קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

אני אוהבת את שפת הכתיבה של מאיר שלו. שלו שולט בשפה, מלהטט בה, תוך שהוא נשען על מגוון תרבותי יהודי וישראלי. הקריאה בספריו היא תענוג, ואם לשפוט לפי טבלאות המכירות, העובדה ה"אליטיסטית" הזו, ששפתו עשירה וניצבת הרבה מעל שפת הדיבור העניה השולטת במקומותינו, אינה מהווה מכשול עבור ציבור קוראים נרחב. אני קוראת את ספריו לאט, שלא ייגמרו.

אולם אליה וקוץ בה. אמנם השפה היא חגיגה, אבל התכנים, ובעיקר סיומי הספרים, מאכזבים. הרבה יופי המכסה על ריקנות. "שתים דובים" לוקה גם הוא בהיבט הסיפורי. לאורך כל הספר נבנית עלילה, נבנה מתח, אך כשמתקרבים לסיום בציפיה להתרה, לשיא, לאמירה שתצדיק את הסיפור, הספר נופח את נשמתו הסיפורית ומאבד משמעות. למעשה כל הפרטים היו ידועים בשלב די מוקדם, והסיום הוסיף בסך הכל אספקט אכזרי במיוחד למה שארע, ותו לא. מתבקשים איזשהם לקחים, איזושהי אמירה ביחס למשפחה המעוותת הזו בעקבות גילוי הגופה, משהו שרותה המספרת תתרום מעבר לעובדות. אבל שום דבר לא נאמר, והשתיקה במקרה הזה אינה רועמת, היא מאכזבת.

העלילה בקצרה: רותה תבורי מספרת למראיינת, שמתענינת בהיבטים המגדריים של ההתישבות בארץ, על קורות משפחתה, תוך שהיא מצנזרת את מה שלא נוח לה לספר. את התמונה משלימים סיפורים ושירים שכתבה לבנה נטע, אותו אבדה בהיותו בן שש, וכן קטעים שנכתבים על ידי מספר יודע כל. השלוב של השלושה עובד מצוין, ומאפשר לקורא לחשוף את מה שבאמת התרחש. גיבורי הספר הם רותה ואחיה דוביק, שאמם נטשה אותם, והם גדלו אצל סבם זאב וסבתם רות, ובעלה של רותה, איתן. זאב, המאצ'ו הקשוח, הוא בעצם הדמות המרכזית. אכזריותו, וגם רכותו לפרקים, מניעות את העלילה.

שם הספר לקוח ממלכים ב, ב, כ"ד: "וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים". האובדן של שני הילדים מתכתב עם אובדנו של נטע ועם אובדנה של התינוקת, שני ארועים משמעותיים וחורצי גורלות במשפחת תבורי לדורותיה.

למות מהכשה של נחש? הוא ישופך עקב? אתה תשופנו ראש? מה עובר עליך אלוהים? אנחנו כבר לא בתנ"ך. צא כבר מהמכות מצרים האלה, מהשרפים ומהנחשים ומכל השידפון והירקון והשחין והצרעת שלך. התקדמנו. היום כבר אפשר להידרס במעבר חציה, להתפוצץ בפיגוע, מנת יתר, אש ידידותית, אש לא ידידותית, התרסקות מטוס. מה נפלת על הילד המסכן שלי עם הקטע הכי עתיק שלך? ומה עוד תוציא לי ממחסן התחמושת שלך? ארי יעלה מגאון הירדן? שתיים דובים תצאנה מהיער ויבקעו ילדים?

למרות ההחמצה בסיום אני ממליצה על הספר, ולו רק בשל ההתענגות על שפתו.

 מאמר מאת חיותה דויטש על השפה ומקורותיה

עם-עובד

2013

הסרט "צלילי המוסיקה", שב-2 במרץ יחגוג חמישים שנה לצאתו לאקרנים, מבוסס על סיפורה של משפחת פון טראפ, אך שונה בפרטים רבים מן המציאות. כמה דוגמאות: מריה לא היתה זו שגילתה את המוסיקה למשפחה – הילדים והוריהם היו חובבי מוסיקה, שרו ונגנו, עוד לפני שהגיעה אליהם. המשפחה לא ברחה לשוויץ דרך ההרים – הם עלו על רכבת לאיטליה. ועוד. מרבית בני המשפחה לא אהבו את המחזמר, שהתבסס על ספרה של מריה, ואת הסרט שנוצר אחריו, בין השאר בשל הצגה לא נכונה של דמותו של האב, שלא היה קשוח ומרוחק כמתואר בסרט. עם הזמן למדו ליהנות מן היצירה הבדיונית, ומן האהבה והתהילה שנלוו אליה. לרגל חגיגות היובל של הסרט רואה אור תרגום לעברית של ספרה של אגתה, בכורת הבנות, שנכתב ב-2004.

לא נהניתי מן הספר. הוא נראה לי רדוד ולא מקצועי, מעין ספר זכרונות משפחתי, שלולא שם המשפחה של הכותבת היה מן הסתם נותר נחלת צאצאי מריה והקפטן לדורותיהם. הכותבת מתארת אפיזודות מחיי המשפחה, רובן סתמיות. לא שסיפור המשפחה אינו מעניין כשלעצמו – אב ואם חורגת עם שבעת ילדי האב ועוד שני ילדים משותפים נחלצת מאוסטריה ממש לפני המלחמה, והופכת ללהקת זמר מצליחה בארה"ב ובעולם כולו – אבל מכיוון שמלאכת הסיפור ניתנה בידי מספרת לא מיומנת, רב המיותר והנדוש על המעניין והמסעיר. בעיניה של אגתה במבט לאחור הכל היה נפלא. טוב, מות אמה לא זוכה לתואר הזה, אבל לאבל אין כמעט ביטוי. כשהאב מאבד את הונו, כמה נפלא שיש הזדמנות לפטר את צוות המשרתים ולהשכיר חדרים בבית. כשהבנות הבוגרות – חלקן נושקות לגיל שלושים – נאלצות להגרר עם המשפחה למסעות הופעות במשך חודשים על חודשים, כמה נפלא שאפשר לראות מקומות חדשים. אם במבט לאחור אגתה האמינה שחייה היו ורודים, אשריה. הקורא הביקורתי מצפה ליותר אמינות ועומק, שלא לדבר על אכויות ספרותיות. בערוץ הדוקומנטרי ביס משודר מדי פעם סרט תיעודי אודות המשפחה ואודות הסרט, והוא מעניין יותר מהספר. בין השאר הסרט התיעודי מספר על החרם שהוטל על הסרט בזלצבורג, מקום התרחשותו, ועוד עובדות מעניינות סביב היצירה ומקורותיה.

תצוין לטובה העטיפה המלבבת של הספר שעוצבה על ידי מיכל ארזי.

וכמובן, תמיד נעים להזכר בסרט ובג'ולי אנדריוס הנפלאה.

Memories Before and After the Sound of Music – Agathe von Trapp

סנדיק ספרים

2015 (2010)

תרגום מאנגלית: נעה שביט

"הספריה המוזרה" מכיל סיפור קצר אחד מראשית דרכו הספרותית של מורקמי ב-1982. למעלה מעשרים שנה אחר-כך ראה אור בנפרד בליווי איורים מאת מאיירת יפנית, וב-2013 פורסם בגרמנית בליווי איוריה של המאיירת הגרמניה קאת מנשיק. גרסה זו היא המובאת לפני הקורא הישראלי.

לא התלהבתי מהסיפור, הוא כתוב בסגנון פשוט מדי, כמעט כמו כתיבה לנוער. לדמויות אין עומק, לעלילה אין הגיון, ומכיוון שמדובר בסך הכל בחלום הזוי ומסויט שחולם ילד, שכל מה שרצה היה לגשת לספריה ולשאול ספר, אולי אין סיבה לחפש משמעויות. החלומות, כנראה, שווא ידברו. מה שמייחד את הספר הם האיורים המלווים אותו, שהם בסגנון קומיקס מושקע.

אהבתי את איכות ההפקה – דפים עבים, כריכה עם תבליטים – שבזכותה הספר נעים מאוד לדפדוף. בעיני הספר הוא יותר איורים מלווים בטקסט מאשר פרוזה מלווה באיורים.

Die Unheimliche Bibliothek – Haruki Murakami 

כנרת זמורה ביתן

2015 (1982)

תרגום מיפנית: עינת קופר

איורים: קאת מנשיק

הנה אחד האיורים

"ג'ויה" מאגד יחד שבעה סיפורים על חיי היהודים בסלוניקי. הסיפורים מתמקדים באנשים הפשוטים, חתן לאחר שבוע חגיגות הכלולות, אדם שככל שינסה לא יימלט מגורלו להיות רוכל סדקית, חולה הנודרת נדר כדי להחלים ועוד. לברוך תור-רז, שהלך לעולמו זמן קצר לפני הוצאת הספר לאור, היה כשרון תיאור ועין לפרטים. הסיפורים, למרות היותם קצרים מאוד, מזקקים בדיוק את מה שנדרש כדי להציג דמויות חיות, והאנשים והנופים חיים בין הדפים.

החולשה של הספר מבחינתי, ומן הסתם יהיו אוהבי ספר שיחלקו עלי משום הרגלי הקריאה והטעמים השונים, היא בהיקפו המצומצם – 54 עמודים, כולל איורים ועמודים ריקים בין סיפור לסיפור. הסיפורים מסתיימים עוד לפני שאני מספיקה לצלול לתוכם, וכך בעצם הספר כולו. אם נצמצם את הטקסט של כל הסיפורים יחדיו לפורמט של ספר ממוצע, לא נגיע אפילו לעשרים עמודים. אני מתקשה לזכור סיפורים קצרים, קל וחומר סיפורים קצרצרים, ובמקרה הזה טעמם הטוב של הסיפורים מתפוגג עוד לפני שהתחיל לחלחל. אם סוג זה של פרוזה אינו מקשה עליכם, אני מאמינה שתיהנו מן הספר, שכן, כאמור, כשרונו של הסופר אינו מבוטל כלל.

את הספר מעטרים איורים נאים מפרי מכחולו של דני קרמן.

הקיבוץ המאוחד

2014

"האשה בזהב" קרוי על שם ציורו של גוסטב קלימט, בו הנציח ב-1907 את דיוקנה של אדלה בלוך-באואר. קלימט, מבכירי צייריה של אוסטריה, היה בין השאר צייר דיוקנאות מבוקש. למרות השם שיצא לו כרודף נשים, ואב בלתי חוקי למספר לא ידוע של צאצאים, עשירי החברה האוסטרית עמדו בתור כדי שינציח את נשותיהם. משפחת בלוך-באואר היתה משפחה יהודית עשירה ורבת השפעה, שהטביעה חותם על חיי התרבות בוינה בשלהי המאה ה-19 ובראשית המאה ה-20. פרדיננד, שהיה מאוהב באשתו הצעירה אדלה, הזמין אצל קלימט את ציור דיוקנה. אדלה הלכה לעולמה ב-1925, ובצוואתה הורישה את הדיוקן לבעלה, ולאחר מותו לגלריה הלאומית האוסטרית. בשל האנשלוס נאלץ פרדיננד להמלט מאוסטריה, ומרבית רכושו, כולל הדיוקן, הוחרם. אחרי המלחמה ביקשו צאצאי המשפחה להשיב לרשותם את רכושם, אך אוסטריה נאחזה בצוואה, וטענה שהציור נמצא ברשותה כדין. מנגד טענה אחייניתה של אדלה, מריה אלטמן, כי לא ניתנה לפרדיננד הברירה להחליט מה ייעשה בציור, ומכל מקום אדלה מן הסתם היתה משנה את צוואתה לו ראתה מה ארע למשפחתה, ולכלל הקהילה היהודית, כשאוסטריה אימצה את הנאציזם. התהליך המשפטי נמשך שנים רבות, ובסיומו הושב הציור לידי היורשים.

הספר נחלק לשלושה חלקים: בראשון מסופר על חיי החברה הגבוהה, בדגש על החברה היהודית, בוינה של המחצית השניה של המאה ה-19, במשולב עם סיפורו של קלימט. החלק השני מתרחש בתקופה הנאצית, כשהחיים התהפכו. אנטישמיות היתה ברקע גם קודם לכן, אבל כעת ניתנו לה לגיטימציה וכוח, ויהודי אוסטריה נקלעו למצב בלתי אפשרי. החלק השלישי מספר על המאבק על הנכסים שהוחרמו, מאבק שלווה בצביעות ובעוינות, תוך התכחשות לעבר. הסיפור מרתק, ומן הראוי שיסופר, אך אבוי, הביצוע לוקה מאוד.

חולשתו של הספר בסגנונו. אן-מארי אוקונור שופכת על הנייר את כל מה שהיא יודעת, בלי סינון, בלי עריכה שתהפוך אוסף עובדות מעניינות לפרוזה סוחפת. ולא די שהיא מעמיסה פרטים שאינם ממין הענין, ואשר מעכבים ומסיטים את מהלך הסיפור, היא חוזרת לעייפה על דברים שכבר אמרה וחזרה ואמרה, דוחפת לקורא בכוח את מה שהיא רוצה לומר. במקום לתת לסיפור לדבר ולקורא לעכל, היא טוחנת ולועסת, וליתר בטחון גם מעכלת ומגישה לקורא בכפית חומר מעובד עד זרא. לא יכולתי שלא להשוות עם "הארנבת עם עיני הענבר" המעולה: גם שם ציר הסיפור הוא יצירת אמנות, שהיתה בידי משפחה יהודית (בפריז ובוינה), ושרדה והושבה אל יורשי השושלת. בשני הספרים בחרו הכותבים להרחיב את היריעה אל תולדות האמנות ואל ההיסטוריה המשפחתית והכללית, אבל בעוד אדמונד דה ואל מדגיש בסופו של דבר את מה שחשוב, וניכר בו שזיקק את מה שהעלה בחקירותיו, אן-מארי אוקונור מתפזרת, ואיכשהו אפילו הסיפור של מעשה יצירת הדיוקן מתמסמס. חבל.

אני נמנעת מלכתוב המלצה שלילית בשל הנושא: גם בימינו אלה חשוב לדבר על אנטישמיות, על מקומם של יהודים בעולם, על עוולות שמחוללים בעלי הכוח, ועדיין יש להלחם על השבת הרכוש ונגד הכחשת השואה. אבל גם המלצה חיובית איני יכולה לכתוב: למרות השפה הפשוטה וחוסר התחכום של הטקסט הספר היה בעיני בלתי קריא, ולמרות ההתענינות שלי בנושא היו לי הרהורי נטישה.

The Lady in Gold – Anne-Marie O`Connor

פן וידיעות ספרים

2013 (2012)

תרגום מאנגלית: יוני רז-פורטוגלי

"עוד תראה" מסופר מפיו של גבר צרפתי כבן ארבעים, שבנו בן השתים-עשרה, קלמון, נדרס למוות בתאונה במטרו. המספר, החי בצניעות על משכורת של עובד מדינה, ואשתו נפרדו כשקלמון היה בן חמש. האשה נישאה לגבר אמיד ושאפתני, והמספר זכה במשמורת על בנם. בין האב ובנו שררו יחסים טובים רוב הזמן, אבל האב מספר בלי להסתיר על כל השגיאות שעשה, על צעקות שצעק, על העלבות שהעליב, על פגיעות שפגע בבן, על שנהג כלפי הבן כפי שאביו שלו נהג כלפיו. בזמן אמת כנראה לא היה מודע לתבנית ההתנהלות שלו, אבל במבט לאחור, כשכבר אי אפשר לתקן, הוא רואה ברור, וכמובן מתחרט.

הספר, מתחילתו ועד כמעט מחציתו, סוחט דמעות. אני לא יכולה לתאר לעצמי משהו גרוע יותר מלאבד ילד, ופארג מיטיב לתאר, ברכות עוצמתית ובשטף קטוע, את תחושת האובדן, את חוסר הטעם, את אוזלת היד, את העצירה המוחלטת של כל מה שנראה פתאם לגמרי לא חשוב. הבעיה בספר היא שהסופר יודע איך להתחיל, אבל לא ממש יודע איפה לעצור ואיך לסיים. מעיסוק כן ואמיץ בשאלות של הורות, הוא מתפזר לנושאים נוספים, בעיקר להגירה מאפריקה ולעירוב התרבויות בצרפת, שהם אמנם חשובים ומעניינים לכשעצמם, אבל הטיפול בהם שטחי, והדבר בולט במיוחד לאור הטיפול המדוקדק בנושא המרכזי. כהורה הוא מתמודד עם שאלות כמו הפרטיות שלה זכאי הילד, מידת המעורבות ההורית, השינוי במערכת היחסים עם הבן על סף גיל ההתבגרות ועוד. כצרפתי בצרפת המשנה את פניה הוא מפגין בעיקר תפיסות סטראוטיפיות שטחיות, ולא באמת נכנס לנושא. הספר הזה, קצר כשלעצמו, צריך היה להתכנס למסגרת של סיפור, ולא להתמרח לצדדים. גם המסע ההזוי לאפריקה והסיום הקטוע של הספר אינם מוסיפים דבר לאיכותו.

למרות האמור לעיל, אמנם הטיפול בנושא המשני אינו מספק, אבל לקורא שאינו צרפתי הוא מספק הצצה מעניינת אל החברה הצרפתית. כך, למשל, גיבוריו של קלמון הם חבריו לכתה בעלי השמות הערבים, ובדף הפייסבוק שלו הוא אף מגדיר את עצמו מוסלמי. אביו, לעומתו, לא הכיר היכרות של ממש אף אדם שאינו לבן. למרות האינטגרציה בבתי הספר, עדיין הרושם הוא של שני עמים – לבנים ואחרים – החולקים אותה פיסת אדמה, אך לא באמת חולקים את חייהם.

דעתי על הספר אינה חד-משמעית: יש בו דפים הראויים לקריאה לצד כאלה שאפשר היה לוותר עליהם. הוא לא ספר רע, אבל גם לא ספר חשוב או משמעותי. אסתפק, לפיכך, בסקירה ללא המלצה או אי-המלצה.

Tu Verras – Nicolas Fargues

בבל

2014 (2011)

תרגום מצרפתית: לנה אטינגר

אובה, גבר שבדי בן חמישים ותשע, אינו מוצא סיבה להמשיך לחיות. אשתו, האדם היחיד שאהב אותו, נפטרה לפני מספר חודשים, והוא יודע כי לא היו לו חיים לפניה ואין לו חיים אחריה. אין לו את הכישורים הנחוצים כדי להתרועע עם בני אדם, אף פעם לא היו לו. לאחרונה פוטר ממשרתו לטובת עובדים צעירים יותר, וכעת הוא מרגיש מיותר וחסר תועלת. אובה מחליט למות, וזה לא כל-כך הולך לו.

אובה הוא איש של עקרונות, שומר בקפדנות על הכללים, ודורש התיחסות כזו גם מאחרים. הוא השכן הנרגן שכולנו מכירים, כזה שמטריד נהגים שחונים במקומות אסורים, או שכנים שאינם ממחזרים כנדרש. הוא דורש מאחרים עמידה באותם סטנדרטים קשוחים שהוא מציב לעצמו. אביו, אדם שתקן וקפדן כמוהו, הנחיל לו כמה כללים ברורים להתנהלות כאדם – אל תתן שירמסו אותך, אל תלשין, אל תבליג על עוולות – ואלה מכתיבים את חייו.

"איש ושמו אובה" הוא ספר מהזן האופטימי, סוג של אגדה אורבנית שכבר נכתבו כמוהו: קחו איש בגיל העמידה נרגן ומסוגר, הכניסו לחייו דמויות שיערערו את השגרה שבה הוא שקוע – במקרה הזה מהגרת מאירן וחתול אשפתות – ערבבו עם חבר-יריב ותיק וממסד אטום, וקבלו איש חביב וטוב לב, שבעצם תמיד היה כזה אבל אף אחד לא ידע. העלילה די צפויה ולא מפתיעה, ומבחינה זו אין בספר שום חידוש. הוא כתוב בסגנון מאוד פשטני, כמעט כמו סיפור לילה-טוב לילדים, ובעיני יש בזה משהו מרתיע מצד אחד וחביב מצד שני. בעצם, כל ההתנהלות של הספר היא דו-ערכית שכזו: מצד אחד קלילות, מצד שני חיים לא פשוטים. מצד אחד נסיון להצחיק, מצד שני אמירות חברתיות. אני לא בטוחה שהחביבות של הספר פועלת לטובתו, כי אם יש לסופר מה להגיד, האמירה מיטשטשת תחת הסגנון, וחבל.

על פי הטקסט על הכריכה, "איש ושמו אובה" היה הספר הנמכר ביותר בשבדיה בשנת 2013. חלק מן הביקורות שקראתי אודות הספר המתורגם יצאו מגדרן מהתלהבות, וגם אלה שלא התלהבו די חיבבו אותו, ואפשר להבין למה: לא צריך להיות זקן נרגן כדי להזדהות עם התיעוב שאובה חש כלפי הביורוקרטיה וכלפי המעורבות של הממסד בחיי הפרט, ולכן קל להזדהות עם תוכנו של הספר. האופטימיות שבו מאפשרת לחבב אותו בקלות, והסגנון הפשטני עושה אותו קל לעיכול וקריא. כתוצאה מכל אלה, זהו ספר שאפשר להגדיר אותו כנחמד, אבל מכיוון שהעומק שיכול היה להיות לו נעדר כמעט לגמרי, הוא גם ספר שיישכח.

En man som heter Ove – Fredrik Backman

ידיעות ספרים

2014 (2012)

תרגום משבדית: יעל צובארי

"הודות לארבעה-עשר מליוני תושביה, בומביי היא העיר הגדולה ביותר בעולמו של גזע יושבי הערים. בומביי היא עתידה של התרבות העירונית על פני כדור הארץ. אלוהים ישמור" ("מקסימום סיטי" מאת סוקטו מהטה)

מומבאי היא כיום העיר השניה בגודלה בעולם מבחינת מספר תושביה (הראשונה היא שנחאי עם 16 מליון תושבים, אך מומבאי צפופה הרבה יותר). יש בעיר שכונות יוקרה, ויש פחונים ואוהלים שתנאי המגורים בהם בלתי נסבלים. "האיש האחרון במגדל" מתרחש באחד האזורים העניים בעיר, אך גיבוריו הם בני-מזל יחסית: הם מתגוררים בבית מגורים, ומאורגנים כחברה המחזיקה בדירות שבבנין. אמנם מים זורמים בברזים רק פעמיים ביום, הפסקות חשמל מתרחשות לעתים תכופות, הקירות רטובים באופן קבוע, והבנין סמוך לשדה תעופה, אבל יחסי שכנות טובים שוררים בין הדיירים, וזהו הבית.

הכל משתנה כשיזם שם עין על הבנין, והוא מבקש לפנות את דייריו כדי להקים בנין חדש תחתיו. רוב הדיירים מתפתים להצעה הכספית הנדיבה, למעט שלוש משפחות: קומוניסטית בעלת עקרונות, זוג מבוגר שהאשה בו עיוורת וחוששת לעבור למקום בלתי מוכר, ומורה בגמלאות. אחת נכנעת בסופו של דבר לפיתוי הכספי, שניה נכנעת לאיומים, ונותר המורה לבדו. כדי לפנות את הבנין יש צורך בהסכמת כל הדיירים, וכשתאריך היעד שבו ימשוך היזם את הצעתו הולך ומתקרב, הלחץ על המורה מתגבר.

ארווינד אדיגה יצר ספר קריא, מותח לקראת סופו, עם דמויות חביבות, אבל הסך הכל די סתמי. אחת החולשות של הספר היא בדמותו הבלתי משכנעת של המורה. ברור שהכסף לא מניע אותו (למרות שיש החושדים בו שהוא מנסה להשיג יותר מכפי שהוצע על ידי היזם), אבל לא ברור מה כן מניע אותו – עקשנות סתם, חוסר יכולת להתנתק מהזכרונות בדירה, מצב נפשי מעורער הנובע ממחלת הסכרת? יכול להיות שכולם יחד או אף אחד מהם, אבל אדיגה לא מצליח להעביר בצורה משכנעת אפילו את הבלבול שלו, והוא נותר מנותק מהקורא. חולשה נוספת היא בבחירה בהתרה. לא אוכל להתייחס לפתרון של הסופר מחשש לספוילר, ואומר רק שהתנהגותם של גיבורי הספר בעקבות ההתרה לגמרי לא אמינה.

מבחינתי, הספר הזה סובל בעיקר מן ההשוואה לספרים אחרים אודות מומבאי ותושביה. רוהינטון מיסטרי ב"מסע ארוך כל כך" כתב נפלא על היחיד שמנסה לשמור על איכות חייו, נמוכה ככל שתהיה. סוקטו מהטה בספרו התיעודי "מקסימום סיטי" היטיב לתאר את החיים בעיר הענקית והסבוכה הזו. אדיגה, לעומתם, כתב ספר שגרתי למדי על סכסוך בין שכנים. מכיוון שקראתי והערכתי את ספריו הקודמים – "הטיגריס הלבן" ו"בין הרציחות" – הספר הזה, ולו רק מכוח ההשוואה, מאכזב.

Last Man in Tower – Aravind Adiga

כנרת זמורה ביתן

2014 (2011)

תרגום מאנגלית: שאול לוין

הדפים הראשונים של הספר מפגישים אותנו בשנת 1925 עם האטי בת השבע-עשרה, אם לתאומים הגוססים מדלקת ריאות בשל מחסור בתרופות, במזון ובמים חמים. שנתיים קודם לכן עברה האטי עם אמה ועם שתי אחיותיה מג'ורג'יה שבדרום ארה"ב אל פילדלפיה שבצפונה, ממעוז הגזענות האמריקאית, שתחת מערכת חוקים מקומיים (שנקרא "חוקי ג'ים קרו") הנציחה את אפלית השחורים, אל מעוז החופש והליברליות. אביה של האטי נרצח בידי לבנים, שמהרו לאחר הרצח להשתלט על עסקיו, ואמה של האטי החליטה להמלט. בכך הצטרפה המשפחה לגל "ההגירה הגדולה" – מליוני אפרו-אמריקאים, מומרצים על ידי האפליה ועל ידי המצוקה של המשבר הכלכלי, נהרו צפונה. בהגיען לפילדלפיה האטי נדהמה לראות שחורים הולכים על המדרכה ללא פחד, לא נאלצים לרדת לשוליים ולפנות את הדרך ללבנים. היא נדרה לעולם לא לחזור לג'ורג'יה. לתאומים שנולדו לה קראה פילדלפיה וג'ובילי, סמל לאופטימיות ולאמונה בעתיד טוב. מן הפחד האטי אמנם השתחררה, אבל לא מן המצוקה. בגיל שבע-עשרה כבר הפכה לאם שכולה, ועד סוף ימיה לא הצליחה להתנער מן האומללות.

תשעה ילדים נולדו להאטי ולבעלה אוגוסט. פרקי הספר נקראים על שמם, ופוגשים אותם בנקודות משמעותיות בחייהם: הבת שגססה משחפת, הבן שאלוהים נגלה לו בגיל העשרה, הבת שנישאה לרופא עשיר ולא נחלצה מן האומללות של ילדותה, הבת שנמסרה לאחותה של האטי, ואחרים. כולם דור חדש למצוקה, על כולם מרחף צילה של אמם, שאהבה אותם בכל ליבה ומעולם לא הראתה להם זאת. מתוך חייה למודי התלאות, עם בעל בוגדני, ללא אהבה מנחמת, בתוך עוני ומחסור, בשכונה לשחורים בלבד למרות הליברליות המוצהרת של הצפון, האטי לא ידעה לבטא אהבה. אשה קשה, קשוחה, שורדת, לקחה על עצמה את מלחמת הקיום למענה ולמען ילדיה, אבל לא הנחילה להם את קשיחותה. אין סיפורים שמחים בספר. כל אחד מילדיה של האטי מייצג קושי ומשבר. אף אחד אינו מוצא אושר ושלוות נפש (היחיד שאולי שלם עם עצמו הוא סיקס, הבן שהקים כנסיה משלו, אבל האטי רואה בו נוכל ומאחז עיניים). אחד-עשר הילדים, יחד עם הנכדה שעל שמה נקרא הפרק האחרון המתרחש ב-1980, הם שנים עשר השבטים של האטי.

הבחירה לא לספר סיפור רציף, אלא לנוע דרך תחנות בזמן כשהזרקור מופנה בכל פעם לדמות אחרת, היא בחירה מעניינת, ומבוצעת לא רע. רוב הזמן אפשר להשלים מן הדמיון את הפרטים הכרונולוגיים החסרים, וסיפורה של האטי שלם ולא קטוע. יחד עם זאת נותרתי עם תחושת תיפלות מסוימת. מה רצתה הסופרת לומר, איזה לקח רצתה להשמיע? חסר לי המסר בסיפור. על הכריכה משווים את הסופרת לטוני מוריסון. לדעתי עוד ארוכה הדרך עד שההשוואה תהיה בת תוקף. לטוני מוריסון, בנוסף על היכולת המופלאה לספר סיפור, יש תמיד מה לומר, והאמירות שלה חדות וברורות. לא ברור מה רצתה איאנה מאתיס לומר. האם היא נושאת דברם של המופלים? של צאצאי העבדים? של האנשים שנולדו עם נקודת פתיחה נמוכה? לא ברור. יכול להיות שהליקוי נובע מחוסר נסיון. זהו ספר הביכורים של הסופרת, וכרגע יש לה בעיני רק כובע אחד להתהדר בו, זה של מספרת סיפור. כדי להיות סופרת מוערכת נדרש יותר מזה.

לכן, בשורה התחתונה, אפשר לוותר.

לקריאת פרק ראשון

The Twelve Tribes of Hattie – Ayana Mathis

הוצאת עם עובד

2014 (2012)

תרגום מאנגלית: מיכל אלפון