קטגוריה: ספרים מומלצים בהסתיגות

"שריקת האוקרינה" הוא קובץ תמונות מחייה של המספרת. החלק הראשון כולל ארועים מילדותה, השני מנערותה ובגרותה, והחלק השלישי הוא אוסף סיפורי חלום.

בשנים האחרונות למדתי לאהוב את הסגנון הזה של סיפורים קצרים המצטרפים לכלל סיפור חיים. למרות שרות אלמוג מיטיבה להתבטא, קשה לי לקבוע אם החיבור שלי לספר נובע מאיכות הכתיבה שלה, או שחיבורים פרטיים שלי למסופר – קישורים לסיפוריהן של אימי ושל סבתי, וקצת גם לחיי שלי – הם שעשו אותו נעים לקריאה. היו דברים שהפריעו לי: המעבר מגוף ראשון לשלישי, כדוגמא, ובמידה מסוימת גם התלישות של הסיפורים (קשה היה לי להבין למה בחרה לספר את מה שבחרה). והיו דברים שנשאו חן בעיני: הישירות, הפתיחות, הקישור בכמה מן הסיפורים בין הילדה שבסיפור לבוגרת המספרת.

אהבתי במיוחד את פרקי הילדות, וקצת פחות את פרקי הבגרות. סיפורי החלום לא דברו אלי בכלל, ואלולא היו קצרים כל-כך (פחות מעמוד לסיפור) אולי הייתי מוותרת על קריאתם (לא כל-כך מעניין אותי מה מסתובב לרות אלמוג בראש כשהיא ישנה. החלק הזה של הספר נתן לי הרגשה לא נעימה של הצצה ליומן פרטי בהחלט). אני שמחה שלא ויתרתי, כי כך הגעתי לסיפור האחרון, "עוללות קיץ – אפילוג", שבעיני הוא גולת הכותרת של הספר.

את העטיפה הנאה עד מאוד עיצב אמרי זרטל.

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011

תזכורת: בספרו המרגש "שלך, סנדרו" גולל צבי ינאי את קורות משפחתו באירופה של שנות ה-30 וה-40, ועסק בהרחבה בהיעלמותו של אחיו רומולו, שהופקד ע"י אמו בידי מטפלת ומעולם לא נאסף חזרה אל חיק המשפחה. בין השאר הובאו בספר מכתבים שכתב צבי-סנדרו אל אחיו לאחר שעלה על עקבותיו, אך לא צוטטו מכתבי האח אליו.

"מאוחר מדי" הוא סיפורו של רומולו. חציו הראשון של הספר מורכב ממכתבים שכתבו אל ינאי אנשים שהכירו את האח, וחציו השני הוא יומן שכתב האח והורה להעביר אל ינאי.

הספר, בעיני, סובל מחוסר אמינות בשני מישורים. בהתייחס לאח האבוד, קשה להשתכנע שהוא אכן קיים כפי שינאי מתאר אותו. מדען בעל מוניטין כשל רומולו היה זוכה לאזכורים כלשהם שלא בהקשר הספר, ואלה אינם בנמצא. אולי ינאי אכן הצליח לאתר את אחיו, אבל שינה את פרטיו מחמת צנעת הפרט? אולי. האם זה משנה לי כקוראת? ככלל כן, כי אני אוהבת לדעת דברים לאשורם, וקצת – יש להודות – בשל יצר המציצנות. אבל כקוראת אין לשאלת האמינות הזו שום משמעות. זכותו של ינאי לבדות סיפור, והספר צריך להשפט בהיבט הספרותי בלבד.

אבל כאן צצה בעית האמינות השניה. את המכתבים בספר כותבים אנשים שונים – בתו של רומולו, ידידתו, עוזר מחקר שלו וסייר בסרנגטי. כולם, באורח פלא, כתובים באותו הסגנון בדיוק, וזה – תודו – לא הגיוני. בין אם ינאי כתב אותם בעצמו, ובין אם ערך מכתבים שנשלחו אליו, הענקת אותו סגנון כתיבה לכותבים שונים הוא פגם של אמינות ברמה הספרותית, והוא צרם לי מאוד.

יומנו של רומולו סובל, בעיני, מהשתהויות וממעצורים שהיה מקום להשמיטם. הכותב הוא מדען (זהו עיסוקם של שני האחים), וככזה הוא אינו יכול להשאיר נושאים בלתי מוסברים, והוא נסחף להרצאות, שהנן אולי מעניינות לכשעצמן, אבל הן פוגמות ברצף הקריאה, ופה ושם הופכות את היומן למסטיק. הדוגמא הבולטת ביותר היא סיפורו של גור האריות שרומולו הציל ממוות. הסמליות ברורה: האיש שנעזב בילדותו מטפל בגור עזוב. אבל חמישים עמודים של הרצאה על טיפול בגור שנשר מעדת אריות פשוט נתקעים שם, ממסמסים את הסמליות, ואפילו די משעממים. וכשנגמר הקטע הזה, צצה לה הרצאה על הקוקיות המפקירות את ביציהן בקינן של ציפורים אחרות. הייתי שמחה לקרוא על כך מאמר נפרד, אבל בתוך הרצף של הספר אין לזה מקום.

לצד המגרעות יש בספר קטעים כתובים היטב ומרגשים. הדוגמא הבולטת היא תיאור מאבקו של רומולו במחלת הסרטן. הקטע הזה הוא גם דוגמא יפה לדרך בה אפשר לשלב עלילה נוגעת ללב עם עובדות מדעיות. אדם שאינו מדען היה מן הסתם שם דגש על הכאב, רומולו המדען נותן דגש שווה לכאב ולפרוטוקולים לטיפול במחלה. השילוב מוצלח מאוד לדעתי. גם תיאור חייו כילד, החי עם הידיעה שאמו נטשה אותו, כתוב היטב ונוגע ללב.

בסיכום, "מאוחר מדי" אינו מתעלה בעיני לרמתו הספרותית והרגשית של "שלך, סנדרו", עובדה שגרמה לי אכזבה תוך כדי קריאה. במבט לאחור מסתבר שמה שנשאר בזכרון הוא סיפור המסגרת האנושי העצוב, והמגרעות מיטשטשות.

הוצאת כתר

2009

אבישי כ"ץ, מחבר הספר, החל את דרכו בצה"ל בגיל 17, כשבחר להקדים את גיוסו כדי לעזוב את בית הוריו. הוא היה אז נער שנשר מהתיכון, ולכאורה נידון להיות עובד כפיים מן הדרגה הנמוכה ביותר. בצבא התגלו כישוריו וכן האמביציה החזקה שלו: הוא הגיע מהר לקצונה, למד אדריכלות בטכניון, וסיים את שרותו בתפקיד קצין הנדסה ראשי.

"חיילי שוקולד" הוא ספר לא נעים לקריאה, שכן הוא מלא באישיותו של המחבר על חשבון הסיפור שהוא בא לספר. בעיניו (אני לא מכירה אותו אישית, אך כך הוא מצטייר בספר) בעת חלוקת החוכמה הוא זכה ברובה, כמה פירורים ניתנו לאלה שתומכים בו, והאחרים סובלים מאווילות עיקשת. מי שאינו חושב או מתנהל כמוהו הוא חיוור במקרה הטוב ומלא בולשיט במקרה הרע. תפיסת העולם, הבאה לידי ביטוי בספר, היא של שחור-לבן ללא גווני ביניים – או שאתה חכם ורגיש כמוני, או שאתה טיפש מרושע ראוי לגנאי. גישה מאוד מקוממת, שבעיני הורסת את הספר. גם כשהוא מעביר ביקורת על עצמו, בעיקר על הנטיה שלו להתקפי כעס, הוא מוצא אשמים – בעיקר אמא שלו. בעיני זה קצת פתטי כשגבר בסביבות גיל 70 עדיין מתחשבן עם אמו שמתה לפני שנים רבות, אבל מכיוון שדמות המופת בחייו הוא הפסיכולוג השנוי במחלוקת דוד רודי, אפשר אולי להבין את השנאה המתמשכת, ואת חוסר היכולת לשים את העבר מאחור.

כשאבישי כ"ץ היה תלמיד תיכון, והישגיו היו בשפל, מנהל התיכון קרא לו לשיחה, ואמר שלדעתו הוא אינו מתאים ללימודים עיוניים וכדאי שיבחר לעבור לבית-ספר מקצועי. את העלבון הזה הוא לא שכח, את המנהל הוא עדיין שונא, והשיחה הזו הפכה לכוח מניע בחייו. על זה יש לי שני דברים לומר: האחד – לך קרא את "איש ליד מכונה" של סטף ורטהיימר, ותפנים שהכיוון המקצועי הוא לא עלבון. השני – די, הוכחת את עצמך לעצמך ולאחרים בכל כך הרבה דרכים, הגיע הזמן להרפות.

מטרת הספר, כפי שהמחבר מעיד, היא להראות לנערים כמוהו שכל האפשרויות פתוחות בפניהם. אחד הפרקים הטובים בספר עוסק בתקופה שבה היה מפקד בסיס ההדרכה של חיל ההנדסה, ובעיקר הפרק מתוכו העוסק בטיפול במחזור מאי, שבו רוכזו בעלי קב"א נמוך. התפיסה שלו, שאפשר לקדם גם את החיילים האלה, וההצלחה לצמצם את שיעורי הנשירה מן הטירונות, ראויות לכל הערכה.

חיל ההנדסה אינו זוכה לאותה תהילה כמו הצנחנים, חיל האויר, וחילות אטרקטיבים אחרים. כ"ץ מראה בספר שגם חיל אפור לכאורה הוא חיל מקצועי ולוחם, צועד עם הקידמה הטכנולוגית, ומהווה חוליה שאי אפשר בלעדיה. הפנית הזרקור אל החיל הזה היא מעשה מבורך. כש"מנקים" מן הספר את כל ה"אני, אני", מתגלה החיל עצמו, ויש לו במה להתפאר.

אי אפשר להתייחס אל הספר הזה מן הבחינה הספרותית. יש בו ליקויים רבים, כמו חזרות על ביטויים ועל משפטים, חוסר איזון בין מה שחשוב למה שלא, עריכת פרקים לא הגיונית, ועוד. זהו ספר זכרונות אישי, שמשקף את מה שחשוב בעיני כותבו, לא בהכרח את מה שיכול להיות חשוב בעיני הקורא. לצערי, הוצאת כרמל, הוצאה איכותית בדרך כלל, הוציאה מתחת ידיה ספר שעבר הגהה רשלנית ביותר, ונותרו בו שגיאות מביכות. מצד שני, הספר, כאמור למעלה, מאיר את חיל ההנדסה, ומוכיח שכל האפשרויות פתוחות בפני מי שבאמת רוצה, ובנוסף הוא מציג אדם שידע לחשוב מחוץ לקופסה ולהתעקש על דרכו, ובשלושת ההיבטים האלה יש בו ענין.

הוצאת כרמל

2011

בשנת 1943, בלב ורשה הכבושה, בסמוך לגטו ההרוס, ניצב מלון פולסקי, והוא שוקק יהודים. לא המחתרת החזיקה את המקום, לא ארגון יהודי כלשהו, גם לא דיפלומט אמיץ לב ממדינה ניטרלית. הגסטפו הוא שהזמין את היהודים שהתחבאו בעיר לבוא ולהשתכן בו. העילה הרשמית להכנסת האורחים המוזרה היתה הסכמתן לכאורה של כמה מדינות לאשר הגירת יהודים אליהן. דובר בעיקר במדינות דרום אמריקה, ויהודים שהיו בידיהם מסמכים המוכיחים אזרחות באותן מדינות, יכלו לקבל אשרה. השמועה אמרה שגרמניה מקבלת בתמורה שבויים גרמנים, אבל לשמועה זו כנראה לא היה בסיס מציאותי, שכן דובר במדינות שצידדו בנאצים ולא החזיקו בשבויים גרמנים. אלפי יהודים מצוידים בניירות, שהיו ברובם מזויפים, בחרו לצאת ממחבואם ולהכנס בשערי המלון. אחרי שהות של ימים עד חודשים במקום, פונו ממנו, לכאורה בדרכם לנמל ממנו יפליגו אל החופש. בפועל כ-2,500 איש נשלחו לברגן-בלזן, ומספר דומה נשלחו לאושוויץ`. כמה מאות נשלחו למחנה בצרפת, כמה מאות נרצחו בכלא סמוך למלון. לא ברור אם מלכתחילה היה מדובר בהונאה נאצית, או אולי המדינות המעורבות סירבו להכיר באשרות שהוצאו, ואולי היה זה שילוב של השניים. השמועה המקורית התבררה כנכונה רק במקרה של כמה מאות יהודים שנשלחו לפלסטינה, והוחלפו בגרמנים שהוחזקו כאן כשבויים.

לולא קראתי את "פרשת מלון פולסקי", אולי לא הייתי מתוודעת לנושא, וזה כמעט  הדבר הטוב היחיד שיש לי לומר בזכותו של הספר. עוד עומדת לזכותו המחשת הטרור והאימה ששררו בורשה באותה תקופה: משפחות שהופרדו, אנשים שהועלמו, המוות שארב בכל פינה. גילדין רקח על רקע הפרשה המרתקת הזו מין טלנובלה, עם דמויות שטחיות, פיתולי עלילה שאולי יכולים היו להיות אמיתיים במציאות המטורפת ההיא, אבל בספר הם לא משכנעים, תיבלן בכמה תיאורי סקס, חיפף בתיאורים רגשיים, ואפילו לקה בחוסר עקביות בפרטי העלילה (לדוגמא, המספרת, שעלתה לארץ מורשה עוד לפני תום המלחמה, מספרת למבקר אמריקאי שלמדה אנגלית מהחיילים האמריקאים בגרמניה…). גילדין מספר בפתח הספר שאת העלילה הבדיונית ביסס על ספר עיון שכתב ידיד שלו בעקבות מחקר בנושא. לא קראתי את הספר המדובר, אבל אולי מן הראוי היה להסתפק בו.

בעקבות הספר חיפשתי ברשת אזכורים לפרשה, והם אינם רבים. מצאתי, לדוגמא, שיהושע פרלה, מי שכתב את הספר המצוין "יהודים סתם", נמנה עם אלה שפותו לעזוב את מחבואם בתקווה לזכות באשרת יציאה. הוא סיים את חייו בבירקנאו. אתם ודאי מכירים את התמונה המפורסמת של הילד המרים ידיו מול הנאצי המאיים עליו ברובה: לא ידוע מי הילד הזה, אבל צבי נוסבאום, אחד מאלה שסבורים שזיהו את עצמם בתמונה, מאמין שהיא צולמה ליד מלון פולסקי, בו שהה עם משפחתו יומיים לפני שגורשו לברגן-בלזן. מצאתי גם אתר של אשה בשם לילי כהן, והיא מספרת: "אנחנו הינו אמורים להגיע למלון זה כדי שיחליפו אותנו בגרמנים שהיו בארץ. אמא שלי שילמה למישהו שהיה לו סרטיפיקט (שעליו כתוב אמא ובת) בתכשיטים או בכסף כי כנראה שהיינו משפחה עשירה והוא רשם אותנו על התעודות שלו. הוא היה יהודי, אבל במקום להגיע לפלסטיין הגענו לברגן בלזן יחד עם האיש הזה".

בעיני, מבורך כל מי שמקדיש מזמנו להנצחת קורבנות השואה, וגם תרומתו של גידלין לאזכור הפרשה יש בה מן החיוב. כוונתו ודאי היתה לטובה, אבל הביצוע, כאמור, לוקה מאוד.

לקריאה נוספת: דף מלון פולסקי באתר יד ושם

The Polski Affair – Leon H. Gildin

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2009)

תרגום מאנגלית: ש` מרגלית

כותרת משנה: אירועי מפתח בהיסטוריה העולמית

כשבחרתי לקרוא את הספר, חשבתי לתומי שמדובר בספר עיון מסוגו של "רגעים היסטוריים ורגעים היסטריים", ז"א ספר דוקומנטרי שמאיר ומנתח ימים גורליים בתולדות העולם. למעשה מדובר יותר בסוג של אנציקלופדיה. המחבר בחר 50 ימים הרי גורל, ותיאר את הרקע להם ואת מה שארע בעקבותיהם. במהדורה העברית נוספו 12 ימים מרכזיים בתולדות ישראל.

לא התלהבתי מהרעיון להתרכז בימים מסוימים, משום שנראה לי שיש ימים ספורים בלבד שניתן לבודד אותם ולקבוע שברגע יחיד שונה גורלו של העולם. יום הטלת פצצת האטום על הירושימה, לדוגמא, הוא בעיני יום שכזה (והוא אכן נכלל בספר). ימים אחרים בספר נבחרו מתוך רצף של ארועים מתמשכים. לדוגמא, היום בו החל ניוטון ללמוד באוניברסיטה. למה דווקא היום ההוא ולא היום בו פרסם את אחת מעבודותיו, או היום בו נפל התפוח על ראשו (אם אכן יש ממש במיתוס)? כך גם במקרים אחרים, הבחירה ביום מסוים נועדה למקד תשומת לב לנושא שלם ולא לנקודת זמן. זה, כמובן, אינו רע כשלעצמו, ואולי באמת היה עדיף להעניק לספר את הכותרת "ארועים ששינו את העולם".

יצוין לטובה מגוון הנושאים בספר: פוליטיקה לצד מדע וחברה ותרבות.

יצוינו לטובה הימים היהודים/ישראלים. לטעמי, הפרקים העוסקים בהם מנומקים יותר ובהירים יותר. לדוגמא, היום שבו עלתה "הבימה" ארצה. זהו יום שולי בתולדות העולם, אבל בהיסטוריה התרבותית העברית הוא ציון דרך, והספר מסביר זאת יפה.

נשאלת השאלה אם בכלל יש בימינו מקום לספרים אנציקלופדים. קראתי, לדוגמא, את הפרק על קרב סלמיס, ולא הרגשתי שיצאתי מן הקריאה עם עושר של ידע. לעומת זאת חיטטתי קצת ברשת, ובכל מקום אתר הוביל לאתר, וקישור הוביל לקישור, ושפע של מידע עמד לרשותי. יסלחו לי חובבי הספרים הכרוכים (שאני נמנית איתם…), אבל לדעתי ספר שמקבץ ידע על קצה המזלג בנושאים שונים מאבד מהרלוונטיות שלו נוכח שפע האפשרויות האחרות (זאת לעומת ספר מחקר שמתעמק בנושא מסוים, ובוחן אותו על כל היבטיו, ופה יש עדיפות לספר על פני המידע המפוזר ברשת).

Days That Changed The World – Hywell Williams

הוצאת מטר

2010 (2006)

עריכת המהדורה העברית: אורן נהרי

הספר עוסק בנסיונם של הנאצים להשתלט על הכנסיה הפרוטסטנטית בגרמניה, על כ-40 מליון חבריה, ובתנועת ההתנגדות שקמה בעקבות נסיון זה. מקור המידע העיקרי של הסופרת היו שיחות עם כומר (שמו הבדוי בספר "קרל הופמן") שנמלט מגרמניה. פרטיו שונו במידה רבה כדי למנוע פגיעה במשפחתו שנותרה מאחור.

לא ידעתי הרבה על הפן הזה של המשטר הנאצי, ומבחינה זו הספר מרתק. הנאצים תכננו להחליף את האמונה הנוצרית ה"רכרוכית" בעיניהם בנצרות כוחנית. לא עוד ישו המפנה את הלחי השניה, אלא ישו/היטלר הלוחם הארי הנועז. תחילה כיסו על כוונותיהם בעטיפה דמוקרטית, אבל חיש קל עברו לשיטות הברוטליות המוכרות, כולל זיוף בחירות, הפגנות כוח, אלימות, וכליאה של כמרים במחנות ריכוז. קבוצה לאומנית שולית בשם "נוצרים גרמנים" זכתה לחסות הנאצית, והפכה לכוח מוביל בכנסיה. מולה עמדה כנסיה מחתרתית בשם "הכנסיה המוודה", בהנהגתו של הכומר מרטין נימלר*.

מי שקורא את הספר עשוי לקבל את הרושם שרוב 40 מליון החברים בכנסיה התנגדו לנאצים. אני לא יודעת אם זו תמימות של "קרל הופמן", או רצון שלו להאמין בכך, או אולי קרסמן טיילור רצתה לחזק את התחושות האנטי פשיסטיות. מכל מקום, קראתי קצת חומר רקע, ונראה לי נכון יותר לומר שרק מיעוט קטן התנגד בפועל. באוירת הפחד של אותם ימים כל התנגדות היא הרואית, אבל הספר מפריז בהרבה בתיאור ההתנגדות ההמונית הגורפת. 

מה שמקומם בספר זה מה שאין בו. יש בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם לאמונה חופשית. אין בו אנשים נוצרים טובים שמוכנים לסכן את עצמם כדי להגן על זכותם של אחרים לחיות. בכלל כל הספר מתנהל לו בתוך בועה. כבר בתחילה המספר מציין שחייו כילד וכמתבגר התנהלו בתוך החוג הסגור שלו, בלי שמץ ידיעה על מה שקורה מחוץ לו (לדוגמא, המשבר הכלכלי שאחרי מלחה"ע הראשונה שכמעט לא פגע בו). אחר-כך עבר לאוניברסיטה, שגם היא היתה עולם סגור של בני טובים. כשהנאצים עלו לשלטון מצא עצמו בתוך מאבקה של הכנסיה, כשהוא שוב עיוור לגמרי למה שקורה מחוץ לו. מכאן אולי ההפרזה בהיקף ההתנגדות, ומכאן ההתעלמות הכמעט מוחלטת ממצוקותיהם של אנשים מחוץ לכנסיה. אני מעריצה אנשים שהעזו להתנגד, אבל מקוממת הידיעה שאותם אנשים אמיצים הגבילו את אומץ ליבם לד` אמותיהם.

הספר ראה אור לראשונה ב-1942.

*למרטין נימלר מיוחס השיר "לא הרמתי את קולי":
בגרמניה לקחו הנאצים תחילה את הקומוניסטים,
אני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי קומוניסט,
ואז הם לקחו את היהודים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי יהודי,
ואז הם לקחו את חברי האיגודים המקצועיים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי לא הייתי חבר איגוד מקצועי,
ואז הם לקחו את הקתולים,
ואני לא הרמתי את קולי, כי הייתי פרוטסטנטי,
ואז הם לקחו אותי, אך באותה עת כבר לא נותר אף אחד שירים את קולו למעני.

Until that day – Kressmann Taylor

הוצאת זמורה ביתן

2008 (1942)

תרגום מאנגלית: צילה אלעזר

קורה בנדר, אשה צעירה בשנות ה-20 לחייה, נושאת צלקת מוסתרת על רקתה וצלקות מכוערות במרפקיה. הצלקות הגופניות האלה הן עדות לצלקות הנפשיות הנוראות שהיא נושאת. צליל מסוים של מוסיקה, אקט מיני שאמור לענג, מראה סיגריה במאפרה – די באלה כדי לאייים להפיל אותה עמוק לתוך בור שחור שאת נסיבות היווצרותו אינה זוכרת. סביב זכרונותיה בנתה חומה עבה וגבוהה, ואין איש רשאי לגשת, כולל היא עצמה.

בעיצומו של בילוי על שפת אגם עם בעלה ובנה, היא תוקפת גבר זר, ודוקרת אותו למוות.

מה גרם למעשה הזה? אילו שדים דחפו את קורה אל סף הטירוף? בשאלות אלה עוסק המותחן הפסיכולוגי הזה.

הספר עוסק בקנאות דתית חשוכה, ביחסים בתוך משפחות, בכמיהה לאהבה, בהתמודדות עם מחלה ועם מוות, ויותר מכל בהתמודדות עם זכרון.

הספר מעניין מאוד. האם זהו ספר טוב? יש לי הסתיגויות. אבל – וזה אבל משמעותי – בערב רק בקושי הצלחתי להתנתק ממנו לטובת השינה, ולמחרת חזרתי מהעבודה ישר אליו. אני חושבת שיש בזה משום המלצה.

מילה רעה על הוצאת ינשוף: כמעט בכל מקום בו מצאו לנכון לנקד, בחרו בניקוד שגוי (סגול במקום צירה וכדומה).

Die Sunderin – Petra Hammesfahr

הוצאת ינשוף

2006 (1999)

תרגום מגרמנית: אליזבט וייגל

ילדותו ובגרותו של אדם אנקר עברו עליו בשבדיה במשפחה בת שתי נפשות – הוא ואמו. הוא ידע במעורפל שנולד בפולין וששם משפחתו בעת הלידה היה אחר, אבל אמו לא הסכימה לדבר על העבר. את בתו מרים גידל בניו-זילנד מבלי לשים לב שהוא בעצם חוזר על אותו דפוס: מרים ידעה שנולדה בשבדיה, אבל אדם לא נענה לבקשתה לספר לה על נסיבות הולדתה. ביום בהיר אחד נגלה לו קצה חוט אל עברו, ובאותו יום עצמו איבד את בתו. מכאן מתגלגלת העלילה חזרה לפולין ולשבדיה, וסודות העבר נחשפים ומגלים כאב ומצוקה.

ביסודו זהו סיפור נוגע לב, אבל הביצוע סובל מכמה ליקויים, ואלה העיקריים שבהם:

– צירופי המקרים בספר הופכים אותו למופרך למדי

– דמותה של אמה של מרים נותרת לא מפוענחת, למרות שהפרקים האחרונים מסופרים מפיה. אמנם גם התנהגותה של אמו של אדם לא לגמרי ברורה, אבל לפחות במקרה שלה המצוקה הנוראה שסבלה מספקת הסבר. המצוקה של אמה של מרים איכשהו לא קשורה להחלטות שעשתה בחייה (אולי קל לי יותר להבין את אמו של אדם, כי הרקע של השואה מוכר לי, בעוד רקע חייה של אמה של מרים זר, אבל ספר טוב היה מצליח להפוך את הזר למוכר)

– כשסיפור מסופר מפי יותר מדמות אחת, אני מצפה לשמוע יותר מקול אחד. בספר הזה שני המספרים דוברים באותו קול בדיוק, ולי זה מאוד צורם

בחרתי לקרוא את הספר משלוש סיבות: שבדיה החביבה עלי, ניו-זילנד היפיפייה (מעין גן עדן, אם מתעלמים מרעידות האדמה), והמוסיקה השורה עליו (אדם הוא מלחין). לספר מצורף דיסק המכיל קטעים מוסיקליים הנזכרים בספר, והגימיק הזה קונה אותי בקלות.

אני לא ממליצה על הספר, אבל גם לא לא-ממליצה. לינדה אולסון יודעת לספר סיפור, תיאורי הנוף שלה יפיפיים, וניכר שהיא מזדהה עם רגשותיהם של גיבוריה. בסך הכל הספר קריא ונוגע ללב. אני חושבת שהוא לא יישמר בזכרוני לאורך זמן, ומצד שני אני לא מרגישה שקריאתו היתה מיותרת.

את העטיפה המקסימה עיצב אמרי זרטל.

Sonata for Miriam – Linda Olsson

הוצאת כנרת זמורה ביתן

2011 (2008)

תרגום מאנגלית: שירה חפר

"מה זה פינקלר" הוא ספר מעניין. הבעיה היא שלוקח הרבה זמן, בערך שני שליש הספר, עד שהוא הופך לכזה. לאורך כל אותם שני שליש היו לי הרהורי נטישה, וכשחשבתי על הסקירה שאכתוב משפט הפתיחה המתוכנן היה "זהו ספר מטופש". אבל השליש האחרון מרים אותו מרמה של קריקטורה לספר שכדאי לקרוא, ומכאן משפט הפתיחה שנבחר בסופו של דבר לסקירה הזו.

הנושא הרחב הוא חווית היהדות באנגליה, כשהספר מתמקד בשני אספקטים עיקריים: היחס של היהודים לישראל, והתופעות האנטישמיות באנגליה.

לספר שלושה גיבורים: טרלאב ופינקלר הם ידידים עוד מבית הספר, וליבור היה מורה שלהם ונשאר איתם בקשר. פינקלר וליבור יהודים, וקצת לפני שהספר נפתח הם התאלמנו מנשותיהם. טרלאב נוצרי, לא יוצלח שכל צעד שלו מועד לכשלון. ערב אחד, לאחר ששלושתם מבלים יחד, טרלאב מותקף ונשדד. משום מה אין לו ספק שהתוקפת בחרה דווקא בו לקורבן משום שסברה בטעות שהוא יהודי. איכשהו הוא משכנע את עצמו שהוא בעצם כזה, וחייו פחות או יותר משתנים. לדעתי, הבחירה בטרלאב כגיבור הראשי מבין השלושה היא שממסמסת את הספר (פרט, כאמור, לשליש האחרון). טראלב מונע על ידי סטיגמות, הדמות שלו מגוחכת, הבחירות שלו תמוהות, ובסך הכל הוא לא מתגבש לכלל דמות אמינה. יכול להיות שג'ייקובסון בחר לתאר את היהודים האנגלים גם מנקודת מבט חיצונית של מי שבאמת מתעניין בהם, ואולי זו בחירה הגיונית. הבעיה היא בביצוע.

פינקלר מייצג בספר קבוצה שנקראת "יהודים מתביישים", שמאגדת יהודים שבהכללה אפשר לומר שהם שונאי מדינת ישראל. גם הדמות שלו מוקצנת ומנופחת, אבל בניגוד לזו של טרלאב היא אמינה, לא גרוטסקית. רוב הזמן היתה לי הרגשה שהסופר לא ממש אוהב אותו, ומתברר שאכן שם בפיו דעות ואמונות שאינו חולק אתו.

ליבור מייצג את היהודים שדי שלמים עם עצמם ועם מי שהם, ורק רוצים לחיות בשקט חיים יומיומיים נטולי טלטלות והתלבטויות.

פינקלר היה נשוי לאשה שהתגיירה מרצונה לקראת נישואיה אתו (לו עצמו הגיור לא היה חשוב). ג'ייקובסון שם בפיה (או ליתר דיוק בדברים שכתבה ושפינקלר מצא אחרי מותה) הסברים ותובנות לגבי כל מה שמטריד את היהודים, הן ביחסיהם עם סביבתם, הן ביחסם אל יהדותם, והן ברגשותיהם כלפי ישראל. שווה לקרוא את הספר רק בשביל התובנות הללו, וההתפתחות של הסיפור סביבן ובמקביל אליהן.

מצאתי ענין בתיאור התופעות האנטישמיות, בעיקר משום שלגמרי לא הייתי מודעת להן.

ביקורת בניו-יורק טיימס השוותה בין ג'ייקובסון לפיליפ רות'. הסיבה להשוואה מובנת: שניהם עוסקים ביהודים וביהדות במקום בו הם חיים. מעבר למכנה המשותף הזה אין, לדעתי, שום סיבה להזכיר את שניהם בנשימה אחת. ג'ייקובסון הוא מעין פעלולן. רות' הוא איש הגות.

הספר זכה בפרס מאן בוקר לשנת 2010

The Finkler Question – Howard Jacobson

הוצאת כתר

2012 (2010)

תרגום מאנגלית: יותם בנשלום

סיפור המסגרת הוא חייו של דיק דייבר, בחור אמריקאי שהיה סטודנט באירופה, אחר-כך חייל, אחר-כך פסיכולוג / פסיכיאטר, ובעקר נישואיו לניקול וארן, חולת סכיזופרניה שפגש עוד כסטודנט בבית המרפא בו עבד חברו כרופא. תחילה הוא מתואר כאיש רב קסם, חביב על כולם, הרוח החיה והחכמה בכל הרכב חברתי. לקראת הסוף הוא אדם קצר-רוח עד כדי גסות רוח, בעל נטיה למדון ולאלכוהוליזם. הספר עוסק, כך על פי הטקסט שעל הכריכה, בתהליך הידרדרותו.

אם לא הייתי קוראת את הטקסט הנ"ל, הרי שעד למחציתו של הספר ועוד קצת מעבר לה לא הייתי מנחשת שזהו הנושא. ניקול, שהיתה לה נוכחות חזקה בתחילה, נעלמת ברקע, דמויות רבות צצות ללא הסבר, סיפורים צדדים נקשרים בתוך העלילה, לא ברור למה. מעט אחרי המחצית הסיפור מתחיל להסתדר, לפחות מן ההיבט ה"טכני": פחות גלישה לצדדים ויותר התמקדות בסיפור המרכזי, רוב דמויות הלווין נעלמות, רק מיעוטן צצות פה ושם, וכעת כמעט רק בהקשר לדיק, אין קפיצה מנושא לנושא, אלא סיפור עלילתי רציף, המעשים של דיק מקבלים הגיון כלשהו, או לפחות ניתן לנחש את המניעים להם. מכיוון שהכתיבה קולחת יותר, והסיפור מתכנס, קל (לי) לעקוב אחרי הדמויות המרכזיות, להבין אותן, ואם לא להבין אז לפחות לחוש.

בערך ברבע האחרון של הספר דמותה של ניקול שוב מקבלת נוכחות משמעותית ויתר תשומת לב. לדעתי אלה היו חסרים בגדול עד כה, כי אי אפשר לדון בדיק בנפרד מניקול. יכול להיות שיש בספר כמה וכמה סיפורים משמעותיים שפספסתי, אבל בעיני הסיפור שבשבילו הספר כדאי הוא סיפור הקשר שבין שני אלה. תחילתו בעיקר ברחמים ובתלות, והוא מתפתח בעשר שנותיהם יחד עד לסיום הספר שמטעמי ספוילרים לא ייחשף כאן. אחרי הערפול וההמולה של המחצית הראשונה, מתחילים להצטייר ולהתבהר תהליכים והבנות.

ההתרשמות שלי היא שפיצ'רלד רצה לתפוס בספר יותר מאשר את הסיפור הפרטי של דיק. הוא רצה לתפוס את התקופה של שנות העשרים של המאה הקודמת, שנים של שפע ונהנתנות (בחוגים בהם הוא הסתובב), ולכן הדמויות הרבות וסיפורי המשנה המאכלסים את הספר. מכיוון שדיק הוא במידה מסוימת תוצר של תקופתו, אכן מן הראוי היה לספק את הרקע הזה, אך לטעמי (ואני כנראה חוזרת על עצמי) התוצאה היא בבחינת "תפסת מרובה, לא תפסת". בסופו של דבר הסיפור של דיק וניקול הוא אל-זמני. הדינמיקה ביניהם יכלה להתרחש גם בתקופה אחרת, אולי בקצב אחר, עם הדגשים אחרים והשפעות אחרות, אבל בבסיס זהו סיפור אוניברסלי.

לאור כל הקיטורים אולי יישמע קצת משונה אם בכל זאת אמליץ על הספר, אבל לפעמים מזהים איכות גם אם הספר עצמו לא ממש מפוענח. אני חושבת שזה המקרה, ואם לא הספרים הממתינים לתורם אולי הייתי מתפתה לקריאה חוזרת כדי לנסות לתפוס את מה שחמק ממני.

Tender Is the Night – F. Scott Fitzgerald

הוצאת עם עובד

1973 (1934)

תרגום מאנגלית: אסתר כספי