאפייניו והתלבטויותיו? מכיוון שאני סולדת מהכללות בכלל, ומההכללות הגורפות לגבי דור ה-Y בפרט, אתעלם מן השאלה הזו.

במשך רובו של הספר היה לי קשה להתייחס אליו ברצינות. הספר כתוב בשפה גבוהה ומתיימרת, אבל ניכר שאין המדובר בנסיון של הסופר להפגין ידע בשפה או לרומם את ספרו באמצעותה, אלא מדובר דווקא בשימוש גרוטסקי במתכוון, המוביל את התייפיפות השפה עד כדי שגיאות, לא ברור אם במתכוון או מחוסר תשומת לב. מכל מקום, הסגנון, יחד עם התנהלותם הבטלנית של גיבורי הספר ועם ההיטפלות לפרטים חסרי משמעות, גרמו לי רוב הזמן להתייחס אליו כאל ספר נונסנס. לא הצלחתי להחליט אם הסופר מנסה להתחכם, לעורר צחוק, או שזוהי דרכו להדגיש – דווקא באמצעות הסוואה – את הנושאים המעניינים אותו.

הנה שתי דוגמאות אקראיות לסגנון הספר:

שלוש הלגימות הראשונות היו מלוות באנחותיהם המרעימות של הגרונות הזכריים כשמשקה איכותי גולש במורדם ולא נוסף להן מלל.

כשהקיצה בשנית, נשקה כבר השמש לאופק. עיניה של העלמה נפקחו בטשטוש ובמצמוצים תדירים, וזיהו את אהובה ישוב על הכורסה, לבוש בבגדים מהודרים שלא ראתה קודם לכן.

כשמקלפים את שכבות הסגנון, השטותניקיות והציניות, מדובר בסופו של דבר בסיפור עצוב על צעיר אובד ואבוד, שעולמו הרוחני דל עד חמלה. למען האמת אני מתקשה לקבוע עמדה בדבר איכותו של הספר, אבל הסגנון הצחיק אותי, וכשהשעיתי את השיפוטיות בדבר אופיו של פטריק הוא הצליח לגעת בליבי, כך שלמרות ההסתיגויות אני חושבת שהוא ראוי לקריאה.

 

חבר לעט

2016

כותרת משנה: 38 דוקו-סיפורים

"תקוות שחורות" כולל שלושים ושמונה סיפורים המעוגנים במציאות הישראלית. הספר מוקדש ל"כל אלו שפנו אלי ולא הצלחתי להקל על חייהם: קשישים, מוגבלים, עיוורים, שרידי שואה, שכבודם, בריאותם ורווחתם נרמסו על ידי הממסד האכזר והמרושע". בהסתמך על הפרסום הרשמי של הספר – "בספר תקוות שחורות חוזרת הזעקה נגד הממסד האכזר והמרושע ביחסו לזקנים, ניצולי שואה ובעלי מוגבלויות, וישנם גם סיפורים משעשעים, מותחים ואפילו סקסיים" – וכן על ההקדשה לספר, הנחתי שרובו ככולו יעסוק בקורבנות הממסד. בפועל, פחות ממחצית הסיפורים מאירים את האנשים שבשמם נתן זהבי זועק. מרבית הסיפורים הם סיפורי אלכוהול, סמים ופשע. כתוצאה מן האמור לעיל, התאכזבתי מהספר, שלא באשמתו.

נתן זהבי הוא כותב ברוך כשרון. סיפורי האלכוהול ושות' אמנם לא עניינו אותי, אך כתיבתם קולחת, מתרכזת בעיקר, מציירת תמונה חיה (קצת הזכירו לי את סיפורי יפו של מנחם תלמי ואת סיפורי תקופת היובש של דיימון ראניון, שגם אותם קראתי בחוסר התלהבות למרות הכשרון של כותביהם). הסיפורים האחרים, אלו שבגינם הערכתי את הספר, שופעי חמלה, נוקבים וצובטי לב: זקנים תשושים שנדחים על ידי ביטוח לאומי, ניצול שואה ערירי שכמיהתו לילדים מתפרשת כסטיה, זקן שקורא אנציקלופדיות כשהוא מוצא אותן בזבל, כי אינו מסוגל להוריד בעצמו את אלה שנמצאות אצלו בבית על המדף, זקן מותש המסיע את אשתו הנכה בתלת-אופן לחוף הים, כי הדיג מעלה חיוך על שפתיה, ואחרים. זהבי נותן להם במה וקול, הן בסיפורים והן – ובעיקר – בפעילותו הרדיופונית והציבורית בשמם ולמענם.

הספר כתוב בשפת דיבור שאינה מתנמכת. סגנונו של זהבי, בעיקר בסיפורי האלכוהול ושות', שופע הומור חד, כולל הומור עצמי, ודמויותיו – גם האבסורדיות שבהן – אמינות. לטעמי, הספר היה יוצא נשכר לו היה מפוצל לשני ספרים מהודקים יותר מבחינת אחידות הנושאים, אך אני מניחה שיש שימצאו טעם בשילוב, המאפשר הפוגה מן הכאב לטובת ההומור ולהפך.

חבר לעט

2016