אווה הופמן נולדה בפולין חודשיים לאחר תום מלחמת העולם השניה. הוריה היהודים "בילו" את תקופת המלחמה בנדידה בין מקומות מסתור – בונקר ביער, עלית גג של איכר ועוד – כשלא פעם עמדו פנים אל פנים מול המוות, וניצלו.
כשאווה הגיעה לגיל אחת-עשרה נוצר ליהודים חלון הזדמנויות לצאת מפולין. אשרת הגירה אוטומטית ניתנה למי שביקש להגר לישראל. הוריה של אווה בחרו להגר לקנדה, ואחרי שנתים של לך-ושוב קיבלו גם הם היתר לצאת. עד גיל קולג' חיה אווה עם משפחתה בונקובר, אחר-כך עברה לבדה לקולג' ביוסטון טקסס, נשארה לחיות בארה"ב, וזכתה להצלחה כאשת רוח, פרסמה ספרי עיון ומאמרים.
עיקרו של הספר הוא התגברותה של אווה על תהליך העקירה ממולדתה וההשתלבות בחברה האמריקאית.
הספר מורכב משלושה חלקים:
גן-עדן – חלק זה מורכב מזכרונות ילדותה בקראקוב. למען האמת, בשלב מסוים התחלתי להשתעמם. נכון שככלל מעניין להציץ לחיים של אחרים, אבל רשימת מכולת של זכרונות בסופו של דבר חדלה לעניין. אני כמובן מגזימה כשאני מתארת את החלק הזה כרשימת מכולת, כי היא בהחלט ניחנה בכשרון כתיבה, אבל כשלזכרונות אין איזשהו ערך מוסף אני לא מוצאת בהם טעם. מה מעניין באיזכור בריכת דגי זהב שביקרו בה בטיולי יום ראשון וכיוצא באלה? חשבתי לעצמי שנסיבות חייה היו כל-כך מעניינות ומורכבות – הורים עם סיפור חיים יוצא דופן, עובדת היותה יהודיה בפולין שאחרי המלחמה – נסיבות שיכלו לגרום לסיפור להמריא, אבל היא עוסקת בעיקר בתיאור ופחות בניתוח. היתה לי תחושה של החמצה.
גלות – זהו, לטעמי, החלק המוצלח ביותר בספר. חלק זה עוסק בחייה בקנדה, והוא משלב להפליא תיאורים עם ניתוחים. היא מתארת, למשל, כיצד הסובבים ניסו להתאים אותה חיצונית (ביגוד, תסרוקת, איפור) לסביבה החדשה, ובד בבד היא מתארת בחדות ובדייקנות את תחושותיה. הצורך להשתלב יחד עם הצורך לשמור על יחוד. הביקורת על החברה החדשה יחד עם מבט מפוקח על החברה שבעברה. התרשמתי מאוד מן הבגרות שהיתה בה באותן שנים, ומן הדרך בה היא מיטיבה לתאר אותן כבוגרת.
העולם החדש – חלק זה הוא היפוכו של הראשון, ולא לטובה. רובו ניתוחים וחיטוטים והסברים בתהליכים שעברה במהלך שנותיה (בעיקר הראשונות) בארצות-הברית. חלק ניכר מוקדש לניתוח של החברה האמריקאית ומה שנקרא "אורח החיים האמריקאי". לטעמי, יותר מדי הסברים ופחות מדי דוגמאות. כל הסבר מעניין כשלעצמו, אבל ההצטברות קצת מעיקה. חציו השני של חלק זה חוזר להיות משובח כמו החלק השני של הספר, כשמעגלים נסגרים בפגישה אקראית עם חברת ילדות, בפגישה מפתיעה עם חבר משכבר, בביקור בפולין, בביקורים אצל ההורים בקנדה.
ואחרי הכל, למרות המגרעות, נוצר פה ספר מעניין ואפילו מרגש. איכשהו בראית המכלול אפילו במגרעות יש הגיון: ילדה יכולה לתאר עובדות ופחות לנתח, בעוד בת עשרה ובת עשרים שקועה יותר בהבנת תהליכים פנימיים ופחות בעובדות. נכון שגם הילדה וגם הנערה מתוארות על ידי האשה הבוגרת, שיכלה לאזן בין העולם הפנימי והחיצוני של שתיהן, אבל בראית הספר כסיפור חיים מתפתח אפשר להבין את הבחירה לספר כך.
אני מתקשה לסכם אם מומלץ או לא. הנטיה היא לכיוון החיובי.
Lost in Translation – a Life in a New Language – Eva Hoffman
הוצאת עם עובד
2004 (1989)
תרגום מאנגלית: שרה בליך
סקירות ספרים 